הוקון הרביעי, מלך נורווגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוקון הרביעי
הוקון הוקונסון
Kong Haakon Haakonsson PI III 1.jpg
החותם של הוקון הרביעי (מתוארך ל-1247/1248)
לידה אפריל 1204
פלוקנבורג, נורווגיה
פטירה 16 בדצמבר 1263 (בגיל 59)
קירקוול, אורקני
שם מלא Håkon Håkonsson
מדינה נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
מקום קבורה קתדרלת מגנוס הקדוש, קירקוול, אורקני (עד 1264)
הקתדרלה הישנה, ברגן, נורווגיה (נהרסה ב-1531)
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג מרגרטה סקולסדוטר
שושלת סבר
כינוי "הזקן"
אב הוקון השלישי
אם אניגה מוורטייג
צאצאים זיגורד
ססיליה
אולף
הוקון
כריסטינה
מגנוס
מלך נורווגיה
תקופת כהונה יוני 121716 בדצמבר 1263 (כ־46 שנים)
הקודם הוקון השלישי
הבא מגנוס השישי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
העברתו של הוקון למקום מבטחים, קנוט ברגסליין - 1869

הוקון הוקונסוןנורדית עתיקה: Hákon Hákonarson, בנורווגית: Håkon Håkonsson;‏ מרץ או אפריל 120416 בדצמבר 1263) היה מלך נורווגיה מ-1217 ועד מותו תחת השם הוקון הרביעי. לעתים הוא כונה הוקון הזקן, בנגוד לבנו שכונה הוקון הצעיר. תקופת מלכותו ארכה 46 שנים, יותר מכל מלכי נורווגיה מאז ימי מלכותו של האראלד הראשון ועד אז. הוקון נולד לתוך סערת מלחמת האזרחים הנורווגית, אך מלכותו הצליחה לשים קץ לעימותים הפנימיים. בראשית תקופת מלכותו, כאשר היה קטין, שימש מי שהיה יריבו בהמשך, הרוזן סקול ברודסון, כעוצר. כמלך מטעם סיעת ה"בירקביינר" (Birkebeiner) הביס הוקון את המרידה של הטוען לכתר האחרון מטעם סיעת ה"בגלר" (Bagler), זיגורד ריבונג, ב-1227. הוא הביא לסיום סופי של מלחמת האזרחים כאשר סקול ברודסון נהרג ב-1240, שנה לאחר שזה האחרון הכריז על עצמו כמלך כאופוזיציה להוקון. לאחר מכן מינה הוקון את בנו כמלך-שותף.

תחת מלכותו של הוקון, נראה היה שנורווגיה של ימי הביניים הגיעה לשיאה או לתור הזהב שלה. המוניטין שלו והצי האדיר שלו אפשרו לו לשמור על ידידות הן עם האפיפיור והן עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, למרות היריבות בין שני האישים. בנקודות זמן שונות הוצע לו כתר האימפריה הרומית הקדושה על ידי האפיפיור, כתר המלך העליון של אירלנד על ידי משלחת של מלכים אירים והפיקוד על הצי הצלבני על ידי מלך צרפת. הוא הרחיב את השפעת התרבות האירופאית בנורווגיה על ידי הבאתם ותרגומם של מקורות ספרותיים אירופאים בני התקופה לנורדית עתיקה ועל ידי בנייתם של מבני אבן מונומנטליים בסגנון אירופאי. בנוסף, הוא ניהל מדיניות חוץ פעילה ואגרסיבית ובסוף תקופת מלכותו הוא צירף את איסלנד ואת גרינלנד לממלכתו, כך שנורווגיה הייתה אז בשיא תחום התפשטותה הטריטוריאלית. למרות שלזמן מסוים הוא הצליח להבטיח את השליטה הנורווגית באיים שעל החופים הצפוניים והמערביים של בריטניה הגדולה, הוא נפל למשכב ומת כאשר בילה את החורף באורקני לאחר כמה מערכות צבאיות כנגד ממלכת סקוטלנד המתרחבת.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקון נולד בפולקנבורג שבדרום-מזרח נורווגיה כבנה של אינגה מוורטייג. מקובל לחשוב שאביו היה המלך הוקון השלישי, מנהיג סיעת הבירקביינר במהלך מלחמת האזרחים הנורווגית המתמשכת כנגד סיעת הבגלר, שכן אינגה הייתה עם הוקון באכסניה בה הוא שהה בבורג (כיום ספרסבורג שבדרום נורווגיה) בסוף שנת 1203. כאשר נולד בנו היה הוקון השלישי כבר לא בין החיים, אך טענתה של אינגה לאבהותו נתמכה על ידי כמה מחסידיו של הוקון השלישי. הוקון הצעיר נולד בשטח שהיה בשליטה של סיעת הבגלר וטענת האבהות של אמו הציבה אותם במצב מסוכן. בשעה שאנשי סיעת הבגלר החלו לנסות ולאתר את הילד, נמלטה קבוצה של אנשי הבירקביינר יחד אתו בחורף 12051206, בדרכם למקום מושבו של אינגה השני, המלך החדש של סיעת הבירקביינר, בנידארוס (טרונדהיים). כאשר נתקלה קבוצה זו בסופת שלגים, נשאו שניים מגולשי הסקי הטובים ביותר מביניהם, טורסטיין סקלבה וסקיירוולד סקרוקה, את הילד דרך ההרים מלילהאמר לאוסטרדלן. הם הצליחו בסופו של דבר להביאו למקום מבטחים בחסותו של המלך אינגה ואירוע זה מונצח בנורווגיה המודרנית באירוע סקי שנתי הקרוי "מרוץ הבירקביינר" (Birkebeinerrennet). ילדותו הדרמטית של הוקון זכתה לעתים להשוואה לזאת של אולף הראשון, שהנהיג את הנצרות בנורווגיה וכן לסיפורי הבשורה ולילדותו של ישו הילד, הקבלות ששיחקו תפקיד אידאולוגי חשוב במלכותו של הוקון.

על פי הסאגה שנכתבה אודותיו, תואר הוקון כבהיר עור וכשנון וכן כבעל ממדי גוף קטנים ביחס לגילו. כאשר מלאו לו שלוש שנים, נשבה הוקון על ידי אנשי סיעת הבגלר, אך הוא סירב להתייחס לטוען לכתר מטעמם, פיליפ סימונסון, כאל אדונו. בכל אופן משבי זה הוא יצא ללא פגע. כאשר הוא למד בגיל שמונה שהמלך אינגה ואחיו, הרוזן הוקון "המשוגע", הגיעו להסכם לירושת הכתר שכלל אותו עצמו, הוא ציין שההסכם אינו תקף, שכן במעמד הסיכום לא נכח נציג מטעמו. לאחר מכן הוא זיהה את בא כוחו כ"אלוהים ואולף הקדוש". הוקון ידוע בעיקר בשל העובדה שהוא היה ראשון מלכי נורווגיה שזכה לקבל חינוך פורמלי בבית ספר. החל משלהי מלחמת האזרחים, הסתמך המנהל הממשלתי בהדרגה על תקשורת כתובה, מה שהצריך מנהיגים יודעי קרוא וכתוב. כאשר הוקון שהה בברגן תחת השגחתו של הוקון "המשוגע", הוא החל לקבל חינוך החל מגיל שבע, ככל הנראה בבית הספר של קתדרלת ברגן. הוא המשיך את לימודיו בחסות המלך אינגה בבית הספר של קתדרלת טרונדהיים לאחר מותו של הוקון "המשוגע" ב-1214. הוקון גודל לצד בנו של אינגה, גוטורם, והם זכו ליחס זהה. כאשר מלאו להוקון 11, התגרו כמה מחבריו במלך כאשר ביקשו ממנו לתת להוקון אזור למשול עליו. כאשר הפצירה בו קבוצה מאנשי הבירקביינר להיאבק במלך אינגה, הוא דחה את הצעתם הן בשל גילו הצעיר והסיכויים הקלושים להצליח, והן בשל אמונתו שמהלך כזה הוא שגוי מבחינה מוסרית ויפלג את סיעת הבירקביינר. תחת זאת הוא אמר שהוא מתפלל לאלוהים שייתן לו את ירושת אבותיו כאשר תגיע השעה לכך.

מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אינגה השני ב-1217, פרצה מחלוקת בנוגע לזהות יורשו. בנוסף להוקון, שזכה בתמיכתם של רוב אנשי סיעת הבירקביינר, כולל ותיקי הקרבות ששירתו תחת אביו וסבו, היו מועמדים לרשת את אינגה בנו הבלתי חוקי, גוטורם, שמועמדותו לכס המלכות ירדה מעל הפרק בשלב מוקדם מאוד, אחיו-למחצה של אינגה, הרוזן סקול ברודסון, שעל ערש הדווי של אינגה מונה להיות ראש הפמליה המלכותית וזכה לתמיכתו של הארכיבישוף של נידארוס וכן של חלק מאנשי סיעת הבירקביינר, ובנו של הוקון "המשוגע", קנוט. כשהוא זוכה לתמיכה עממית רחבה בטרונדלג ובמערב נורווגיה, הוכרז הוקון כמלך באסיפת האצילים בטרונדלג ביוני 1217. מאוחר יותר באותה שנה הוא הוכרז כמלך באסיפה שהתכנסה בברגן ובאספות אזוריות נוספות. בעוד שתומכיו של סקול ניסו בתחילה להטיל ספק במוצאו המלכותי של הוקון, הם חדלו בסופו של דבר להתנגד למועמדותו בגלוי. כאשר המחלוקת איימה לפלג את שורות סיעת הבירקביינר, התפשר סקול על היותו העוצר של הוקון עד הגיעו לבגרות.

בהקשר לפתרון המחלוקת על הירושה המלכותית, היה על אינגה, אמו של הוקון להוכיח את אבהותו של הילד באמצעות משפט האל שהתקיים בברגן ב-1218. התוצאה המוצלחת של מבחן זה חיזקה את הבסיס החוקי למלכותו של הוקון ושיפרה את היחסים עם הכנסייה. טענה בסאגה שהוקון התקבל כמלך באופן כללי כבר באותה עת, שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים מודרניים כמו סבר באגה. סקול והוקון התרחקו זה מזה בתחומי הממשל שלהם ולאחר 1220 התמקד סקול עיקר בשלטון על מזרח נורווגיה, שאת הזכות למשול עליה הוא קיבל ב-1218. בין השנים 12211223 הוציאו הוקון וסקול מכתבים מלכותיים נפרדים כשליטי נורווגיה. ב-1223 התקיימה בברגן פגישה רבת משתתפים של בישופים, אנשי כמורה, אצילים חילוניים ודמויות מפתח אחרות מכל רחבי הממלכה כדי להחליט באופן סופי על זכותו של הוקון על הכתר. המועמדים האחרים לתפקיד נכחו בפגישה בעצמם או באמצעות באי כוחם, אף בסופו של דבר אושרה בחירתו של הוקון פה אחד כמלך נורווגיה.

הוקון הרביעי וסקול ברודסון, מתוך "ספר האי השטוח", איסלנד, המאה ה-14

ב-1217 מת אחרון המלכים מטעם סיעת הבגלר, פיליפ סימונסון. תמרונים פוליטיים וצבאיים מהירים שבוצעו על ידי סקול הובילו לפיוס בין סיעת הבירקביינר והבגלר וכך לאיחודה מחדש של הממלכה. אף על פי כן, כמה גורמים בקרב אנשי סיעת הבגלר, שלא היו שבעי רצון מהמהלך, מצאו לעצמם טוען לכתר חדש, זיגורד ריבונג, ופתחו במרידה חדשה שהחלה ב-1219. המרידה זכתה בתמיכה רק בחלקים של מזרח נורווגיה והמורדים לא הצליחו להשיג שליטה בוויקן ובאופלנד כפי שהצליחו הבגלרים לעשות קודם לכן. בקיץ 1223 הצליח סקול סוף סוף לאלץ את תומכיו של ריבונג להיכנע. בפגישה הגדולה בברגן שהתקיימה זמן קצר לאחר מכן חודשה חלוקת הממלכה בין הוקון לבין סקול, שבהתאם לכך קיבל את השליטה על השליש הצפוני של נורווגיה במקום על מזרח נורווגיה במה שנראה כתבוסה, למרות ניצחונו הצבאי. ב-1224, ריבונג, שהיה במשמורת של סקול, נמלט משביו, והוקון נותר להלחם נגדו בעצמו כשליט החדש של מזרח נורווגיה. סקול נותר פסיבי עד לתום המלחמה ותמיכתו בהוקון הייתה פושרת במקרה הטוב. כשהוא נוטל את תפקיד ההנהגה בעת הלחימה, הביס הוקון את ריבונוג בלוחמה אינטנסיבית במשך השנים הבאות. כחלק מהמערכה, הוביל הוקון בנוסף ב-1125 צבא גדול בפלישה למחוז ורמלנד של שוודיה, כדי להעניש את תושבי המחוז על תמיכתם בריבונג. לאחר מותו של ריבונג ב-1126, דעך לבסוף המרד ב-1227, לאחר כניעתו של מנהיג המרד האחרון, קנוט, בנו של הוקון "המשוגע". אירוע זה הותיר את הוקון פחות או יותר כמלך הבלתי מעורער של נורווגיה.

יועציו של הוקון שאפו לפייס בינו לבין סקול על ידי הצעת נישואים בין הוקון לבין בתו של סקול, מרגרטה ב-1219. הוקון קיבל את ההצעה, למרות שהוא לא היה סבור שלנישואים תהיה השפעה פוליטית של ממש, אך הנישואים לא התקיימו לפני 1225, בין השאר עקב העימות מול ריבונג. על כל פנים, מערכת היחסים בין הוקון לבין סקול התדרדרה במהלך שנות השלושים של המאה ה-13 והניסיונות להגיע להסדרים בפגישות שהתקיימו ב-1233 ו-1236 רק הרחיקו את השניים זה מזה. יחד עם זה, מעת לעת השניים התפייסו ובילו זמן רב ביחד, ולאחר מכן הסתכסכו שוב ועל פי הסאגה הסכסוכים אירעו עקב תככים שיסודם היה עקב שמועות והשמצות של אנשים ששאפו לסכסך בין השניים. סקול היה האדם הראשון בתולדות נורווגיה שקיבל את התואר דוכס (hertug) ב-1237, אך במקום לקבל שליטה על אזור גאוגרפי מסוים, הוא קיבל את הזכות לקבל את ההכנסות משליש ממחוזות נורווגיה. היה זה חלק מהנסיון של הוקון להגביל את כוחו של סקול. ב-1239 הפך הסכסוך בין השניים ללוחמה גלויה כאשר הכריז סקול על עצמו כמלך. למרות שהייתה לו תמיכה במידה מסוימת בטרונדלג, אופלנד ומזרח ויקן, הוא לא היה מסוגל לעמוד בפני כוחותיו של הוקון. המרידה הסתיימה כאשר ב-1240 נהרג סקול, וכך נותר הוקון המלך הבלתי מעורער של נורווגיה. מקובל שקיצו של מרד זה היווה גם את סיומה של מלחמת האזרחים הנורווגית שהחלה 110 שנים קודם לכן ב-1130.

ההכרה על ידי האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבתחילה סירבה הכנסייה בנורווגיה להכיר בהוקון כמלך נורווגיה, בסופו של דבר, בפגישה הגדולה שהתקיימה ב-1223 היא העניקה את תמיכתה בטענתו לכס המלכות, למרות שגם לאחר מכן היו חילוקי דעות ביניהם. אף על פי שלאחר 1240 היה הוקון למלך הבלתי מעורער של נורווגיה, עדיין לא אושרה מלכותו על ידי האפיפיור, עקב היותו בן בלתי חוקי. על כל פנים הייתה לו שאיפה אישית חזקה להתקבל באופן מלא כמלך אירופאי. כמה ועדות אפיפיוריות התמנו כדי לדון בעניין והוקון הכריז על בנו הבלתי חוקי, הוקון הצעיר, כיורשו במקום בן בלתי חוקי אחר שייוותר בחיים. למרות שלהוקון היו ילדים מפילגשו קנגה הצעירה, קודם לנישואיו עם מרגרטה, היו אלה ילדיו ממרגרטה שהוכרו כיורשיו על פי ההכרה האפיפיורית. העיקרון הקתולי של בנים חוקיים, קיבל לפיכך תוקף בסדר הירושה הנורווגי, למרות שהחוק החדש שהוקון חוקק שמר על העיקרון שילדים בלתי חוקים יכולים להיות יורשי הכתר בהיעדרם של ילדים או נכדים חוקיים, זאת בניגוד לערכי הכנסייה הקתולית. בעוד שמעמדו החזק אפשר לו לקבוע את גבולות ההשפעה הפוליטית של הכנסייה, הוא היה מוכן לתת לכנסייה אוטונומיה רחבה בעניינים הפנימיים וביחסים עם החבר הכפרית.

הוקון גם ניסה לחזק את קשריו עם הכס הקדוש על ידי כך שנשא שבועת צלבן. בכל אופן, ב-1241 הוא המיר את שבועתו זו בשבועה שהוא ייקח חלק בלוחמה כנגד עמים פגנים בצפון על רקע הפלישה המונגולית לאירופה. כאשר קבוצה של קרלים אולצה לנוע מערבה על ידי המונגולים, התיר להם הוקון להישאר במלנגן שבצפון נורווגיה ודאג שהם יתנצרו, מהלך שגרם לשביעות רצון של האפיפיור. מאוחר יותר, ב-1248, הציע לואי התשיעי, מלך צרפת, להוקון להצטרף אליו למסע צלב ושייקח על עצמו את תפקיד מפקד הצי, אך הוקון סירב להצעה. למרות שבתחילה לא עלה בידו של הוקון להשיג את הכרתו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי, הוא הצליח לקבל עד מהרה את תמיכתו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי, ששאף להשיג בעל ברית במאבקו נגד פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בסופו של דבר השיג הוקון הכרה במלכותו מהאפיפיור ב-1246 והקרדינל ויליאם ממודנה נשלח ב-1247 לברגן כדי להכתיר את הוקון.

השפעה תרבותית ורפורמות חוקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ייצוב מעמדו ב-1240, התמקד הוקון בהפגנת עליונותה של מלוכתו, בהשפעת הקשר ההולך ומתהדק עם התרבות האירופאית. הוא החל בבניית כמה מבנים מלכותיים מונומנטליים, בעיקר באחוזה המלכותית בברגן, שם הוא בנה ארמון אבן בסגנון אירופאי. בפגישותיו עם שליטים סקנדינבים אחרים הוא עשה שימוש בצי גדול שכלל ספינות מלכותיות ומיוזמתו שלח מכתבים ומתנות לשליטים אחרים באירופה. התיעוד על יחסים עם המדינה המרוחקת ביותר שאתה היה לו קשר היה כאשר הוא שלח בז ארקטי לסולטאן של תוניס.

חצר המלכות בברגן גם החלה לעסוק ביבוא ותרגום של ספרות אירופאית שהייתה זמינה לקהל הנורווגי הרחב. הספרות שהייתה פופולרית אז הייתה הספרות ההרואית-רומנטית שנגזרה מחיי חצרות המלכות הצרפתית והאנגלית, שהיצירות הבולטות מביניהם היו שירים על מעללי גבורה מצרפת ואגדות המלך ארתור מאנגליה. היצירה הראשונה שתורגמה לנורדית עתיקה הייתה הרומנסה הארתוריאנית טריסטן ואיזולדה, שתרגומה הושלם ב-1226 בהוראתו של הקוון הצעיר שנישא אז. נראה היה שתוכניתו של הוקון הייתה לעורר את הופעתו של הז'אנר הנורדי החדש של "סאגות האבירים".

הוקון גם דאג לתרגום הטקסט הדתי הפופולרי "חזון טנוגדלוס" (Visio Tnugdali) לנורדית עתיקה תחת השם Duggals leiðsla. הספרות גם פנתה לנשים והן רעייתו של הוקון, מרגרטה והן בתו כריסטינה החזיקו בבעלותן ספרי פסלטר מאוירים בעושר רב.

הוקון גם יזם רפורמות חוקתיות שהיו חיוניות לפיתוחה של מערכת המשפט בנורווגיה. "החוק החדש" של הוקון, שנכתב בערך בשנת 1260 היווה פריצת דרך לרעיון וליישום של משפט ציבורי, בניגוד למנהגים המסורתיים הנורווגים שנגעו לסכסוכים ולנקמות. השפעת הרפורמות בלטה גם בטקסט "מראת המלך" (Konungs skuggsjá), שהיווה טקסט חינוכי שהיה מכוון לבנו של הוקון, מגנוס, שככל הנראה נכתב בשיתוף פעולה עם אנשי חצר המלכות באמצע שנות החמישים של המאה ה-13.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכתחילה היו היחסים הן עם שוודיה והן עם דנמרק, עוינים. במהלך העימות בין הוקון לבין סקול, ניסה זה האחרון לקבל את תמיכתו של ולדמר השני, מלך דנמרק, אך הגשת העזרה לא התאפשרה לאחר שולדמר נשבה על ידי אחד הוואסלים שלו. מאחר שהדנים שאפו לשלוט על נורווגיה והם תמכו בגואלפים (אלה שתמכו באפיפיור במאבקו בקיסר האימפריה הרומית הקדושה), פיתח הוקון יחסים קרובים עם הגיבלינים, תומכיו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אשר שלח שגרירים לנורווגיה. כאשר קנה הוקון לעצמו מוניטין כשליט בעל צי חזק, שאפו שליטים אירופאים אחרים להפיק תועלת מידידותם אתו. למרות המאבק בין האפיפיור לבין הקיסר, הוקון היה מסוגל לשמור על הידידות עם שניהם. על פי דברי כרוניקן אנגלי, האפיפיור שאף לכך שהוקון יוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הסיבה האפשרית לסירובו של הוקון להצעה זו הייתה חששו לעזוב את נורווגיה מפחד הפלישה המונגולית.

הוקון התמיד בנקיטתה של מדיניות חוץ פעילה לכל הכוונים, אך בעיקר לכוון מערב ודרום-מזרח. בצפון-מזרח, היחסים עם רפובליקת נובגורוד היו מתוחים עקב סכסוך על זכות גביית המסים מהלאפים וכן עקב פשיטות הדדיות שבוצעו על ידי שני הצדדים. בסופו של דבר, האיום המונגולי גרם לנסיך אלכסנדר נבסקי לנהל משא ומתן עם הוקון שככל הנראה חיזק את השליטה הנורווגית על מחוזות טרומס ופינמרק שבצפון נורווגיה. משלחת דיפלומטית מנובגורוד נשאה בכליה בקשה לנישואים עם בתו של הוקון, כריסטינה, אך הוקון סירב עקב האיום המונגולי. עקב הנוכחות של נורווגיה בימים סביב לדרום שוודיה ובים הבלטי, היא נסמכה באופן הולך וגדל על אספקת דגנים מליבק. בכל אופן נפסקה תנועת ייבוא זאת בסוף שנות הארבעים של המאה ה-13 עקב בזיזתן של ספינות נורווגיות במים הטריטוריאליים הדניים. ב-1250 כרת הוקון על הסכם שלום וסחר עם העיר ליבק, מהלך שבסופו של דבר פתח את הקשרים של העיר ברגן עם ברית ערי הנזה. במהלך העימות הוצע להוקון על ידי פרידריך השני לקבל את השליטה על העיר. בכל אופן, המדיניות של הוקון בנוגע לנמלים הגרמניים הצפוניים נסמכה בעיקר על האסטרטגיה שלו לנצל את אי השקט הפנימי בדנמרק לאחר מותו של ולדמר השני ב-1241.

הוקון נהג להיפגש באזורי הגבולות עם שליטי הארצות הסקנדינביות השכנות על בסיס קבוע החל מסוף שנות הארבעים ובמשך שנות החמישים של המאה ה-13. הוא עשה שימוש בצי גדול, שמנה מעל 300 ספינות, כאמצעי לחץ. הוקון שאף להרחיב את תחומי ממלכתו דרומה ולשלוט על מחוז הלנד (אז בשליטת דנמרק, כיום מחוז בשוודיה). לפיכך הוא דאג לכרות ברית עם השוודים וכן עם מתנגדיו של בית המלוכה הדני. ב-1249 חתם הוקון על עסקה עם המנהיג השוודי, בירגר יארל, בנוגע לפלישה משותפת נורווגית-שוודית להלנד ולסקונה, אך בסופו של דבר זנחו השוודים את ההסכם. הוקון טען לשליטה בהלנד ב-1253 ובסופו של דבר פלש למחוז בכוחות עצמו ב-1256, כשהוא דורש את השליטה במחוז כפיצוי על בזיזתן של הספינות הנורווגיות שהפליגו במים של דנמרק. אף על פי כן הוא נאלץ לוותר על תביעותיו ב-1257 לאחר כריתת הסכם שלום עם כריסטופר הראשון, מלך דנמרק. לאחר מכן ניהל הוקון משא ומתן על נישואים בין בנו היחיד שנותר בחיים, מגנוס, לבין אינגבורג, בתו של אריק הרביעי, מלך דנמרק. הוקון גם התפייס עם השוודים כאשר הוא חיתן את בנו הוקון הצעיר עם מריה, בתו של בירגר יארל. המדיניות הצפונית של הוקון הייתה המניע למה שמאוחר יותר היה לאיחודים פרסונליים (איחוד קאלמאר), שבסופו של דבר גרמו לכיבושים קשים של נורווגיה, בשל העובדה שלא היו ברשותה המשאבים הכלכליים והצבאיים כדי לשמר את הישגי מדיניותו התקיפה של הוקון.

בטווח הרחוק יותר, הוקון שאף לכרות ברית עם אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, שהיה מועמד פוטנציאלי לתפקיד קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בעיקר בשל העובדה שקשר זה היה ערובה לנתיבי אספקת דגנים חדשים לאור עליית המחירים באנגליה וככל הנראה אפשר גישה לתבואה מהאזור הבלטי באמצעות השליטה הנורווגית על ליבק. בתמורה שאף אלפונסו להרחיב את תחומי השפעתו בצפון אירופה, וכן להשיג סיוע של הצי הנורווגי למערכה או למסע הצלב שהוא הציע לערוך במרוקו. הוקון יכול היה כך גם להגשים את שבועתו כלפי האפיפיור להשתתף במסע צלב, למרות שהוא ככל הנראה לא התכוון לקיים את שבועתו זו. הוא שלח משלחת דיפלומטית לקסטיליה ב-1255 והשגריר של קסטיליה שהתלווה למשלחת בשובה לנורווגיה הציע למסד "קשרי ידידות אמיצים" עם הוקון. לבקשתו של אלפונסו, נתן הוקון את הסכמתו לכך שבתו כריסטינה תוכל לצאת לקסטיליה ולשאת את אחד מאחיו של אלפונסו. מותה של כריסטינה לאחר ארבע שנות נישואים חשוכי ילדים, ציינה את קיצה של הברית קצרת הימים בין שתי הממלכות והתוכניות למסע הצלב נגדעו באיבם.

המסע לסקוטלנד ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורווגיה ב-1265

הוקון ניהל מדיניות חוץ תקיפה לחיזוק הקשרים של נורווגיה במערב. מדיניותו נסמכה על ידידות ועל יחסי סחר עם מלך אנגליה. הסכמי הסחר הראשונים שידוע עליהם נחתמו בין אנגליה לבין נורווגיה בין השנים 12171223 (הסכמי הסחר הראשונים של אנגליה היו עם נורווגיה) והידידות עם הנרי השלישי, מלך אנגליה הייתה אבן היסוד במדיניות החוץ של הוקון. בשל העובדה שהם הוכתרו כמלכים בערך באותה תקופה, כתב הוקון להנרי ב-1224 שהוא מקווה שהם יוכלו לשמור על ידידותם כפי שהייתה בין אבותיהם. הוקון שאף להגן על הריבונות הנורווגית על האיים במערב, קרי, האיים ההברידיים, האי מאן, איי שטלנד, אורקני ואיי פארו. יותר מכך, ב-1261 הסכימה הקהילה הנורדית בגרינלנד להיות כפופה למלך הנורווגי וב-1262 הצליח הוקון להשיג את אחת משאיפותיו משכבר הימים ולשלב את איסלנד בממלכתו על ידי הפקת תועלת מהסכסוכים הפנימיים באי לטובתו. תלותם בסחר הימי הנורווגי, וכפיפותם לארכיבישופות של נידארוס, היו הסיבות העיקריות שאפשרו להוקון לטעון לריבונותו על האיים. עם תום תקופת מלכותו של הוקון, הייתה הממלכה הנורווגית בשיא התפשטותה אי פעם.

שלטונה של נורווגיה על איי פארו ועל איי שטלנד היה חזק עקב חשיבותה של ברגן כמרכז סחר, בעוד שלאורקני, האיים ההברידיים והאי מאן היו קשרים טבעיים יותר עם סקוטלנד. למרות שמבחינה מסורתית היו לנורווגיה קשרים עם קהילת המתיישבים הנורדים בצפון סקוטלנד, השליטים הסקוטים עמדו בהדרגה על זכותם לריבונות על כל חלקי היבשה הסקוטית. הוקון השיג באותה עת שליטה חזקה יותר על האיים ההברידיים ועל האי מאן בהשוואה לכל מלך נורווגי מאז ימיו של מגנוס השלישי. כחלק ממהלך חדש טען אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד על זכותו על האיים ההברידיים והוא שאף לרכוש את האיים מידי נורווגיה, אך הוקון דחה את ההצעות בתוקף. לאחר מותו של אלכסנדר השני, מלך אחריו בנו, אלכסנדר השלישי, ומדיניותו בסוגיה עלתה מדרגה כאשר הוא שיגר משלחת דיפלומטים ב-1261 לנורווגיה וזמן קצר לאחר מכן תקף את האיים ההברידיים.

ב-1263 גרם העימות בין סקוטלנד לנורווגיה על האיים ההברידיים להוקון לשגר משלחת לאיים. כאשר נודע לו שהאצילים הסקוטים פלשו לאיים שנה קודם לכן ושאלכסנדר השלישי תכנן לכבוש אותם, יצא הוקון בראש צי מגויס של 120 ממיטב ספינותיו. הצי הפליג בברגן ביולי והגיע לשטלנד ולאורקני באוגוסט, שם הצטרפו אליהם ראשי השבטים מהאיים ההברידיים ומהאי מאן. בעקבות נחיתת הנורווגים על אדמת סקוטלנד החל משא ומתן עם אלכסנדר, אך הוא הוארך בכוונה על ידי הסקוטים. לאחר המתנה שהתמשכה עד ספטמבר או אוקטובר, שנגרמה עקב מזג אוויר שגרם לצי של הוקון לקשיים, אירעה התנגשות בין כוח נורווגי קטן לבין כוח סקוטי בקרב לרגס. למרות שהשפעתו של הקרב הייתה מוגבלת ולא מכרעת, נסוג הוקון לאורקני כדי להעביר שם את החורף. משלחת של מלכים אירים הזמינה את הוקון לסייע להם בטיהור אירלנד ממתיישבים אנגלים ושייקח על עצמו את תפקיד המלך העליון של אירלנד, אך הוקון סירב להצעה.

הוקון בילה את החורף בארמון הבישוף בקירקוול שבאורקני ורקם תוכניות לחידוש המערכה הצבאית בשנה שלאחר מכן. במהלך שהותו בקירקוול הוא נפל למשכב ומת בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 בדצמבר 1263. הוקון הרביעי נקבר בקתדרלת מגנוס הקדוש שבקירקוול למשך החורף וכאשר הגיע האביב, הוצאה גופתו מקברה והועברה לנורווגיה, שם הוא נטמן בקתדרלה הישנה של ברגן. ב-1531 נהרסה הקתדרלה על ידי הדנים בהקשר לרפורמציה הפרוטסטנטית ועקב כך נהרסו קבריהם של הוקון ושל מלכים נורווגים אחרים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים הנורווגים חלוקים בדעותיהם על תקופת מלכותו של הוקון הרביעי. במאה ה-19, תיאר ההיסטוריון הנורווגי, פטר אנדריאס מונק, את הוקון כשליט אדיר, כמעט מושלם, תיאור שהשפיע על הנריק איבסן במחזהו "הטוענים לכתר" משנת 1863. בראשית המאה ה-20, הביע המשורר הנס א. קינק דעה מנוגדת וראה את הוקון כמלך חסר חשיבות שהיה כפוף לכוחות שמחוץ לשליטתו, דעה שהשפיעה על היסטוריונים כמו הלבדן קוט ואדוורד בול האב. לעתים קרובות נעשו השוואות בין הוקון לבין סקול ברודסון וההיסטוריונים נקטו עמדה בעימות עתיק היומין בין השניים. בעוד שמונק ראה את סקול כבוגד בזכותו הטבעית של המלך הנורווגי, קוט ראה אותו כדמות הירואית. באופן בסיסי יותר, שיבח קינק את סקול כמי שייצג את התרבות הנורדית המקורית שדעכה וראה בהוקון כמי שהטמיע בנורווגיה תרבויות זרות. החל משנות השישים של המאה ה-20, השמיעו היסטוריונים כמו נרבה ביורגו, פר סווס אנדרסון, קנוט האלה, סוון האגה וקארה לונדן, דעות מלומדות מנוגדות לדעתו של קוט. על פי סבר באגה, נוטים ההיסטוריונים המודרניים לצדד בהשקפתו של קוט כאשר הדברים אמורים בתיאור המרד של סקול כניסיון הנואש האחרון לבלום את דרכו של הוקון לעלייה לשלטון, אך הם מצדדים בהערכה הכללית של מונק של שני האישים.

קנוט האלה מפרש את הכתוב בסאגה על פיה נוצר הרושם שסקול היה לוחם ופוליטיקאי מיומן, בעוד שחלקו בגרימת הסכסוך עם הוקון מעורפל באופן מכוון. מצד שני, האלה מציין שתומכיו של הוקון הערימו על סקול בקלות יחסית בשנים שלאחר 1217 וכך ניתן להבחין ביכולותיו המוגבלות. בשעה שהוא לא מצייר תמונה ברורה של הוקון, האלה טוען שהוקון למד לשלוט במשחק הפוליטי בשנותיו הראשונות. הוא רואה את הוקון כשליט עצמאי ובעל רצון שהוא מייחס לו "אחריות אישית משמעותית" לצעדי המדינות שננקטו במהלך תקופת מלכותו, בעיקר הפיוס הפנימי, ההתקרבות אל התרבות האירופאית ומדיניות החוץ התוקפנית.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקון הרביעי, מרגרטה והוקון הצעיר - מתוך פסלטר של מרגרטה

להוקון הרביעי נולדו שני ילדים בלתי חוקיים מפילגשו קנגה הצעירה (שהיא היחידה מכולן הידועה בשמה), לפני 1225:

  • זיגורד (מת ב-1252).
  • ססיליה (מתה ב-1248) – נישאה ב-1241 לאציל גרגוריוס אנדרסון, אחיינו של המלך האחרון של הבגלרים, פיליפ סימונסון. התאלמנה ב-1246. נישאה ב-1248 להאראלד אולפסון, מלך האי מאן והאיים. שניהם טבעו בים באותה שנה במסעם חזרה לבריטניה.

הוקון נשא לאישה את מרגרטה, בתו של יריבו סקול ברודסון ב-25 במאי 1225. ילדיהם היו:

הקמע האולימפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשחקי החורף האולימפיים בלילהאמר ב-1994 שימשו דמויותיהם של "הוקון וכריסטינה" כקמע של המשחקים. הוקון נקרא על שמו של הוקון הרביעי וכריסטינה נקראה על שמה של בתו של המלך סבר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]