המהומות הגזעיות בווילמינגטון

המהומות הגזעיות בווילמינגטון, המכונות גם "טבח וילמינגטון", היו סדרת מהומות של תושבים לבנים, שתקפו תושבים שחורים בווילמינגטון, בקרוליינה הצפונית שבארצות הברית, ב-10 בנובמבר 1898, וגירשו בכוח את ראש העירייה ואת חברי מועצת העיר. העיתונות באותה תקופה תיארה את האירוע כהתפרעות של שחורים, אך בתוך זמן קצר התברר שמדובר בהפיכה אלימה של ארגוני עליונות לבנה נגד הממשל המקומי. במהומות בעיר נהרגו בין 60 ל-300 אפרו-אמריקאים. זהו המקרה היחיד בהיסטוריה של ארצות הברית של הפיכה אלימה שהצליחה לסלק נבחרי ציבור מתפקידם, ולשים במקומם אנשים שלא נבחרו.

הגורם העיקרי להפיכה היה מסע הסתה של דמוקרטים דרומיים, שתמכו בעליונות לבנה נגד המפלגה המעורבת, שנבחרה להרכיב את הממשל בווילמינגטון, מושב המחוז של ניו הנובר בקרוליינה הצפונית. במפלגה זו שיתפו פעולה שחורים מהמפלגה הרפובליקנית ולבנים מהמפלגה הפופוליסטית. בהשפעת הדמוקרטים הדרומיים החלה סדרה של מקרי תקיפות של שחורים, ואחריה הסתערות של אספסוף לבן בן 2,000 איש על מבני ממשל.

המהומות בווילמינגטון נחשבות לנקודת מפנה בפוליטיקה של קרוליינה הצפונית שלאחר תקופת השיקום. לאחריהן העמיקה ההפרדה הגזעית והתרבו החוקים הפוגעים בזכות הבחירה של השחורים בדרום ארצות הברית, תהליך שהחל במיסיסיפי בנובמבר 1890, כאשר נחקקה חוקה חדשה למדינה, ובה סעיפים רבים שנועדו למנוע מאזרחי המדינה השחורים להצביע.

מספר חוקרים הצביעו על המהומות הגזעיות בווילמינגטון והאפליה הגזעית שבאה בעקבותיהן כהפרות של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.

רקע

הארגונים הפוליטיים העיקריים בווילמינגטון באותה תקופה היו:

• המפלגה הדמוקרטית של דרום ארצות הברית, שפעלה נגד מתן זכויות הצבעה לשחורים, ורבים מאנשיה תמכו בעליונות לבנה.
• המפלגה הרפובליקנית, שקידמה שוויון זכויות לשחורים ושילובם בחברה, ושחורים רבים היו חברים בה.
• המפלגה הפופוליסטית, מפלגה שזכתה לתמיכה עממית של לבנים שתמכו בזכויות האזרח. מפלגה זו שיתפה פעולה עם המפלגה הרפובליקנית בקרוליינה הצפונית, והן התמודדו ברשימה משותפת בשם "המפלגה המעורבת" (Fusion Party).

דמויות מפתח באירועים:

• אלכסנדר ופרנק מאנלי, שני אחים שחורים, בעלי העיתון היומי "וילמינגטון דיילי רקורד".
• דניאל ראסל, מושל קרוליינה הצפונית, נציג המפלגה המעורבת.
• סילאס פ' רייט, ראש העיר וילמינגטון, איש המפלגה הרפובליקנית.
• אלפרד מור ואדל, ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בעיר.

בשנת 1860 החלה הגירה של שחורים ששוחררו מעבדות לעיר וילמינגטון, שמנתה אז כ-10,000 תושבים. הם עבדו בעבודות כפיים והתגוררו בשכונות בהן רוב התושבים היו שחורים. בעיר שררה מתיחות רבה בגלל המשבר הכלכלי אליו נקלעו מדינות הדרום לאחר המלחמה, עם ירידת הערך של הדולר של הקונפדרציה.

בשנת 1868 אישרה קרוליינה הצפונית את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שהרחיב את זכות הבחירה לשחורים. רובם נטו לתמוך במפלגה הרפובליקנית, שיזמה את התיקון, דבר שעורר תרעומת בקרב הדמוקרטים הלבנים, שטענו שמדובר בשינוי "רדיקלי". רבים מהלבנים הצטרפו לקו קלוקס קלאן, שפעלו באלימות נגד שחורים במטרה לדכא את זכות הבחירה.

הדמוקרטים ניצחו בבחירות במחוז בשנת 1870, ובמקביל החלו לקום מיליציות חמושות של לבנים שתקפו שחורים, שהבולטת בהן נקראה "החולצות האדומות". הדמוקרטים רקמו תוכנית לשינויי שלטון לפיה אנשי הממשל המקומי לא ייבחרו אלא ימונו על ידי המדינה. הם השתלטו על מערכת המשפט, והחלו לבצע רפורמות נרחבות, בהן 30 תיקונים משמעותיים בחוקת המדינה, צמצום מספר השופטים בבית המשפט העליון, ביטול זכות הבחירה למי שהורשע בפשע, הפרדה גזעית בבתי הספר ואיסור על נישואים בין-גזעיים. למעשה, הדמוקרטים בקרוליינה הצפונית מימשו מדיניות של עליונות לבנה.

בצד השני של המפה הפוליטית עמדה המפלגה המעורבת, בה שילבו כוחות איכרים לבנים עניים שגידלו כותנה ותמכו במפלגה הפופוליסטית, ושחורים חברי המפלגה הרפובליקנית. מפלגה זו נאבקה בקפיטליזם של הבנקים הגדולים ובמצעה ניסתה לקדם ממשל עצמי, חינוך ציבורי חינם, שוויון כלכלי וזכות בחירה לשחורים.

בשנת 1898 עלתה אוכלוסיית וילמינגטון לכ-25,000 איש, כ-60% מהם שחורים. השחורים השתלבו בתפקידים בולטים בקהילה, וחלקם קיבלו משרות בעירייה, וכן תפקידי ניהול במערכת הפיננסית והמשפטית. רבים מהם היו בני מעמד הביניים ועובדי צווארון כחול, ועסקו במסחר, וכן במגוון מקצועות כמו מכונאי רכב, נגרים, תכשיטנים, אינסטלטורים ופועלי בניין.

שני אחים שחורים, אלכסנדר ופרנק מאנלי, היו הבעלים של עיתון יומי נפוץ בשם "וילמינגטון דיילי רקורד" שדיווח לעיתים קרובות על הנעשה בקהילה האפרו-אמריקאית. בעיתונים האחרים במחוז נהגו לזלזל בשחורים ולכנותם בכינויי גנאי.

אף על פי ששחורים היוו מעל למחצית מאוכלוסיית וילמינגטון, רק שמונה אחוזים מהם היו בעלי נכסים. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו נגבו במחוז מיסים בסך של 6 מיליון דולר, אך רק 400,000 דולר מתוכם נגבו משחורים. לבנים רבים טענו שהם משלמים מיסים בשיעור שאינו פרופורציונלי לכמות הרכוש שבבעלותם, בעוד השחורים בעיר מחזיקים בכוח פוליטי ניכר וכמעט לא משלמים מיסים.

על רקע זה נמשכו ההתנכלויות לשחורים, ולעיתים קרובות לבנים הציתו בתי מגורים ובתי עסק של שחורים.

בבחירות בשנים 1894 ו-1896 הפסידו הדמוקרטים, ולתפקיד המושל נבחר דניאל ראסל, נציג המפלגה המעורבת, שגם זכתה במחוזות רבים במדינה. סילאס פ' רייט, איש המפלגה הרפובליקנית, נבחר לתפקיד ראש העיר. המושל ואנשיו הנהיגו מדיניות ליברלית ועודדו שחורים להצביע. הדמוקרטים התנגדו לשינויים והגישו מספר תביעות לבית המשפט העליון, אך אלה נדחו.

הנושאים המרכזיים במצע של המפלגה המעורבת היו:

• התנגדות לתקן הזהב, שהחליף בשנת 1873 את הבסיס הדו מתכתי ונחשב במידה מסוימת כפגיעה בשכבות החלשות באוכלוסייה.
• התנגדות לשחיתות שהתגלתה במפלגה הדמוקרטית בפרשת איגרות החוב של רכבת קרוליינה הצפונית. בפרשה זו, שני פעילים פוליטיים ביצעו הנפקה כוזבת של איגרות חוב והונו את הציבור בסכום של 4 מיליון דולר.
• הקלה בחובות. אזרחים רבים, לבנים ושחורים, שקעו בחובות עם תום מלחמת האזרחים האמריקנית, ונאלצו לעמוד מול הבנקים שדרשו שיעורי ריבית גבוהים מאוד על תשלומי החובות. המפלגה המעורבת הצליחה להוריד את שיעור הריבית המקסימלי ל-6 אחוז.

חבורת "העליונות הלבנה"

בסוף שנת 1897 התארגנה קבוצה של תשעה דמוקרטים תושבי וילמינגטון שלא היו מרוצים ממה שכינו "שלטון הכושים" ומירידת כוחם בפוליטיקה המקומית. הקבוצה כונתה "התשיעייה הסודית", והם חברו יחד והחלו לקשור קשר להשתלט מחדש על השלטון. תוכניתם הייתה לקדם "עליונות לבנה" ולעורר תסיסה בין שחורים ללבנים, שתגרום בסופו של דבר לקריסת המפלגה המעורבת. הם השתמשו בקשריהם ובכספם כדי לקדם את התוכנית, וגייסו אנשים המסוגלים "לכתוב, לדבר ולרכב": הכותבים פרסמו דברי תעמולה בכלי התקשורת, הדוברים נהגו לנאום בכיכרות, והרוכבים היו חמושים שרכבו על סוסים והפחידו את התושבים. הם גם העבירו מסר לתאגידים הגדולים במדינה, לפיו אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות, הם לא יעלו את מיסי התאגידים.

תעמולת העליונות הלבנה זכתה לפרסום רב בעיתוני וילמינגטון, שגם כינו בציניות את מפלגת הפופוליסטים "מפלגת האדם הלבן" ולגלגו על שיתוף הפעולה שלה עם שחורים. בעיתונים תוארו השחורים כאנשים אלימים וחסרי נימוס, הם הואשמו בזלזול וחוסר כבוד כלפי לבנים, תויגו כמושחתים, נטען שגברים שחורים מתעניינים כביכול ללא הרף בנשים לבנות, וכינו את אנשי המפלגה המעורבת כ"תומכים בהשתלטות הכושים."

מנהיגי המפלגה הפיצו שנאה והסתה נגד השחורים במדינה. אחד ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית פרסם את ההצהרה הבאה: "קרוליינה הצפונית היא מדינה של לבנים, ורק לבנים ישלטו בה. הם ימעכו את שליטת מפלגת הכושים תחת רוב כה מוחץ, שאף מפלגה אחרת לא תעיז לנסות לכונן כאן שוב שלטון כושי." מנהיג אחר הוסיף ואמר: "זה יהיה הקמפיין המרושע, המתועב והמלוכלך ביותר מאז 1876. סיסמת המפלגה הדמוקרטית מההר עד הים תהיה רק מילה אחת ... 'כושי'!"

כחלק מפעילות המפלגה במדינה הוקמו "מועדוני עליונות לבנה", והופעל לחץ על כל הגברים הלבנים בעיר להצטרף למועדונים אלה. מי שסירב, גורש מהעיר.

כמו כן הוקמה "תנועת העובדים הלבנים" שהתנגדו להעסקת שחורים במקומות עבודה. תנועה זו זכתה לגיבוי של לשכת המסחר בווילמינגטון ואיגוד הסוחרים העירוני.

עיתונים רבים פרסמו תמונות וסיפורים בהם נטען שגברים שחורים תוקפים מינית נשים לבנות ברחבי העיר. אישה בשם רבקה פלטון אמרה שנשים כפריות נתונות בסכנה וחשופות למקרי אונס של שחורים. כתגובה פרסם באוגוסט 1898 אלכסנדר מאנלי, עורך העיתון "דיילי רקורד", מאמר מערכת בו הפריך את הטענות, וציין כי בחלק ניכר מהמקרים הקשר בין נשים לבנות לגברים שחורים מבוסס על יחסי מין בהסכמה. דברים אלה עוררו מהומה. בתוך זמן קצר חלקים מהמאמר הודפסו בעיתונים נוספים, כשהם הוצאו מהקשרם, בליווי תמונות מיניות של גברים שחורים ורמזים על "תאווה בלתי נשלטת של גברים שחורים לנשים לבנות". נואמים מטעם המפלגה הדמוקרטית הפליגו בתיאורים גרפיים של "חיות שחורות" המאיימים לחלל את כבודן של נשים לבנות. באחד מנאומיה אמרה פלטון: "אם הכנסייה או בתי המשפט אינם מסוגלים להגן על נשים לבנות מפני המפלצות המשתוללות, אז צריך לבצע בשחורים לינץ', אפילו אלף פעמים בשבוע במידת הצורך."

תחילת המהומות

ב-20 באוקטובר 1898 ערכו הדמוקרטים עצרת גדולה בפאייטוויל, בשיתוף ארגון העליונות הלבנה "החולצות האדומות". בעצרת השתתפו 22 "נשים חסודות". אורח הכבוד היה מושל דרום קרוליינה, בנג'מין טילמן, שלעג לגברים הלבנים בקרוליינה הצפונית על כך ש"עדיין לא הרגו את הכושי הארור מאנלי", והתרברב בכך שאם מאמר המערכת שלו היה מתפרסם בדרום קרוליינה אז הוא היה כבר מת, וכשמדובר בשחורים, הוא דוגל ב"מדיניות רובה הציד."

ארבעה ימים לאחר מכן נערך כנס של 50 גברים לבנים, ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בעיר. הנואמים הדגישו את חשיבותה של העליונות הלבנה, ובמיוחד זכה לפופולריות אלפרד מור ואדל, שאמר: "הפשע הגדול ביותר שנעשה אי פעם נגד הציוויליזציה המודרנית היה מתן זכות בחירה לשחורים." הוא דגל בענישה של "בוגדים בגזע הלבן" שאפשרו זאת, וקרא להרוג את מתנגדיו הפוליטיים, לבנים ושחורים כאחד. עיקרי נאומו של ואדל הודפסו ופורסמו בעיתונים רבים במדינה, וכן צוטטו על ידי נואמים נוספים.

מיד לאחר נאומו של ואדל יצאו אנשי "החולצות האדומות" והחלו להטיל אימה על אזרחים שחורים ובעלי בריתם הלבנים בחלק המזרחי של המדינה, במטרה להרתיע מצביעים. הם השחיתו רכוש, ירו באזרחים, חטפו אנשים מבתיהם בלילה והצליפו בהם בשוט. בימים שלאחר מכן איימו ראשי המפלגה הדמוקרטית במפורש כי אם הם יפסידו בבחירות תהיה "מלחמה בין הגזעים השחורים והלבנים, שתגבה את חייהם של מאות או אלפי אנשים, ויהיה הרס חלקי או מלא של העיר. אנו מצהירים בפניכם כי אנו עומדים על סף מהפכה אשר ניתן למנוע רק על ידי דיכוי ההצבעה לרפובליקנים."

ב-1 בנובמבר 1898 ערכו "החולצות האדומות" מצעד שבו השתתפו 1,000 איש רכובים על סוסים לאורך השכונות בעלות רוב שחור בעיר. למחרת ערכו מצעד דומה, שבמהלכו ירו על בתי מגורים ובתי ספר. בעצרת בסיום המצעד אמר אחד הדוברים: "אם שוטר כושי יבוא לאדם לבן עם צו בידו, עליו לעזוב עם כדור במוח."

לקראת הבחירות נערכו מצעדים דומים כמעט בכל יום, ולעיתים גם בלילות. העיתונים הלבנים הודיעו מראש על זמן ומקום האירועים. תושבים לבנים סיפקו מזון ומשקאות בחינם למשתתפים. משמרות של לבנים חמושים סיירו בעיר, הטילו אימה והפריעו לתפילות בכנסיות של שחורים.

תגובת התושבים השחורים

האווירה בעיר גרמה לסבל, חרדה ומתח בקרב התושבים השחורים בעיר. חלקם ניסו להשיג כלי נשק ותחמושת, אך סוחרי הנשק, שהיו לבנים בלבד, סירבו למכור להם. על פי הרישומים, בתחילת חודש נובמבר 1898 ונמכרו מעל 400 כלי נשק לתושבים לבנים, ואף לא כלי נשק אחד לאדם שחור.

עיתוני וילמינגטון ליבו את האש וגרמו לאנשים להאמין שעימות בין לבנים לשחורים הוא בלתי נמנע. החלו להתפשט שמועות חסרות-בסיס לפיהן התושבים השחורים רוכשים כלי נשק ותחמושת, ומתכוננים לעימות. לבנים החלו לחשוד במנהיגי הכנסיות השחורות שהם זוממים לפגוע בלבנים.

זמן קצר לפני הבחירות הצהירו מנהיגי ארגון "החולצות האדומות": "הדמוקרטים חייבים לנצח בבחירות בכל מחיר ובכל אמצעי הדרוש לכך, גם אם יצטרכו לירות בכל כושי בעיר."

יום לפני הבחירות, ואדל נאם לפני קהל רב באולם מרכזי בעיר, ואמר להם: "אתם אנגלו-סקסים. אתם חמושים ומוכנים למלא את חובתכם. לכו מחר לקלפי, ואם תראו כושי שמצביע, אמרו לו לצאת מהקלפי, ואם הוא יסרב, תהרגו אותו במקום. ננצח מחר, גם אם נצטרך לעשות זאת בעזרת אקדחים."

יום הבחירות, 8 בנובמבר 1898

ביום הבחירות בווילמינגטון, ב-8 בנובמבר 1898, רוב השחורים ותומכי המפלגה הרפובליקנית נמנעו מלהצביע בגלל איומי האלימות. חברי "החולצות האדומות", חמושים באקדחים, חסמו את הדרכים המרכזיות ומנעו מהשחורים גישה לקלפי.

על פי התוצאות הרשמיות של הבחירות ניצחה המפלגה הדמוקרטית, אך היה ברור לכולם שתוצאה זו הושגה בזכות הרתעת מצביעים שחורים וזיופים נרחבים של התוצאות. כתב של הוושינגטון פוסט שנכח בעיר דיווח על פעולות של "החולצות האדומות" שבהן הושמדו פתקים רבים של המפלגה הרפובליקנית, ועל הימנעות המונית מהצבעה בקרב התושבים השחורים.

הכרזת העצמאות הלבנה

למחרת הבחירות נאספו כ-600 תושבים לבנים במרכז העיר, שם אלפרד מור ואדל הקריא את "הכרזת העצמאות הלבנה." ההכרזה הדגישה את עליונות האדם הלבן וקראה לאסור על פעילות פוליטית של שחורים, או של לבנים התומכים בזכות הבחירה לשחורים במחוז. כמו כן קראה לסגור את העיתון "דיילי רקורד" ולגרש את עורכיו מהעיר.

הקהל הריע לאלפרד מור ואדל ו-457 איש חתמו על ההכרזה. שמות החותמים פורסמו למחרת בעיתוני העיר.

האחים מאנלי, עורכי ה"דיילי רקורד", ברחו למחרת מן העיר.

הטבח וההפיכה

ואדל כינס 25 ממנהיגי השחורים בעיר, הקריא בפניהם את "הצהרת העצמאות הלבנה" וביקש שינסו לשכנע את תושביה השחורים של העיר להיכנע לדרישותיו, אחרת הם ייאלצו לפעול נגדם באלימות. מנהיגי השחורים ניסחו מכתב לפיו הם לא אחראים לתגובות הציבור, ושליח מטעמם הניח אותו בתיבת הדואר של ואדל.

לא ברור אם ואדל בדק את תיבת הדואר שלו, אך לדבריו לא התקבלה כל תגובה ממנהיגי השחורים, ולכן ראה את עצמו רשאי לממש את איומיו. בבוקר 10 בנובמבר הוא פרץ יחד עם 500 לבנים חמושים למשרדי מערכת עיתון ה"דיילי רקורד". הם השחיתו את המקום ושרפו את המבנה. מעשים דומים התרחשו בכל הערים המרכזיות בקרוליינה הצפונית: מערכות העיתונים השחורים ברחבי המדינה הושחתו והוצתו, וקבוצות חמושות של דמוקרטים לבנים מנעו משחורים ומרפובליקנים לבנים כניסה למרכזי הערים.

בעקבות השריפה נפוצו שמועות על אלימות של שחורים נגד לבנים. בתגובה, אספסוף של כ-2,000 לבנים חמושים נכנסו לשכונות וילמינגטון בעלות רוב שחור, הרסו בתי עסק של שחורים ובתי מגורים, ותקפו תושבים שחורים. האלימות נמשכה גם עם רדת הלילה. מאות שחורים ברחו מהעיר והתחבאו בביצות שמסביבה.

ב-10 בנובמבר 1898, בשעות הצהריים, ואדל פשט עם קבוצה של חמושים על בניין העירייה, ובאיומי אקדח אילץ את ראש העיר להתפטר. ראש העיר, סילאס פ' רייט, איש המפלגה הרפובליקנית, עזב באותו יום את העיר, יחד עם חברי המועצה ופעילים נוספים במפלגה. ואדל הוכתר על ידי ההמון לתפקיד ראש העיר החדש.

למחרת הובאו שישה פעילים פוליטיים שחורים לתחנת הרכבת בעיר, שם עברו סדרת השפלות ועינויים, ולאחר מכן הועלו בכוח על רכבת וגורשו מהמדינה.

לאחר ההפיכה

מניין ההרוגים במהומות מוערך ב-60 עד 300 שחורים, חלקם נשים וטף. כ-2,000 שחורים גורשו או ברחו מהעיר. מספר תושבים לבנים נפצעו קל, ואיש מהם לא נהרג.

בעיתוני התקופה הואשמו השחורים במאורעות.

מספר תושבים פנו לנשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי בבקשה לעזרה ולהתאוששות מההרס הנרחב, אך לא זכו לתגובה. דובר הבית הלבן אמר כי אינו יכול לסייע ללא בקשת המושל, וזו לא התקבלה.

בשנת 1899, שנה לאחר ההפיכה, נערכו בחירות בעיר, ולתפקיד ראש העיר נבחר אלפרד מור ואדל, שתפס בכוח את תפקיד ראש העיר בהפיכה. הוא נשאר בתפקידו עד 1905. ואדל ואנשיו קבעו סדרת חוקים המכונים "חוקי ג'ים קרואו" שנועדו להרתעת מצביעים שחורים, בהם דרישה להוכחת תשלום כל המיסים כתנאי להצבעה, קביעת מבחני איות ומבחני אופי כתנאי להצבעה, ותנאים מגבילים נוספים, שגרמו בעקיפין לשלילה אפקטיבית של זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים.

הדמוקרטים העבירו גם סדרת חוקים להפרדה גזעית. נאסר על שחורים ולבנים לשבת יחד ברכבות, בסירות ובאולמות משפט, ובדיונים משפטיים נדרשו שני ספרי תנ"ך נפרדים, אחד ללבנים ואחד לשחורים. כמעט לכל היבט בחיים הציבוריים תוקן חוק המאפשר הפרדה בין לבנים לשחורים.

כתוצאה מחוקים אלה, גם תושביה הלבנים העניים של וילמינגטון החלו לתמוך ב"עליונות לבנה" ובהפרדה הגזעית בעיר. לפני שנת 1898, השחורים והלבנים חיו בשכנות טובה, אך לאחר מכן נוצרו שכונות נפרדות. התמיכה בעליונות הלבנה גברה גם במדינות נוספות בדרום ארצות הברית, והן אימצו את חוקי ג'ים קרואו וחוקי ההפרדה הגזעית.

באותה עת אושרו חוקים אלה גם על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. רק בשנת 1915 קבע בית המשפט העליון שחוקי ג'ים קרואו אינם חוקתיים. תקנות ההפרדה הגזעית בוטלו רק בשנות ה-60 של המאה ה-20.

ועדת החקירה לאירועי המהומות

לאחר ההפיכה של 1898 פרסמו חלק מתושבי העיר את גרסתם לאירועים, ונוצרו נרטיבים סותרים בנוגע לגורמי המהומות ולתוצאותיהן. חלק ממשתתפי הדיון הציבורי קראו לאירועים "טבח" וחלק גרסו שאלה היו "מהומות".

בשנת 2000 החליט בית המחוקקים של דרום קרוליינה להקים ועדת חקירה, תוך הכרה בכך שהקהילה השחורה סבלה קשות מההפיכה, מבחינה פוליטית וכלכלית, ובמיוחד מחוקי ג'ים קרואו שנחקקו בעקבות ההפיכה. הוועדה, בת 13 איש, בחנה מקורות היסטוריים במשך כשש שנים, והפיקה דו"ח מיוחד אודות המאורעות, בו נכתב כי האלימות הייתה "חלק ממאמץ מדיני רחב של הדמוקרטים ואנשי עליונות לבנה להשתלט על משרות המפתח במדינה ולבלום את ההתקדמות הפוליטית של האזרחים השחורים." אחד מחברי הוועדה אמר: "בעיקרו של דבר, האירועים פגעו קשות בפלח מהאוכלוסייה שלא התאושש במשך 107 שנים. לכן ראוי לקרוא לאירועים 'טבח' במקום 'מהומות'. זו מילה גדולה וקשה, אבל זה מה שקרה."

הוועדה המליצה לבית המחוקקים לשלם פיצויים לצאצאי השחורים שנהרגו בטבח, וגם לכלל הקהילה השחורה במחוז. המלצות אלה לא התקבלו.

התנצלות מאוחרת והנצחה

משנת 2006 ואילך התפרסמו בעיתוני קרוליינה הצפונית תחקירים אודות המהומות ב-1898. עורכי העיתונים התנצלו על ליבוי היצרים בעיתונות של המאה ה-19, שנעשתה לדבריהם תחת השפעתו של ג'וזפוס דניאלס. באחד העיתונים נכתב: "אנו מתנצלים בפני האזרחים השחורים וצאצאיהם על כך שהתעלמנו מזכויותיהם ורצונותיהם, ובפני כל תושבי קרוליינה הצפונית שבגדנו באמונם בכך שלא פרסמנו דיווחי חדשות הוגנים ולא עמדנו עמידה איתנה כנגד עוול."

בינואר 2007 פרסמה המפלגה הדמוקרטית בקרוליינה הצפונית התנצלות על חלקם של מנהיגי המפלגה במהלך ההפיכה בווילמינגטון, ועל תמיכתם בעליונות לבנה.

באוגוסט 2007 פרסם הסנאט של קרוליינה הצפונית הצהרת התנצלות, הכרה והבעת חרטה עמוקה על ההפיכה.

במרץ 2018 הותקן לוח זיכרון לציון המאורעות במרכז העיר, סמוך למקום בו התרחשו המהומות.

במאמרים רבים אודות ההסתערות על הקפיטול (2021) הוזכר הטבח בווילמינגטון כאירוע היסטורי דומה.

ספרים אודות האירועים

מספר ספרי עיון נכתבו על מהומות וילמינגטון, וכן מספר ספרי פרוזה. להלן חלק מהספרות בנושא זה.

בשנת 1901 ראה אור ספרו של צ'ארלס צ'סנט "עצם המסורת" המתאר את המהומות בווילמינגטון באופן נאמן למציאות.

לעומתו, בשנת 1902 ראה אור הספר "חברבורות הנמר" של איש העליונות הלבנה תומאס דיקסון, בו הוא משבח את תושביה הלבנים של העיר ומתאר את האירועים מזווית זו.

בשנת 1936 פרסם העיתונאי הארי היידן רומן המתאר את המהומות בווילמינגטון כאירוע מהפכני חיובי, ש"הציל" את קרוליינה הצפונית מתקופת השיקום.

חוקרת בשם הלן ג' אדמונדס פרסמה בשנת 1951 מחקר בשם "השחורים והפוליטיקה המעורבת בקרוליינה הצפונית, 1894-1901" בו תיארה את פעולות הדמוקרטים כהפיכה, במקום "מהומות גזע" כפי שהיה מקובל עד אז. תפיסה זו מקובלת כיום על מרבית ההיסטוריונים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המהומות הגזעיות בווילמינגטון בוויקישיתוף

• בנצי גורן, ווילמינגטון – צפון קרוליינה: הטֶבח שנשכח, ‏21 בינואר 2021
• יעל שטרנהל, טראמפ לא לבד: אלימות פוליטית ובכירים רפובליקאים דרדרו את ארה״ב לשפל הנוכחי, באתר הארץ, 8 בינואר 2021
• ערן סבאג, טבח וילמינגטון, באתר חיים של אחרים, ‏11 בנובמבר 2020
• המהומות הגזעיות בווילמינגטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)