אנגלו-סקסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום וסדרי הגדלים של הממלכות האנגליות בתקופה האנגלו-סקסית

האנגלו-סקסים היו קבוצת עמים גרמאניים, שפלשה לבריטניה הגדולה לקראת המאה ה-5 לספירה, והיוותה בסיס להתפתחות הממלכה האנגלית העתידית.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "אנגלו-סקסי" מוצא את שורשו בימי המלך אלפרד הגדול, שנהג להשתמש בתואר "רֶקְס אַנגלוֹרוּם סַקסוֹנוּם" או "רקס אנגול-סקסונום". פשר התואר אינו ידוע לבטח, אך נהוג לייחסו לאיחודן הסופי של שבע ממלכות ההפטרכיה תחתיו בשנת 886. בדה ונרביליס כתב כי תושבי הממלכות הצפוניות (מזרח אנגליה, מרשיה ונורתמבריה) השתייכו לאנגלים, תושבי אסקס, וסקס וססקס היו לנצר הסקסונים, בעוד שיושבי קנט ודרום המפשייר היו לשרידי היוטים.

היסטוריונים מוקדמים יותר, מאידך גיסא, לא מתייחסים להבדלים בין שתי הקבוצות הראשונות, ולנוכח הממצאים הארכאולוגיים, ניתן לומר כי רק תושבי קנט התבדלו מיושבי אנגליה המדוברים. עובדה משונה היא שכותבי וסקס מספרים על ממלכתם כחלק מ'אנגליקין' ושפתם כ'אנגליסק', בעוד שמלכי וסקס טענו כי הם נצר ל'ברניקיה'.

מכל מקום, סביר להניח כי האנגלים והסקסונים היו ללאומים שונים, אך התמזגו בתקופה מוקדמת, אולי אפילו לפני הפלישה הסקסונית. הפעם הראשונה בה הוזכר המושג הייתה כמאה שנים טרם ימי אלפרד, בכתבי פאולוס דיקונוס, אך ספק אם שימש להבדלת יושביה הטווטונים של אנגליה מיושביה הסקסונים.

הפלישה הסקסונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 410, הקיסר הרומי הונוריוס השיב לעצומת יושבי בריטניה כי עליהם לטפל לבד בענייניהם, מאזכור זה הסיקו היסטוריונים כי השלטון הרומי באי תם. מנגד לכך, נמצאו עדויות כי הרומים לבסוף שבו לשלוט באי, לתקופה קצרה. לתוך ריק זה נכנסו הסקסונים, והתיישבו בעיקר לחוף המזרחי והדרומי של האי. לאחר עזיבת הרומאים מנהיג הבריטונים היה וורטיגן, באותה עת איים שבט הפיקטים מהצפון על האזור שבו שלט וורטיגן. וורטיגן שחשש מאד מן המתקפה החליט להזמין שכירי חרב משלו. שכירי החרב הללו הם הסקסונים. באותה עת הסקסונים שהו באזור הים הצפוני (הולנד). לאחר שהסקסונים הדפו את הפיקטים מסקוטלנד הם קיבלו אדמה מוורטיגרן בקנט. לאחר שהאחרון סירב לשלם להם על שירותיהם הם מרדו והתקוממו. באספת שלום שכונסה הסקסונים הערימו על הקלטים ורצחו 300 מזקניהם ומנהיגי מלחמתם בחרב. כתוצאה משני קרבות שבאו אחר כך, הורסה נהרג ואילו הנגיסט ובנו אייסק יצאו עם ידם על העליונה. הילידים הבריטונים (קלטים) ניגפו וברחו מפני הפולשים. קנט ולאחר מכן לונדון עברו לשליטה אנגלו-סקסונית.

בהיעדר מקורות היסטוריים מהימנים, רבים פנו לאגדות לשם חיפוש אחר האמת. אותן אגדות ספרו כיצד שר המלחמה, ורטיגרן, מנהיג הבריטונים, העניק שטחים בקנט למנהיג היוטי, הנגיסט, בתמורה לתמיכתו בהגנת גבולות הממלכה מהפולשים הקלטים. ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי ממלכות אנגלו-סקסיות הוקמו בקנט, ססקס, מידלאסקס, אסקס, מזרח אנגליה, לינדסי, דיירה והאי ויט, בחלק המאוחר של המאה ה-5.

התנגדות בריטית מאורגנת, שהונהגה לראשונה בידי אמברוסיוס אורליאנוס, ומאוחר יותר בידי המלך ארתור (ארתוריוס קסטוס) (מפקד הפרשים הסרמטים בצבא הרומי) הגיעה לשיאה בקרב באדון היל. הקרב עזר בהדיפת הסקסונים, ונתן השראה לסיפור המלך ארתור.

מצבה של בריטניה עד לשנת 545 היה יציב יחסית, ב־120 השנים הקודמות הוסיפו האנגלו-סקסים רק את גלוקשייר, וילטסשייר, בדפורדשייר ובאקינגהמשייר לשטחים בהם שלטו באופן יציב. לאחר 50 שנות יציבות ושביתת-אש, הדבר (plague) של יוסטיניאנוס הגיע לבריטניה; מאחר שהקלטים סחרו עם עמי הים התיכון המגפה השפיעה עליהם הרבה יותר מאשר על הסקסונים. מוערך כי עד כ-1/2 מאוכלוסיית הבריטונים נכחדה בדבר. הדבר סייע לאנגלים לכבוש את מרבית שטח אנגליה ב-50 השנים הבאות.

תהליך ההגירה הסקסונית לאנגליה מכונה "הפלישה הסקסונית", אולם שם זה אינו הולם את התופעה. עמים אחרים כאנגלים, יוטים, פריסים ואולי פרנקים, השתתפו בכיבוש. השבטים השונים הקימו כמות נכבדת של ממלכות, שמאוחר יותר התאחדו ליצור שבע ממלכות ראשיות, שזכו לכינוי ההפטרכיה.

בהתאם למסורת, קנט הוקמה בידי המנהיג היוטי, הנגיסט. מלך יוטי אחר, הורסה, אולי לקח חלק במעשה, ואולי היה אחי הנגיסט. עוד פחות ידוע אודות יסוד מזרח אנגליה, ועל גורל הבריטונים המקומיים, שבט האיקני הידוע. השם מרשיה אולי נובע מהמילה הגרמנית לאזור קו הגבול (Marko) ולנהר המרסי, שקיבל את שמו מהיותו קו הגבול בין מרשיה לנורתמבריה. דיירה וברניסיה הן כנראה עיוות אנגלי לשמות גאוגרפיים בריטיים אחרים, מאוחר יותר שתי הממלכות התאחדו כדי ליצור את ממלכת נורתמבריה.

גורל התושבים הרומנו-בריטים של האי אינו ידוע, היסטוריונים רבים נטו להאמין לגירסת גילדאס בדבר כיבוש ורצח עם בידי הפולשים, אולם לאחרונה נסבר כי המשיכו להתקיים כחלק מהמעמד הנמוך או עבדים. עם התחדשות המקורות ההיסטוריים האמינים ניתן להבחין בעובדה כי למעט ויילס, קורנוול וסטראתקלייד כל שטחי בריטניה עברו לידי הפולשים. בדיקות גנטיות אחרונות העידו, לטענת מספר מומחים, כי תושבי חלקים נרחבים באנגליה הוחלפו באנשים שישבו ביוטלנד (קנט), שלזוויג-הולשטיין (מזרח אנגליה), סקסוניה הנמוכה (וסקס) ופריזלנד. ראוי לציין את הנדירות הרבה של מילים קלטיות בשפה האנגלית, המסתכמות בפחות מ-6 מילים סך הכל.

בתקופה האחרונה, מספר היסטוריונים גרסו כי לנוכח העדר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על פלישה סקסונית, יש לקבוע כי הפלישה הייתה כנראה מעבר אוכלוסין לא תוקפני שהביאה להתבוללות אתנית והשפעת התרבות הסקסונית על יושבי אנגליה.

התרבות האנגלו-סקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסדה אנגלו-סכסונית עתיקה שנמצאה בדרום-מזרח אנגליה של היום

המיתולוגיה האנגלו-סקסית הייתה מיתולוגיה גרמאנית, ודמתה מאוד למיתולוגיה הנורדית. הנצרות (הרומית והקלטית) החליפה את האלים העתיקים של אנגליה לקראת המאה ה-8 והמאה ה-9 לספירה. הכמרים הפכו להיסטוריונים, והדת האנגלית העתיקה לא נשתמרה. אחד התיאורים היחידים שבידינו מספר על מלך מקנט שהסכים לפגוש את המיסיונר הקדוש אוגוסטין רק באוויר הפתוח, היכן שהיה תחת הגנת האל ודן. איסורים נוצריים על מעשים פאגניים מהווים מקור חשוב לחקר הדת.

שרידי שמות האלים מצאו את דרכם לשמות הימים האנגליים:

  • טיו, המקביל לטיר, אל המלחמה: יום שלישי (Tuesday)
  • ודן, המקביל לאודין, ראש האלים, אל החוכמה והמתים: יום רביעי (Wednesday)
  • פונור, המקביל לתור, אל הברק: יום חמישי (Thursday)
  • פריג', המקביל לפריה, אלת האהבה: יום שישי (Friday)

אנגלו-סקסית, הנקראת גם אנגלית עתיקה, הייתה השפה שדוברה בימי אלפרד הגדול, והפכה לאנגלית מדוברת עד לאחר הכיבוש הנורמני בשנת 1066. בהשפעת השפה האנגלו-נורמנית של מעמד האצולה הכובש הפכה האנגלית העתיקה לאנגלית ביניים. השפה האנגלו-סקסונית דומה יותר לגרמנית מאשר לאנגלית הביניים, לדוגמה היא הושפעה פחות מהלטינית ושמרה על מאפיינים מורפולוגיים שאבדו בין המאה ה-12 למאה ה-14. ניתן להבחין בשרידי האלפבית הרוני, הפותארק, בתחביר אנגלית הביניים. האותיות שבשימוש הגרסאות המודפסות של טקסטים באנגלית עתיקה הן: a æ b c d ð e f g h i l m n o p r s t þ u w x y ולעתים רחוקות k ו-z