המצור על גמלא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצור על גמלא
מלחמה: המרד הגדול
CCenter שרידי העיר כיום
תאריך התחלה: 67
תאריך סיום: 67
קרב לפני: קרבות טריכאי
קרב אחרי: קרב הר תבור
מקום: גמלא, הגולן
32°54′09″N 35°44′27″E / 32.902522°N 35.74071°E / 32.902522; 35.74071 
תוצאה: ניצחון רומאי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

30,000

9,000

אבידות

לא ידוע

כל תושבי העיר, למעלה מ-9,000

המצור על גמלא (כ"ד באלול, ג'תתכ"ז, 67 - כ"ג בתשרי, ג'תתכ"ח, 67) היה מצור שנערך על העיר גמלא בגולן בתחילת המרד הגדול, על ידי הצבא הרומאי בפיקודו של אספסיאנוס. כלאחר כחודש של מצור, כבש הצבא הרומאי את העיר כולה.

הלחימה החלה בסוף חודש אלול, ג'תתכ"ז, 67 לספירה, כאשר שלושת לגיונותיו של אספסיאנוס פתחו במצור על העיר. לאחר שהשלימו את בנייתן של מכונות המצור והתגברו על המכשולים שטמנו להם היהודים, פרצו את החומה, ופתחו בהתקפה ישירה על העיר. ההתקפה נכשלה כישלון חרוץ, כאשר פנו היהודים בפתאומיות מנסיגה למעלה ההר, להתקפה על הרומאים המטפסים תחתם. רומאים רבים נהרגו אז, והרומאים פתחו במצור ארוך על העיר.

במהלך שבועות של מצור הורעבו היהודים, חלקם עד מוות, ואילו רבים אחרים ברחו מהעיר. בכ"ב תשרי, הצליחו שלושה חיילים רומאיים לערער את יסודותיו של מגדל השמירה היהודי ולהפילו, והצבא הרומאי נערך להתקפה נוספת על העיר, למחרת.

בכ"ג תשרי, חזר טיטוס מסוריה והגיע לגמלא. הוא ארגן כוח של 200 פרשים בסיוע כוחות רגליים, והתקיף את העיר. התקפתו גרמה לבהלה רבה בעיר, ולנסיגת היהודים למצודה העומדת בפסגת הגבעה. סופת רוח חזקה החלישה את מתקפת היהודים משם, והרומאים כיתרו אותם על הגבעה.

ארבעת אלפים יהודים נטבחו בידי הרומאים, ואילו חמשת אלפים התאבדו.

המצור על גמלא היה הקרב הגדול האחרון במערכה הרומאית לכיבוש הגליל, ומכאן ואילך, התמקדו הרומאים בירושלים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ המרד ובואו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי שפרץ המרד הגדול באב, ג'תתכ"ו (66 לספירה), הרכיב קסטיוס גאלוס צבא על מנת להביס את המורדים, אך למרות ניצחונות בגליל ובמישור החוף, נסוג תוך אבידות רבות לפני שכבש את ירושלים והכניע את המרד. בעוד שהמתונים השתלטו על ממשלת המרד והחלו בהכנות לקראת בוא צבא רומאי חדש, עשה אספסיאנוס את דרכו לעכו, שם חבר עם החילות שהביא עמו בנו, טיטוס, שמנו בסך הכל 60,000 לוחמים, כולל חילות עזר מקומיים.

לאחר המתנה ממושכת בחורף, החליט לבסוף אספסיאנוס להתקיף קודם את הגליל. מפקד המרד בגליל היה יוסף בן מתתיהו, מינוי של ממשלת המרד המתונה, וקודם שבא הצבא הרומאי, דאג לחיזוק הביצורים הקיימים והקמת חדשים בגליל, ביניהן גמלא[1].

הכנעת ערי הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה קיווה אספסיאנוס שכשיראו היהודים את עוצמת צבאו, יכנעו במהרה, אך כאשר זה לא קרה, פנה לפשיטות על חלק מכפרי הגליל. משלא הועילו לו נסיונותיו להביא לכניעת היהודים בדרכים עקיפות, פנה להתקפה ישירה. בתחילה פנה ליודפת, וכבש אותה לאחר מצור בן 6 שבועות, בתקווה שלאחר נפילת החזקה שבערי הגליל, יכנעו שאר ערי הגליל, אולם אז נודע לו שטבריה עומדת למרוד, וטריכאי כבר הכריזה על מרד[2].

הוא כינס במהרה את שלושת לגיונותיו, ועלה קודם לטבריה. מכיוון שרוב תושבי טבריה לא רצו במלחמה, הציע להם אספסיאנוס הסכם שלום, שהללו מיהרו לקבלו. תוך שהקנאים ששהו בטבריה ברחו לעבר טריכאי, נכנס הצבא הרומאי לטבריה. מייד אחר כך, בחודש אב, המשיך אספסיאנוס לעבר טריכאי, שבה התכנסו פליטים רבים מהגליל שתמכו במרד כנגד הרומאים. בסדרה של קרבות מחוץ לעיר ובתוכה, נכנעה העיר.

לאחר קרבות טריכאי נכנעו כל שאר יישובי הגליל המורדים, והיחידים שהתמידו במרידתם נגד הרומאים היו אנשי גמלא, גוש חלב והר תבור.

נתוניה הטבעיים המצוינים של גמלא היו הסיבה העיקרית לכך שגמלא, למרות סדרת המפלות שנחלו ערים חזקות ממנה כגון יודפת, נשארה במרידתה נגד הרומאים. תוצאה ישירה ונוספת של נתונים אלו היא הסירוב של העיר להכניס אליה לוחמים נוספים, וזאת ערב התקפה רומאית עליה.

בשלב זה הייתה העיר כבר מלאה בפליטים, אולם למרות זאת, היו בה הרבה פחות לוחמים מיודפת, שנפלה. אך דבר זה לא מנע מתושבי גמלא הבטוחים בעצמם ובמיקומם הטבעי יתר על המידה, לסרב להכניס לוחמים נוספים לעיר. כמות גדולה זו של פליטים שמלאו את העיר הייתה אף היא תוצאה של ביצוריה הנודעים של גמלא[3].

אך ביטחון זה לא נמשך זמן רב, ועם בוא הצבא הרומאי העצום, נוכחו היהודים בעיר לראות שהכנותיהם למצור היו לקויות ביותר. מלאי המים והמזון שלהם היה מצומצם ביותר, ולוחמי העיר נתקפו בבהלה, דבר שהקשה עליהם להשיב מלחמה שערה[4].

ביצורי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעה עליה הייתה בנויה גמלא

מיקומה הטופוגרפי של גמלא היה כמבצר טבעי, ונתוניו היו טובים אף יותר משל יודפת שנודעה בביצוריה.

העיר הייתה בנויה על שלוחה סלעית של הר. מן הצד המזרחי, המערבי והדרומי שלה, הייתה העיר מוגנת לחלוטין באמצעות גאיות תלולים שחסמו כל מעבר לעיר. הצד היחיד דרכו הייתה גישה לעיר, היה הצפוני, שם התחברה העיר עם ההר, ואת המקום הזה חסמו אנשי גמלא, באמצאות חפירות לרוחב המעבר מן ההר לעיר, שהקשו על הגישה לעיר[5].

בנוסף לכך, הוסיף יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל, ביצורים נוספים עוד לפני בואו של החיל הרומאי של אספסיאנוס. יוסף הקיף את העיר בחומה וחיזק אותה עוד יותר בחופרו מנהרות ותעלות נוספות[6].

תחילת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנהו של אספסיאנוס היה ליד טבריה, וממנו יצא אספסיאנוס לעבר גמלא בראש צבאו, שכלל את הלגיון החמישי, הלגיון העשירי, והלגיון החמישה עשר. המיקום הטופוגרפי של העיר מנע ממנו להקים טבעת מצור (דייק), שתקיף את העיר מכל עבריה, אך במקומות בהם פני השטח איפשרו זאת העמיד מיד שומרים, וצבאו תפס את ההר המחובר לעיר.

אספסיאנוס נקט בשיטת המצור הרומאית הקלאסית. צבאו החל בהקמת סוללות עפר שיאפשרו למכונות המצור להתקרב אל חומות העיר: סוללה אחת הוטלה על הלגיון החמישה עשר, בצפון מזרח העיר, וסוללה נוספת הוטלה על הלגיון החמישי, מול החלק המרכזי של חומת העיר. הלגיון העשירי עסק במילוי התעלות והגאיות שחפרו היהודים בעפר, כדי לאפשר לצבא הרומי גישה נוחה לחומות העיר.

כבר בתחילת המצור אירעה תקרית, שהזכירה תקרית קודמת שאירעה במהלך המצור על יודפת. המלך אגריפס התקרב לחומות העיר על מנת לנסות לשכנע את המורדים בעיר להיכנע, ונפגע ביד ימינו בקלע שנורה על ידי מגיני העיר. הפגיעה הזאת הכעיסה את הרומאים וגרמה להאצת העבודה על סוללות המצור[7].

ההתקפה הרומית הראשונה, וכשלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירצה בחומת גמלא

היהודים ניסו למנוע מהרומאים לקרב את מכונות המצור שלהם אל החומה, אולם לא היו יכולים לעמוד זמן רב בפני ירי הקטפולטות והבליסטראות שלהם ונסוגו אל תוך חומות העיר. אילי הברזל החלו לנגח את החומות ותוך זמן קצר הבקיעו בהם פרצות, דרכם נהרו הלגיונרים הרומים לתוך העיר.

מגיני העיר הצליחו לבלום לזמן קצר את הרומאים, אולם לא יכלו לעמוד בפני העדיפות המספרית שלהם ונאלצו לסגת לחלקים הגבוהים יותר של העיר, כשהרומאים דולקים אחריהם. בשלב כלשהו סבו המורדים על עקבותיהם ופתחו בהתקפת נגד תוך שהם מנצלים את יתרון הגובה שלהם. התקפת הנגד העמידה את הלגיונרים הרומים שחדרו לעיר במצב קשה. הם נמצאו בשטח נחות, התקשו לתמרן בסמטאות הצרות של העיר, ויתרונם המספרי פעל עתה כנגדם. המספר הרב של החיילים שהצטופפו בשטח מצומצם יחסית, היקשה על הרומאים להתגונן ביעילות ולסגת בצורה מסודרת. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, הלגיונרים עלו על גגות הבתים שנבנו במורד העיר, כדי להיחלץ מהסמטאות ולהיטיב להגן על עצמם. אולם הבתים לא עמדו בעומס משקלם, והתמוטטו בזה אחר זה, וזה על גבי זה, תוך שהם גולשים במורד ההר ויוצרים מפולת. רומאים רבים נקברו תחת ההריסות או נחנקו מענני האבק שעלו מהתמוטטות הבתים. מראה זה עודד את המורדים להמשיך לתקוף אותם במשנה כוח, תוך שהם משתמשים בכלי הנשק של החללים הרומים, ומטילים עליהם אבנים מהריסות הבניינים[8].

הנסיגה הרומית הפכה למנוסת בהלה, ורק בעמל רב הצליחו חלק מהחיילים לצאת אל מחוץ לחומות העיר בשלום. אספסיאנוס עצמו היה בעיר בשעת ההתקפה, וכאשר החלה ההתקפה היהודית על החיילים הרומאים שהיו על מדרונות העיר, הצליח אספסיאנוס וחייליו לבלום את ההתקפה, וכאשר נחלש הלחץ, לצאת מהעיר.

בקרב זה נפלו רומאים רבים, אך יוסף בן מתתיהו אינו מציין את מספרם[9]

 לאחר הכישלון נשא אספסיאנוס נאום עידוד בפני חייליו, והתכונן להמשך המצור.

המשך המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים, לאחר שהתפוגגה האופוריה למראה הצלחתם המדהימה על הרומאים, נתקפו בפחד. כעת הבינו, שניצחון זה ימנע מהרומאים כל רחמים עליהם, לאחר שיכבשו את העיר. תושבים רבים החלו להימלט מן העיר, ואילו אלו שנשארו, החלו לרעוב במהירות, מאחר שלא נאגרה בעיר די אספקה, קודם שהתחיל המצור[10].

כך המשיך המצור על העיר במשך כמה שבועות, תוך שמצב תושבי העיר הולך ומתדרדר. לוחמים רבים ברחו, ורבים אחרים גוועו ברעב.

בתוך הזמן הזה, ערך הצבא הרומאי קרב נוסף לכיבוש הר תבור, שנחל הצלחה במהירות[11].

בעלות השחר של כ"ב בתשרי הצליחו שלושה חיילים מהלגיון החמישה-עשר להתקרב לחומה, והחלו לחפור תחת מגדל השמירה. הם הצליחו לערער את יסודות המגדל, והוא נפל במהרה. בהלה אחזה בעיר, כאשר חשבו שהרומאים כבר החלו בהתקפה נוספת. שומרים יהודים רבים ברחו מעמדותיהם, ואחרים נהרגו תוך ניסיון לברוח מהעיר.

אולם הרומאים, בזוכרם את כשלונם הקודם שנבע מתקיפה לא מסודרת, החליטו לחכות ליום המחרת לשם התקפה על העיר. בינתיים, חזר טיטוס מסוריה, וכאשר שמע על הכישלון הקודם בהתקפה על העיר, ארגן מייד כוח נוסף לשם התקפה מיידית[12].

נפילת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגדל העגול בחומת גמלא

בראש כוח של 200 פרשים נבחרים וחיל רגלים, התקיף טיטוס את העיר. דבר בואו של טיטוס נודע ברחבי גמלא במהירות, וגרם לבהלה עזה. רבים מהיהודים ברחו לראש הגבעה שם הייתה מצודה. אלה שלא הספיקו להימלט למצודה, נטבחו בידי הרומאים.

בראש המצודה התארגנו היהודים להתנגדות עזה, והחלו להשליך לעבר הרומאים המטפסים לעברם אבנים וסלעים. גובהה של הפסגה הקשה מאוד על הרומאים לכבוש את המקום, אך סופת רוח חזקה גרמה ליהודים לאבד את יציבות עמידתם, להקשות על ראייתם את הרומאים, ולהכשיל את כל התקפותיהם על הרומאים.

כך הצליחו הרומאים להעפיל לפסגת גמלא, וכיתרו במהירות את אלפי היהודים שנשארו בחיים. כשראו היהודים שאבדה מהם כל תקווה, התאבדו כחמשת אלפים[13] מהם, ואילו ארבעת אלפים היהודים האחרים, נטבחו בידי הרומאים.

"האנשים אשר לא מצאה ידם להימלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרים רומאים. ונוראה הייתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד... הרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו בהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה... ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה."

הניצולים היחידים מהעיר היו שתי אחייניותיו של מפקד צבאו של אגריפס, שהצליחו להסתתר בתחילת ההתקפה מזעם הרומאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

 מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק כ.
  2. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ט, סעיף ז.
  3. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיפים א-ב.
  4. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיף ד.
  5. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיף א.
  6. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיף ב.
  7. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיף ג.
  8. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיף ד.
  9. ^ מלחמת היהודים ספר ד, פרק א, סעיף ה.
  10. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיפים ו-ז.
  11. ^ מלחמת היהודים, ספ ד, פרק א, סעיף ח.
  12. ^ מלחמת היהודים, ספר ד, פרק א, סעיפים ט-י.
  13. ^ פרופסור ישראל שצמן העיר שייתכן וההתאבדות ההמונית עליה מספר יוסף בן מתתיהו אינה אלא הגזמה, ואילו האמת יכולה להיות שאלפים אלו נהרגו תוך ניסיון לברוח מהעיר דרך הצוקים התלולים. ארכאולוגים נוספים טענו על פי הממצאים באתר שלא הייתה זו התאבדות[1]