הפלישה המונגולית לגאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הפלישה המונגולית לגאורגיה הייתה סדרה של פשיטות ופלישות של המונגולים לתוך ממלכת גאורגיה (אשר כללה באותה תקופה את גאורגיה, ארמניה של היום ומרבית אזור הקווקז) במהלך המאה ה-13. לאחר פשיטה סיור ראשונה לצורך איסוף מודיעין ב-1220, המשיכו המונגולים לפשוט על הממלכה וב-1236 ביצעו פלישה נרחבת, בה הכריחו את הגאורגים, בשנת 1243, להיכנע. הממלכה הגאורגית נאלצה לשלם מסים כבדים מדי שנה, וסיפקה חיילים לפלישות הרבות שביצעו המונגולים. ההתנגדות הגאורגית הייתה פסיבית בתחילה, והתפתחה לאחר מכן לסדרת מרידות, כשלעיתים קרובות שולבו בהם עימותים בין אזרחים ומאבקי כוח בין תומכי המונגולים למתנגדיהם. עימותים אלה הובילו להידרדרות ולהחלשות הממלכה הפאודלית החזקה. השלטון המונגולי החזיק מעמד עד לשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-14, עד אשר שיקם המלך גיאורגי המבריק (אנ') את הממלכה באמצעות יכולותיו הדיפלומטיות והצלחותיו הצבאיות, והחזיר חלק ניכר מכוחה הקודם ושגשוגה.

ההתקפות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתם הראשונה של המונגולים הייתה כאשר הממלכה הגאורגית הייתה עדיין בשיאה, ושלטה ברוב הקווקז. המונגולים הופיעו לראשונה ב-1220, כאשר כ-20,000 לוחמים, שהונהגו על ידי המצביאים המונגולים סובוטאי וג'בה (אנ'), גנרלים של ג'ינג'יס חאן, רדפו אחרי השאה מוחמד השני מחוורזמי (אנ'), משושלת חוואריזם (אנ') (חווארזם), לים הכספי.

בהסכמת ג'ינג'יס חאן המשיכו שני הגנרלים להתקדם מערבה במשימת סיור. הם עברו בשטחי ארמניה שהיו בשליטת הממלכה הגאורגית, והביסו כ-60,000 גאורגים וארמנים שהונהגו על ידי לאשה גיאורגי, והאטבגים (שם טורקי שניתן לאצילים) והספאבוד (سپهبد) - הקצין, איוון מחרגרדזלי (ידוע גם כזאקריאן או זקראיד בהיסטוריה הארמנית), בקרב חונן, על גדות הנהר קוטמן. גיאורגי נפצע בקרב. הגנרלים המונגולים לא נטו לכבוש את הקווקז באותו הזמן, וחזרו חזרה לחמיידן שבאיראן, רק כדי לחזור בינואר 1221. הקרב בברדב שבאזרבייג'ן היה הססני, והכובשים נסוגו לים הכספי. המונגולים צעדו צפונה ובזזו בדרכם את צפון-מזרח ארמניה, ומחוז שירוואן. זה הוביל אותם לאלניה ודרום הערבה הרוסית, שם התמודדו מול הכוחות של רוסי-קיפצ'קי בקרב נהר הקלקה ב-1223.

התקפות מפתיעות אלה הותירו את הכוחות הגאורגים במבוכה. הכרוניקאים של אותה תקופה, לא היו מודעים לטבע התוקפים, ואינם מציינים אותם בשם. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1223, בעוד המונגולים עושים עצמם כאילו דחו את תוכניותיהם לגבי גאורגיה, כתבה אחותו של לאשה גיאורגי והמלכה היורשת רוסודן (לאשה גיאורגי מת מפציעה בקרב באותה שנה ומותו מהווה למעשה את תום עידן תור הזהב של גאורגיה), במכתבה לאפיפיור הונוריוס השלישי, כי הגאורגים חשבו שאויביהם הבלתי צפויים הפכו לנוצרים, כיוון שנלחמו כנגד המוסלמים, אך נראה שחזרו להיות עובדי אלילים.

הכיבוש המונגולי של גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה השלישית והאחרונה של המונגולים לקווקז הייתה בשנת 1236. להתקפה הזו, שביססה את השליטה המונגולית על גאורגיה, קדם מאבק הרסני עם ג'לאל אד-דין מינגבורנו (جلال الدين منكبرتي), שאח פליט של חווארזם, שדרש בשחצנות מהשלטון הגאורגי בשנת 1225, לתמוך במלחמתו כנגד המונגולים. משלא נתמלאה בקשתו, הרס והחריב הרבה מכוחה ושיגשוגה של הממלכה הגאורגית, והותיר את הממלכה ללא הגנה מול התוקפנות המונגולית.

לאחר מותו של מינגבורנו בשנת 1231, היו ידי המונגולים חופשיות, והמפקד המונגולי הבולט, צ'ורמקאן, הוביל, בשנת 1236, צבא גדול כנגד הממלכה הגאורגית והנסיכויות הווסליות של ארמניה. רוב האצילים הגאורגים והארמנים, שהחזיקו במשרה צבאית בחזית, נכנעו ללא התנגדות רצינית, או שתחמו את התנגדותם למבצר שלהם בלבד, ואחרים נמלטו לאזורים בטוחים. המלכה רוסודן נאלצה לפנות את טביליסי וכותאיסי, והותירה את מזרח גאורגיה בידיו של האטבג אבאג מחרגרדזלי ואגרסלן בקורציחלי, שעשה שלום עם המונגולים והסכים לשלם את המס השנתי. האציל הגאורגי היחיד שהתנגד היה איוונה ג'אקלי-ציחיסג'ווארלי, נסיך סאמצחה. הקרבות השחיתו את נחלותיו, עד שלבסוף, בהסכמת המלכה רוסודן, נכנע לפולשים בשנת 1238. הצבא המונגולי בחר שלא לחצות את רכס ליחי כדי לרדוף את המלכה הגאורגית, והותיר את מערב גאורגיה חופשית יחסית מביזה. רוסודן התכוונה לזכות בתמיכתו של האפיפיור גריגורי התשיעי, אבל ללא הצלחה. האטבג אבאג אירגן את כניעתה בשנת 1243, והממלכה הגאורגית הכירה באופן רשמי בחאן הגדול כשליט העליון שלה. הממלכה הוכרחה לשלם מס שנתי של 50,000 מטילי זהב מדי שנה, ולתמוך במונגולים עם צבאה.

המונגולים שולטים בגאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים יצרו את הוילאיאט (ولاية) של גורג'יסטן (פרובינציית גורג'יסטן), שכללה את גאורגיה וכל דרום הקווקז, כאשר הם שולטים באופן עקיף בעזרת המלוכה הגאורגית. עם מותה של רוסודן בשנת 1245, בתקופת המעבר בין שתי תקופות שלטון, חילקו המונגולים את הקווקז לשמונה דומנים (מחוזות), כשהם מנצלים את תקופת המעבר. המצב המסובך שנוצר בעקבות נושא הירושה איפשר למונגולים לחלק את האצולה הגאורגית לשתי קבוצות יריבות, כאשר כל אחת מהקבוצות מגינה על הטוען לכתר שלה. כאשר הטוענים לכתר היו דוד השישי אולו, בנו הלא חוקי של המלך גיאורגי הרביעי לשה, ובן דודו דוד השישי נארין, בנה של רוסודן. לאחר מזימת הנפל כנגד השלטון המונגולי בשנת 1248, גויוק חאן מינה שני אחיינים למלכים במשותף דוד אולו (הבכיר) במזרח הממלכה ודוד נארין (הזוטר) בממלכה המערבית, שהייתה חלק מהממלכה הגאורגית המאוחדת. שיטת הדומנים בוטלה, אבל המונגולים עקבו מקרוב אחר האדמיניסטרציה הגאורגית, במטרה להבטיח זרימה יציבה של מסים ומנחות מנתיניו, שחויבו לספק חיילים לצבא המונגולי.

מכסה גדולה של חיילים גאורגים נלחמו תחת הדגל המונגולי בקרב אלאמוט (قلعه الموت) בשנת 1256, בקרב בגדד בשנת 1258, ובקרב עין ג'אלות בשנת 1260 ובמקומות נוספים, כאשר הם מאבדים עשרות אלפי חיילים. דבר זה גרם להפקרת גאורגיה, וכל הקווקז באופן כללי, ללא מגינים מקומיים, והכוח המונגולי שנשלח לדכא את המרד הספונטני, שהתפרץ במחאה על עול המסים המכביד ונטל השירות הצבאי, דיכא את המרידה בקלות. בקרב קוסה דאג בשנת 1243, בו מחצו המונגולים את הסלג'וקים מסולטנות רום, נהרגו לפחות שלושת אלפים חיילים גאורגים שלחמו בשורות המונגולים, כאשר הנסיך הגאורגי שמדבלה אחלציחלי (ממשפחת אחלציחלי) פיקד על הקרב.

בשנת 1256, השתייכה גאורגיה, לממלכה האילח'אנית, אחת מארבעת המחוזות המונגוליים, בראשות הולגו חאן, שמרכזה היה באיראן. בשנים 12591260, אצילי גאורגיה, תחת הנהגתו של דוד נארין יצאו כנגד המונגולים, והצליחו להפריד את אימרתי משליטת המונגולים על מערב גאורגיה. דויד אולו החליט להצטרף לדודנו במרד, אבל הובס ליד גורי, ושוב נכנעו הגאורגים לשליטה מונגולית. החל משנת 1261, הקווקז הפך במה לסדרת קונפליקטים בין הממלכה האילח'אנית לבין אימפריה מונגולית אחרת, הורדת הזהב, שמרכזה היה וולגה תחתית ובירתה סאראי.

האחדות הגאורגית התרסקה, והאצילים קיבלו עידוד לעלות כנגד הכתר, שבאפן טבעי סייע לשליטה המונגולית. בשנת 1266, הנסיך סארגיס ג'אקלי מסאמצחה (שבירתה הייתה אחלציחה) קיבל הגנה מיוחדת ופטרונות מאבקה חאן (12341282), כך שהיה בתוך עצמאות וירטואלית מהכתר הגאורגי. המלך המזרח גאורגי הבא היה דמטרה השני, "המסור" אשר חי בשנים 12591289. תוך תימרון הקנוניות בין החאנים המחולקים, תכנן דמטרה לרענן את המדינה, אבל החשד לקשר להפיכה שנכשלה כנגד ארגון חאן, אילץ אותו לשמור על גאורגיה מפלישה, ולהסכים לכניעה ולהוצאתו להורג. לאחר מכן נפלה הממלכה לכמעט אנרכיה. כאשר מערב גאורגיה החזיקה בעצמאותה, סבלה הממלכה במזרח גאורגיה ממסים כבדים ומצב פוליטי לא יציב. מבחינת הדת היו המונגולים בדרך כלל סובלניים אף על פי שהרבה מהכנסיות והמנזרים מוסו. המרד של דוד השמיני (1292-1310), אף על פי שנמשך זמן רב, לא הביא לשיחרור גאורגיה, אלא רק לסדרת עונשים הרסניים. המונגולים נשארו בשלטון במשך מאה שלמה על ידי כך שהם ממליכים את תומכיהם ומורידים אותם מכס המלוכה לסירוגין ועל ידי ליבוי הסתות וחיכוכים. ובכל זאת, השפעתם על גאורגיה נחלשה בהדרגה עם התפוררות כוחם של החאנים באיראן.

כיבוש גאורגיה על ידי גיאורגי המבריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאורגי המבריק (אנ')‏ (1299-1302, 1314-1346), פוליטיקאי גמיש שניחן בכושר ראייה למרחוק, קיבל בתחילה הסכמה לשיתוף פעולה עם אציליו, ובשנת 1327, עם הופעת חוסר יציבות בשלטון המונגולים, הכה בהם, הפסיק לשלם מסים, גרש את המונגולים מחוץ למדינה, כבש בחזרה את רוב השטחים שאבדו לאבותיו והשמיד את השליטה המונגולית בגאורגיה ובקווקז.

כך, על אף הנטל הכבד של השליטה הארוכה של המונגולים במשך המאה, הצליחה המלוכה הגאורגית לשרוד עד להצהרה על סיפוח גאורגיה כארתלי-קאחתי לתוך האימפריה הרוסית ב-18 בינואר 1801.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]