הפרעת אכילת יתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הפרעת אכילת יתר (באנגלית Binge Eating Disorder, נקראת גם הפרעת אכילה כפייתית)[1][2], היא הפרעה נפשית המשתייכת לקבוצת הפרעות האכילה. הפרעה זו כפי שמעיד שמה מתאפיינת בעיקר באכילה מרובה, שמקורה נפשי.[2] ההפרעה מסווגת במדריך האבחנות של ארגון הבריאות העולמי (ICD 10) תחת הגדרת "הפרעות אכילה אחרות"[3]. השמנה אינה אחד הקריטריונים לאבחנת ההפרעה. לא כל האנשים החיים עם הפרעה זו שמנים, אלא מרביתם. בחלק מהמקרים ההשמנה חמורה מאד ומביאה עימה סיכונים בריאותיים משמעותיים.[4]


הפרעת אכילת יתר
שם בלועזית Binge Eating Disorder
תחום בריאות הנפש
סיווג
 ‑ ICD-10 F 50.8
 ‑ DSM5 307.51

אבחנה[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכיאטר יאבחן הפרעה זו בהתקיים התנאים הבאים

א. אפיזודות חוזרות של אכילת יתר. אפיזודות של אכילת יתר מתאפיינות בכל המאפיינים הבאים:

  1. אכילה בפרק זמן נתון (לדוגמה במשך שעתיים) כמות מזון שהיא גדולה יותר ממה שאדם ממוצע אוכל באותו פרק זמן בנסיבות דומות.
  2. חוויה של היעדר שליטה באכילה במהלך האפיזודה (לדוגמה תחושה שהאדם לא יכול להפסיק לאכול ולא יכול לשלוט בכמות האכילה ובמה שהוא אוכל.

ב. האפיזודות של אכילת היתר קשורות בלפחות שלושה מהקריטריונים הבאים:

  1. אכילה מהירה הרבה יותר מהרגיל
  2. אכילה עד שהאדם מרגיש חוסר נוחות עקב היותו מלא.
  3. אכילת כמות גדולה של מזון כשהאדם אינו מרגיש רעב פיזי.
  4. האדם אוכל לבד בשל תחושת מבוכה שמקורה בכמויות המזון שהוא אוכל.
  5. האדם מרגיש גועל מעצמו מדוכא או מאד אשם לאחר האפיזודה.

ג. קיימת מצוקה משמעותית הנובעת מאכילת היתר .

ד. אפיזודות של אכילת יתר מתרחשות בממוצע לפחות אחת לשבוע לאורך שלושה חודשים.

ה. אפיזודות אכילת היתר אינן מתקיימות במקביל לאנורקסיה נרבוזה או בולמיה נרבוזה

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגה חלקית של ההפרעה: משמעה נסיגה לתדירות התקפים של פחות מאחת לשבוע באופן יציב

נסיגה מלאה: לאחר תקופה של קיום ההפרעה אף אחד מהקריטריונים אינו מתקיים.

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות אבחון ההפרעה לאורך 12 חודשים באוכלוסיית ארצות הברית בקרב בני 18 ומעלה עומדת על 1.6% לנשים ו 0.8% לגברים. שכיחות בכלל אוכלוסיית העולם נעה סביב 3.5% (נשים) ו 2% (גברים).[4]ההפרעה שכיחה יותר בקרב מי שמחפשים סיוע טיפולי באיבוד משקל בהשוואה לאוכלוסייה הכללית[2]. סקר בריאות הנפש של ארגון הבריאות העולמי העלה שהיקף ההפרעה ושכיחותה שווים לאלה של בולימיה נרבוזה.[5]

הפרעת אכילת יתר שכיחה יותר במדינות מתועשות כגון ארצות הברית, קנדה,מדינות אירופאיות רבות, אוסטרליה וניו זילנד. באוכלוסיית ארצות הברית הפרעה זו שכיחה יותר בקרב נשים ממיעוטים שונים, בעיקר אסייתים, לטיניים ואפרו אמריקנים.

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותיים: ישנם מחקרים המצביעים על קשר בין קושי של האדם לווסת רגשות ובין ההפרעה.[6]

גנטיים: הפרעת אכילת יתר נוטה לרוץ במשפחות.[2]

מהלך ההפרעה פרוגנוזה והחלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הרבה ידוע על מהלך ההפרעה ואופן ההתפתחות שלה. הפרעת אכילת יתר, כמו מצב של איבוד שליטה על אכילה ללא צריכה מרובה מבחינה אובייקטיבית של מזון, מתרחשת בילדים ומזוהה עם שומן גוף רב, תוספת משקל וסימפטומים פסיכולגיים מוגברים. הפרעת אכילת יתר שכיחה בקרב בני נוער ותלמידים בגיל קולג' . בחלק מהמקרים מהווה אכילת יתר שלב מקדים (פרודורום) בהתפתחות של הפרעת אכילה אחרת. דיאטה היא תופעה שכיחה בקרב אנשים עם ההפרעה (זאת בניגוד לבולימיה נרבוזה בה דיאטה לא פונקציונלית היא בדרך כלל ההמשך של האכילה). ההפרעה מתחילה בדרך כלל אצל בני נוער אך יכולה גם להתחיל בגילאים מבוגרים יותר. אנשים המחפשים עזרה כדי להתמודד עם ההפרעה הם בדרך כלל האנשים המבוגרים יותר. שיעורי ההחלמה מהפרעה זו גבוהים יותר מאשר בולימיה נרבוזה או אנורקסיה נרבוזה. עם זאת ההפרעה נוטה להיות יציבה יחסית, ומתמשכת.[2][1]

משמעות תפקודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפרעה קשורה למספר תוצאות מבחינה תפקודית:[2]

א. איכות חיים ירודה (בעיקר כשזה נוגע לבריאות הפיזית) עקב השמנת יתר והבעיות הרפואיות הנובעות ממנה, על ההשלכות הרפואיות האפשריות של מצב זה. חלק מהאנשים החיים עם ההפרעה עוברים ניתוחים שונים (קיצור קיבה והליכים בריאטריים אחרים) אך לא תמיד איכות החיים שלהם משתפרת.[7]

ב. קושי בתפקודים חברתיים, בעיקר כאלה הקשורים לוויסות וניהול של תפקיד חברתי.

תחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפרעות השכיחות ביותר הן הפרעה דו קוטבית, הפרעות דיכאון, הפרעות חרדה, ובמידה פחותה הפרעות שימוש בסמים.[2]

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולמיה נרבוזה, השמנה (Obesity), הפרעה דו קוטבית, הפרעת אישיות גבולית[2]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול תרופתי: ישנו ניסיון מוצלח בטיפול בהפרעה זו באמצעות התרופה ליסדקסאמפיטמין[8] (המוכרת בארץ בשם ויואנס (באנגלית: Vyvanse). תרופה זו רשומה בארץ בהתוויה של הפרעות קשב וריכוז בלבד והשימוש בה לטיפול בהפרעת אכילת יתר מתקיים בארצות הברית בלבד.

פסיכותרפיה: השילוב של טיפול תרופתי עם CBT הוכח כיעיל להפחתת חומרת ההפרעה.[9]

קבוצות עזרה עצמית: במקומות שונים בעולם קיימות זה שנים רבות קבוצות עזרה עצמית שונות, חלקן מקומיות וחלקן בעלות פריסה ארצית. לקבוצות כאלה יש השפעה מוכחת על ההחלמה של אנשים עם הפרעת אכילת יתר.[1][10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרלין לורנס, מירה דנה, נשים אוכלות עצמן: על אנורקסיה בולימיה ואכילה כפייתית, מודן, 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Nancy D. Berkman, Kimberly A. Brownley, Christine M. Peat, Kathleen N. Lohr, Management and Outcomes of Binge-Eating Disorder, Rockville (MD): Agency for Healthcare Research and Quality (US), 2015, AHRQ Comparative Effectiveness Reviews
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), Arlington: American Psychiatric Association, 5, 2013, פרק Feeding and Eating Disorders, עמ' 350-353. (בeng)
  3. ^ אגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (עורכים), הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי, תל אביב: דיונון, 2004, פרק תסמונות התנהגותיות הקשורות להפרעות פיזיולוגיות וגורמים גופניים, עמ' 191
  4. ^ 4.0 4.1 Dyanne P. Westerberg, Margot Waitz, Binge-eating disorder, Osteopathic Family Physician, 5, 2013-11-01, עמ' 230–233 doi: 10.1016/j.osfp.2013.06.003
  5. ^ Ronald C. Kessler, Patricia A. Berglund, Wai Tat Chiu, Anne C. Deitz, The Prevalence and Correlates of Binge Eating Disorder in the World Health Organization World Mental Health Surveys, Biological Psychiatry, Food Addiction?, 73, 2013-05-01, עמ' 904–914 doi: 10.1016/j.biopsych.2012.11.020
  6. ^ Elisabeth J. Leehr, Kerstin Krohmer, Kathrin Schag, Thomas Dresler, Emotion regulation model in binge eating disorder and obesity - a systematic review, Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 49, 2015-02-01, עמ' 125–134 doi: 10.1016/j.neubiorev.2014.12.008
  7. ^ Gavin Meany, Eva Conceição, James E. Mitchell, Binge Eating, Binge Eating Disorder and Loss of Control Eating: Effects on Weight Outcomes after Bariatric Surgery, European Eating Disorders Review, 22, 2014-03-01, עמ' 87–91 doi: 10.1002/erv.2273
  8. ^ Susan L McElroy, James Hudson, M Celeste Ferreira-Cornwell, Jana Radewonuk, Lisdexamfetamine Dimesylate for Adults with Moderate to Severe Binge Eating Disorder: Results of Two Pivotal Phase 3 Randomized Controlled Trials, Neuropsychopharmacology, 41, 2016-04, עמ' 1251–1260 doi: 10.1038/npp.2015.275
  9. ^ Kimberly A. Brownley, Nancy D. Berkman, Christine M. Peat, Kathleen N. Lohr, Binge-Eating Disorder in Adults: A Systematic Review and Meta-analysis, Annals of Internal Medicine, 165, 2016-09-20 doi: 10.7326/M15-2455
  10. ^ Grilo, C. M., White, M. A., Masheb, R. M., & Gueorguieva, R, Predicting meaningful outcomes to medication and self-help treatments for binge-eating disorder in primary care: The significance of early rapid response, ournal of Consulting and Clinical Psychology,, 83(2), 2015, עמ' 387-394.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי