הקומפלקס הצבאי-תעשייתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקומפלקס הצבאי-תעשייתי הוא כינוי למערכת היחסים המדינית-כלכלית בין בית המחוקקים, כוחות הביטחון ותעשיות הנשק שתומכות בהם. יחסים אלה כוללים תרומות פוליטיות, אישורים מהדרג הפוליטי לרכש צבאי, שדלנות ומנגנון פיקוח על התעשיות. הגדרה רחבה יותר של המונח כוללת את כל רשת החוזים ותזרים הכספים והמשאבים בין תאגידי התעשיות הביטחוניות, משרד ההגנה, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

בכל מדינה בה קיימת תעשייה צבאית ניתן לזהות קומפלקס צבאי-תעשייתי, אך בארצות הברית זכה הביטוי לתפוצה רחבה במיוחד עקב נאום הפרידה של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר ב-17 בינואר 1961, בו הזהיר את הציבור מהסכנה הטמונה באינטרסים המשותפים לתעשיות הביטחוניות ולאנשי הצבא במערכת הביטחון. ארצות הברית הייתה אז המדינה בעלת תקציב הביטחון הגבוה ביותר בעולם, ומאז התקציב אף גדל.

תולדות שיתוף הפעולה הצבאי-תעשייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאום בין גורמי שלטון, גורמי צבא ותעשיית הנשק החל במאה ה-19. לפני כן, במשך מאות שנים, תעשיות צבאיות כמו מפעלים לייצור נשק או אוניות היו בבעלות ממשלתית מלאה. במאה ה-19 הוחדרו טכנולוגיות חדשניות לכלי הנשק, בתחילה נשק אוטומטי וספינות מלחמה, ומאוחר יותר רכב קרבי משוריין, מטוסי קרב וטילים. הצורך בחדשנות זו גרם לממשלות רבות לשלב חברות פרטיות בתעשיות הנשק, לטובת המאמץ המלחמתי. מערכת יחסים זו סימנה את תחילתו של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי.

בבריטניה, צרפת וגרמניה הוחש התיאום בין הגורמים בעקבות מלחמות גדולות באותה עת, בעיקר מלחמת צרפת-פרוסיה ומלחמת קרים, ולאחר מכן בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה מדינות אלו החדירו טכנולוגיות נוספות לשימושים צבאיים, וחיזקו את מערכות היחסים בין הגורמים בקומפלקס. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הואץ תהליך ההתחמשות, והצטרפו אליו גם יפן וארצות הברית. בתקופה זו הוכפלו ההוצאות הצבאיות באירופה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה שוב זינקו ההוצאות הצבאיות, ובין השאר כללו תוכניות מחקר כמו פרויקט מנהטן, שבו מספר מעצמות שיתפו פעולה לפיתוח נשק גרעיני. גם המלחמה הקרה כללה מרוץ חימוש תמידי בין המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, שהצריך רכש צבאי מתמשך. על רקע זה מצא לנכון נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר להעלות את נושא ההצטיידות הצבאית לתודעה הציבורית בנאום הפרידה שלו.

ההוצאה הצבאית השנתית של ארצות הברית היוותה ב-2010 כ-47% מההוצאות הצבאיות הכוללת בעולם, וב-2014 היוותה כ-34%.

ניתוח משנת 1962 מראה כי תעשיות הנשק אכן גדלו באופן חריג בתקופה שבין מלחמת העולם השנייה לנאום אייזנהאואר, ובעיקר עלה כוחן של החברות בואינג, ג'נרל דיינמיקס ולוקהיד קורפוריישן. בשנת 1977, בעקבות מלחמת וייטנאם, חלה ירידת מה בכוחו של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, לאחר שנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הכריז על מדיניות חדשה שמטרתה "להתנתק מהעבר הצבאי של אמריקה." אולם לאחר קרטר נבחר רונלד רייגן לנשיאות, וכוחו של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי בארצות הברית שב לשגשג.

שימושים מוקדמים בביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים זיהו קומפלקס צבאי-תעשייתי כבר בתקופת גרמניה הנאצית. אחד החוקרים, דניאל גרן, כתב בשנת 1936 ספר בשם "פשיזם ועסקים גדולים" ובו תיאר את תמיכת ממשלת גרמניה הפשיסטית בתעשיית הנשק, ומחקר משנת 1942 מראה כיצד תרמה מערכת יחסים זו לעליית הנאציזם.

בארצות הברית כבר ב-1944 הזהיר איש מדעי המדינה פרידריך האייק מהתעצמות התעשיות הצבאיות שלא-לצורך עקב שילוב מפקדים צבאיים בתפקידים שלטוניים. המושג "קומפלקס צבאי-תעשייתי" הופיע כנראה לראשונה במאמר בשנת 1947 בכתב העת Foreign Affairs, ונעשה בו שימוש נרחב יותר בספר על החברה האמריקאית משנת 1956, בו נטען שארצות הברית מונהגת על ידי ברית של אנשי צבא, אנשי עסקים ומנהיגים פוליטיים, המונעים על ידי אינטרסים הדדיים, שלעיתים קרובות סותרים את עקרונות השלטון הדמוקרטי.

בזמן נאום אייזנהאואר היו שני הקשרים עיקריים שבהם השתמשו בביטוי. הראשון היה מלחמת וייטנאם, שמתנגדיה השתמשו בביטוי לעיתים קרובות, בטענה שהקומפלקס הצבאי-תעשייתי מזין את העימות. השני היה המלחמה הקרה, עליה כתב ג'ורג' קנאן: "גם אם ברית המועצות הייתה שוקעת יום אחד בקרקעית האוקיינוס, הקומפלקס הצבאי-תעשייתי האמריקאי היה נשאר ללא שינוי משמעותי, עד שאויב אחר היה צץ. כל אפשרות אחרת עלולה לשתק על הכלכלה האמריקאית."

השימוש במושג על ידי אייזנהאואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר

השימוש במושג "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי" הפך לנפוץ לאחר נאום הפרידה לאומה של אייזנהאואר.

דווייט אייזנהאואר היה איש צבא רוב חייו. הוא היה גנרל הצבא של ארצות הברית, פיקד על הפלישה לאירופה במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן היה נשיא ארצות הברית בימיה הראשונים של המלחמה הקרה.

בנאום הפרידה לאומה שנשא ב-17 בינואר 1961 הוא התייחס לסכנה שהתפתחותו של קומפלקס צבאי-תעשייתי יכולה להביא על ארצות הברית, והזהיר מפניה:

"מרכיב חיוני בשמירה על השלום הוא התשתית הצבאית שלנו. הנשק שלנו חייב להיות רב-עוצמה, מוכן לפעולה מיידית, כך שאף תוקף פוטנציאלי לא יתפתה לסכן את קיומו.

שותפות זו של תשתית צבאית עצומה ותעשיית נשק גדולה הוא דבר חדש בהוויה האמריקאית. השפעתו הכוללת - כלכלית, פוליטית, אפילו רוחנית - מורגשת בכל עיר, בכל בית מחוקקים, בכל משרד של הממשל הפדרלי. אנחנו מכירים בכורח שהוביל להתפתחות זו. עם זאת, אסור לנו להיכשל בהבנת ההשלכות החמורות שלה. מעורבים בה העמל, המשאבים והפרנסה שלנו, וגם המבנה החברתי שלנו. במוסדות השלטון, עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. קיים פוטנציאל להתגברות כוחו באופן שאינו מוצדק, והוא ימשיך להתגבר. אסור לנו לתת לשילוב כבד-המשקל הזה לסכן את החירויות שלנו או את התהליכים הדמוקרטיים. אסור לנו לקחת דבר כמובן מאליו. רק אזרחים ערניים ומודעים יכולים לכוון לדרך הנכונה שבה ישולבו מנגנוני ההגנה התעשייתיים והצבאיים העצומים יחד עם דרכי השלום והמטרות שלנו, כך שהביטחון והחירות יוכלו לשגשג יחדיו."

אייזנהאואר התכוון לסכנה הטמונה באינטרסים המשותפים לתעשיות הביטחוניות ולאנשי הצבא ומערכת הביטחון. לדבריו, שיקולי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי לא תמיד עולים בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה, החופש והשלום שארצות הברית חרתה על דגלה.

בטיוטות הראשונות של הנאום אייזנהאואר השתמש בביטוי "הקומפלקס המלחמתי-תעשייתי", ולאחר מכן בביטוי "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי-שלטוני", בו התכוון לומר שגם בית המחוקקים האמריקאי הוא חלק מהמנגנון. בנוסח הסופי בחר שלא להתעמת עם חברי בית הנבחרים והשמיט את אזכור הקונגרס בביטוי.

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים, טוענים עיתונאים, פרשנים ואקטיביסטים, דאג הקומפלקס הצבאי-תעשייתי לכך שארצות הברית תישאר כל העת במצב של מלחמה, כי מלחמה מתמדת פירושה גידול מתמיד בהוצאות הביטחוניות, מימון קבוע לפרויקטי פיתוח וצמיחה ברווחים. בעשור האחרון יותר מהוכפל תקציב הפנטגון, ליותר מ-700 מיליארד דולר.[1]

מכון המחקר השוודי לשלום (SIPRI) חוקר ומפרסם דו"חות על ההוצאות הצבאיות בעולם.[2]

על פי הדו"ח לסיכום שנת 2014, סך ההוצאות הצבאיות בעולם עמד על 1.776 טריליון דולר אמריקני. כ-34% מסכום זה הוצא על ידי ארצות הברית. כמו כן צויין שם כי התעשיות הביטחוניות תורמות כספים רבים לחברי הקונגרס של ארצות הברית.

הקומפלקס הצבאי-תעשייתי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות ישראל גרמו להוצאות ביטחון גדולות הנדרשות על מנת להגן על אזרחי המדינה. גם בשנים שבין המלחמות הוקדשו משאבים רבים לצורכי ביטחון. בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים הוציאה ישראל בממוצע קרוב ל-10% מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי) על ביטחון, ובשנים שלאחר מכן הוציאה כ-20-25% על ביטחון. בשנות השבעים הגיעו הוצאות הביטחון לשיא, ועמדו על כשליש מסך התוצר.[3] בשנת 2014 הוצאות הביטחון היוו כ-8% מהתל"ג, אחוז גבוה בהרבה מהמקובל בארצות אחרות. לפי פרסומי מכון המחקר השוודי לשלום, ישראל נמצאת במקום השמיני בעולם בדירוג הוצאות הביטחון ביחס לתל"ג.

לאחר התפוצצות בועת הדוט-קום בישראל בסוף שנות ה-90, תעשיות רבות הוסבו למוצרים ביטחוניים, וביתר שאת לאחר פיגועי 11 בספטמבר, עם התגברות הביקוש העולמי לאמצעי אבטחה. נעמי קליין טוענת בספרה "דוקטרינת ההלם" שחלק מאמצעי הביטחון משמשים את צה"ל במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המהווה "כר ניסוי נרחב" למוצרים אלו.[4]

על פי דן בבלי, כ-200 אלף איש מועסקים בישראל בשירותי הביטחון, ועוד כ-100 אלף עוסקים בשירותים, ייצור וייצוא ביטחוניים. ביחד הם מהווים כ-10% מכוח העבודה הפעיל במדינה.

לפי פרסומי מכון המחקר השוודי לשלום, בשנת 2014 עמדה ישראל במקום השלישי בהוצאות הביטחוניות בעולם, ביחס למספר תושביה.[5] נתונים אלה מראים שכל אזרח ישראל מימן בשנה זו ב-1,882 דולרים את הוצאות הביטחון של מדינתו. יש הטוענים שתעשיות אלו מעוניינות בקיפאון התהליך המדיני על מנת להמשיך לשגשג.

גם על פי גיא רולניק, תקציב ביטחון של כ-20 מיליארד דולר גורם לחוסר עניין בהתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הוא מוסיף שגם אצל הפלסטינים קיימת תעשיית תרומות ענקית של מיליארדי דולרים, שמעורבים בה המנהיגות הפלסטינית, אנשי עסקים פלסטינים המקורבים לשלטון, ועמותות רבות שמקבלות כסף מהאיחוד האירופי ומארצות הברית - וכל אלה יכולות להיחשב כחלק מ"קומפלקס" שמנציח את הסכסוך. לדבריו, זו "גרסה ישראלית-פלסטינית" לקומפלקס צבאי-תעשייתי המשלבת את איומי המלחמה והטרור יחד עם תהליך השלום.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אשר שכטר, האיום האמיתי על צבא ארצות הברית, באתר TheMarker‏, 25 באפריל 2013.
  2. ^ מכון המחקר השוודי לשלום (SIPRI), Trends in world military expenditure, 2014, ‏13 באפריל 2015 (באנגלית).
  3. ^ השילוב בין התעשיות הצבאיות לתעשיות הביטחוניות בישראל.
  4. ^ עדי דגן, הכיבוש משתלם. ראוי שהוא ישתלם פחות, ‏2 באוגוסט 2009.
  5. ^ במקומות הראשונים נמצאות ערב הסעודית וסינגפור. ראה: List of countries by military expenditure per capita (באנגלית).
  6. ^ גיא רולניקהאינטרסים הסמויים שמניעים מלחמה ושלום, באתר הארץ, 4 ביולי 2014.