"הרביעייה המוסקבאית" או "הרביעייה השלטת"[1] (בהונגרית: A Négyesfogat שמילולית פירושו כרכרה רתומה לרביעיית סוסים) הייתה כינוי לרבעיית המנהיגים הראשיים המפורסמת של הונגריה בתחילת דרכה כנשלטת[2][3] על ידי המפלגה הקומוניסטית ההונגרית ששינתה את שמה למפלגת העובדים ההונגרית לאחר האיחוד שלה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשנת 1948.
כול החמישייה היו "מוסקבאים"[5], כלומר כאלה שברחו לברית המועצות מהונגריה וחיו שם שנים רבות בין שתי מלחמות העולם, בטרם חזרו להונגריה בסוף שנת 1944. היו מוסקבאים רבים נוספים, כגון: אימרה נוג', שהפך לראש ממשלת במרד ההונגרי של שנת 1956, ג'רג' לוקאץ', האסתטיקן והפילוסוף הגדול ביותר באותה תקופה, שר התרבות בממשלתו של נוג' ודיולה האי, הסופר והדמות מרכזית בייסוד אגודת הסופרים ההונגרית (החדשה) במשטר הקומוניסטי. מהגרים היו בהיסטוריה של כל אומה, חלקם חזרו למולדתם כשכבר יכלו, לתקופה קצרה או ארוכה יותר, לכן המוסקבאים לא היו שונים מהבחינה הזאת, אך הם היו שונים מכל בחינה אחרת.
תפקידם החברתי - ייעודם - ומשימתם היו אופייניים. המוסקבאי חזר עם משימה נחרצת ונחושה ולא רק כדי לחזור למולדתו. הוא לא היה סוכן בתשלום, מרגל או כסוכן של מעצמה זרה (ברית המועצות) אלא פטריוט שרצה לבנות עתיד יותר לעמו. אמינות הייתה תנאי ראשוני למנדט החשוב והסודי שניתן למי שחזר ממוסקבה, והם אכן היו בדרך כלל אנשים אמינים.