הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספר מחנה ישראל על הלכות צבא מאת החפץ חיים שחולק למתנדב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (במלחמת העולם השנייה) (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של "מחלקת קציני הדת המלכותית" (Royal Army Chaplains' Department ) בצבא הבריטי.[1] "מחלקת קציני הדת המלכותית" הוקמה בצו מלכותי ב-23 בספטמבר 1796 כיחידה תומכת לחימה של הצבא הבריטי. בתחילה כללה היחידה רק כמרים אנגליקנים, אך במהלך השנים הצטרפו כמרים מזרמים שונים בנצרות וב-1892 הצטרפו לשירות גם רבנים. הרבנים הצבאיים פעלו בתיאום עם הרב הראשי של בריטניה ובין השאר הוציאו לאור סידורים מקוצרים לחיילים, הן במלחמת העולם הראשונה (אז היה הרב מייקל אדלר הרב הצבאי הבכיר) והן במלחמת העולם השנייה. כיום (2007) מכהן רב רק בצבא הטריטוריאלי (כוחות המילואים של הצבא הבריטי).

לרבנים הצבאיים היה תפקיד מיוחד בקרב המתנדבים היהודים מארץ ישראל שהתגייסו לשירות הצבא הבריטי. תפקידם כלל מה שמוגדר היום בצבא הגנה לישראל כתפקידי דת, סעד ותרבות. הם סיפקו לכל החיילים לא רק שירותים דתיים, אלה גם שירותים תרבותיים, לאומיים וסוציאליים. עם זאת, עיקר טיפולם היה בחיילים ובחיילות שומרי המסורת, אשר פנו לסיוע לרבנים. שירותם היה על פני שטחים גאוגרפיים גדולים, בהתאם לפריסתו של הצבא הבריטי בזמן המלחמה. בין השאר הם שירתו את החיילים באזורים הבאים: ארץ ישראל, שאר ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה והמזרח הרחוק - בארצות כמו הודו ובורמה, ובאירופה.[2] בצבא הבריטי ידוע על 21 רבנים ששירתו בקרב המתנדבים היהודים מארץ ישראל. מחצית הרבנים היו מארץ ישראל, ביניהם הרב הראשי של הבריגדה היהודית: יעקב גיל (ליפשיץ) - לימים חבר הכנסת ואפרים אלימלך אורבך - לימים חתן פרס ישראל, הרב יעקב גולדמן, מזכירו האישי של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולימים רב בתי הסוהר בתקופת המחתרות, ומי ששהה בשעות האחרונות עם הרוגי המלכות, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. מחצית מן הרבנים הצבאיים מחבר העמים הבריטי, ביניהם הרב ישראל ברודי - לימים הרב הראשי של יהדות בריטניה.

הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג עם רבנים צבאיים במלה"ע השנייה בירושלים

הרב ד"ר משה אברהם (מוריס) יפה -שנודע בכנוי "המייג'ור" עבר מהצבא השמיני מבורמה/ הודו בתחילת 1945 ומונה כרב הצבאי של הבריגדה היהודית. מייד לאחר המלחמה עוד בהיותו במדים סייע לרב הרצוג למציאת ילדים יהודים שהושארו אצל משפחות נוצריות או במנזרים. כמו כן השיא חיילים ארץ ישראלים מהבריגדה לניצולות שואה על מנת לאפשר להם לעלות ארצה.

הצבא הבריטי כיבד את אנשי הדת, כולל הרבנים הצבאיים, והעניק להם דרגות צבאיות בכירות,[3] ובדרך כלל השתדל להיענות לבקשותיהם, הן עבור היחידות שהיו תחת חסותם והן עבור החיילים הבודדים שפנו אליהם לשם פתרון בעיות אישיות. הרבנים הצבאיים נדרשו להיות בעלי נתינות בריטית, ארצישראלית או של בעלות הברית, אישיות רצויה כקצין וידיעת השפה האנגלית. כן התבקש אישור הרבנות הראשית על היותם שומרי מצוות ובעלי אחריות מוסרית ודתית, ומהרבנות גם הובאו המלצות אישיות מאת הרבנים הראשיים.

לפַחוֹת הערכה הם זכו מהממסד היהודי בארץ ישראל ומקבוצות מיוחדות של מתנדבים, בעלי תודעה ציונית-חילונית, אשר לא ראו בעין יפה פעילות של רבנים בכלל ורבנים צבאיים בפרט. תרמה לכך גם העובדה שמחצית הרבנים היו רבנים מקהילות בגולה ולא הכירו את ההווי של "ארץ ישראל העובדת". על רקע זה היו חיכוכים, למשל בנושא הטקסים בחגים הלאומיים: הטקסים במתכונת התנועה הקיבוצית בארץ ישראל, שהונהגו ביחידות העבריות ואחר כך גם בריכוזים היהודיים בגולה, לא התקבלו על ידי הממסד הרבני.

בתום מלחמת העולם השנייה פעלו הרבנים הצבאיים בארגון הקשרים עם היהודים הפליטים והגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים בסיפוק מוצרי מזון כשרים ואביזרים דתיים. בסופו של דבר, הם גם סייעו להם בעלייה לארץ ישראל, ובין השאר, גם במסגרת מבצע מאורגן של עריכת נישואין בין חיילים יהודים לבין נערות ניצולות שואה.

תפקידי הרבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילה בג'ונגל בבורמה
חתונה צבאית של קצינים - ברקע צופים בעריכת החופה ניצולים ממחנות ההשמדה

בנוסף למתנדבים מארץ ישראל, היו בצבא הבריטי גם חיילים יהודים מארצות הדומיניונים הבריטיים שהיו פזורים ברחבי החזיתות שבהן לחם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הרבנים ניסו להגיע לכל יהודי ויהודי, אפילו שירת במקום נידח. הרבנים סיפקו צורכי דת, אך גם סיוע רוחני ומורלי. במקרים אחדים היה על הרב הצבאי לנסוע ברכב ימים ולילות על מנת להגיע לעמדות צבאיות במקומות רחוקים. כאשר הגיעו למקומות כאלה הם זכו להערכה רבה, והחיילים היהודים התמלאו גאווה.[4] תפקידי הרבנים ביחידות הצבאיות, בייחוד הארצישראליות, היו כדלקמן:

במתן שירותי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארגון תפילות, בעיקר בימים נוראים ובמועדי ישראל. לשם כך היה עליו לקבל את ההסכמה ואת הסיוע הלוגיסטי של מפקדות הצבא הבריטי להסעת החיילים למרכזים שבהם הוקמו בתי כנסת, אכסונם והזנתם, וזאת - לאחר שחרורם ממשימות צבאיות. בדרך כלל נענו בקשות הרבנים בעין יפה. ככלל, הרבנים הצבאיים סברו כי מפקדת הצבא הבריטי רואה את תפקידם באופן חיובי. מקרה מיוחד היה במחנה מרכזי של חיל האוויר האמריקאי בגבול הודו-בורמה. בימים הנוראים, אף על פי שעמדו בפני התקפה, הוחלט להטיס את כל החיילים היהודים - בריטים, אמריקאיים ומארץ ישראל, כולל הפצועים מבתי החולים, לבסיס מרכזי לקראת החגים.
  • משלוח בשר כשר ומוצרים כשרים לחיילים הבודדים שביקשו זאת. הניסיון להקים מטבחים כשרים ביחידות, חוץ מאשר בבריגדה היהודית, נתקל בקשיים, בין השאר, במקרים אחדים גם מצד חבריהם היהודים. לכן החיילים שלא שירתו בגדודי הבריגדה היהודית או ביחידות עבריות נהגו לאכול מהמטבח של הצבא הבריטי גם בעיתות שירות צבאי לא-מלחמתי.
  • טיפול בחללים היהודים וארגון טקסי ההלוויה והקבורה, בהתאם לדיני ישראל. היהודים נקברו בבתי הקברות הצבאיים הבריטיים, במקום נפילתם, בהתאם למקובל בצבא הבריטי. יחד עם זאת בבית הקברות הצבאי ברוונה היהודים רוכזו באזור מסוים. היו גם חיילים שנהרגו בתאונות או נפטרו ממחלות, אלו נקברו בבתי הקברות היהודיים בערים הקרובות למקום פטירתם.
  • סידור חתונות ושמחות אחרות. במסגרת זאת נערכו טקסי חופה וקידושין בין חיילים לחיילות ובין החיילים לבין נערות של יהודי המקום. הרב ד"ר משה יפה[5] מספר על מאות מקרים שבהם התבקש להשיא חיילים יהודים עם נערות יהודיות מאירופה. נישואין אלה היו מבטיחים לנערה עלייה לארץ ישראל. אישור סופי לנישואי החייל היה צריך להינתן על ידי קצין בריטי בכיר. הקצין חשש כי מדובר בפיקציה, והפסיק את רישום הזוגות לנישואין. רק לאחר התערבות במפקדת הצבא הבריטי ובעזרת עורכי דין חודש ההסדר. מסכם הרב: "בשלושת השבועות האחרונים לשהות הבריגדה באירופה היינו עסוקים רק ברישום נישואין, ביצועם ושליחת הנשים לארץ ישראל".
  • חלוקת ספרי תנ"ך לחיילים. בדרך כלל, הספרים נרכשו באופן פרטי מתרומות. לימוד התנ"ך בחוגים היה מקובל ביחידות אחדות. ידועים היו חוגי התנ"ך שאורגנו בערבי החורף בבסיס האימונים של הבריגדה בפיוג'י. חיילים פצועים היו מבקשים כי לבית החולים יביאו להם, מלבד שק החפצים, גם את ספר התנ"ך, וכאשר ביקר אצלם רב צבאי, הייתה להם בקשה מיוחדת ללימוד תנ"ך עמו.

בפעולות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עריכת מסיבות ליל שבת, סדרי פסח ואירועים בחגי ישראל. האירועים התקיימו לא רק במחנות צבא אלא גם בחיק הקהילות היהודיות בלבנון, קהיר, מצרים ובנגזי שבלוב. האירועים היו מתקיימים יחד עם הצעירים היהודים המקומיים, דבר שעודד את התודעה הציונית. בקהילות חששו המקומיים כי "החיילים הישראליים יתקרבו לבנותיהם וישפיעו עליהם לעלות ארצה". בהתערבות הרב ד"ר משה א. יפה[6] בוטלה הגזירה: תחילה הורשו להיכנס למועדון היהודי המקומי רק קצינים ולאחר זמן רשות הכניסה ניתנה לכלל החיילים היהודים.
  • השתתפות בטקסים בטרם יציאה לפעולות קרביות אשר בהם נוכחו הרבנים, השמיעו דברי תורה וברכו את החיילים במטרה לחזק את רוחם של החיילים.
  • הסברה בקרב הבריטים נחשבה בעיני הרב הצבאי, הרב אפרים אלימלך אורבך כפעולה חשובה. בביקורו ביחידת חיילות הוא בקש מהן כי בפגישות עם חיילים וקצינים בריטים, ישתדלו לדבר לא רק על עניינים של מה בכך, אלה יגעו בעניינים החיוניים של עמינו, בשאיפותנו הלאומיות ותשתדלנה להסב את תשומת לבם של הנוכרים לכך.
  • הפצת עיתונים עבריים והקמת ספריות ניידות. חלק מהפעולות בוצעו בשיתוף נציגי הוועד למען החייל.

שמירה על זכויות החיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בחודש נובמבר 1944, לאחר ההתנקשות בלורד מוין, כתגובה, עמד הגנרל פייג'ט General Sir Bernard Paget, המפקד הצבאי הראשי הבריטי במזרח התיכון לפרסם שורת פקודות המפלות לרעה את חיילי היישוב העברי בארץ ישראל המשרתים במזרח התיכון. דבר כוונת הפרסום נודע לרב הצבאי יעקב גולדמן ששירת באזור תעלת סואץ אשר מיד הריץ מכתב חריף לגנרל פייג'ט בהוקיעו כוונת הגזירות שעמד להטיל, והתריע על ההשפעה הקשה שיגרמו גזירות אלה למוראל החיילים ולמאמציהם המלחמתיים. הפרסום המוקדם גרם לגנרל פייג'ט לחזור בו מכוונתו, אך יחד עם זאת נרשמה הערה שלילית בתיקו של הרב גולדמן ועוכבה דרגתו ומינויו הצפוי לרב צבאי ראשי באזור המזרח התיכון.

בבעיות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיחות עם החיילים לשם פתרון בעיות אישיות, בייחוד מתחום חיי המשפחה. חלק מהחיילים השאירו בבית הורים, אישה וילדים. לרב הייתה אפשרות להמליץ על מתן חופשות מיוחדות להסדר בעיות משפחתיות בביתם.
  • ביקורים בבתי חולים ובבתי כלא. במקומות אלה רק לרב הצבאי היה הרשות והפנאי לערוך ביקורים.
  • טיפול בקשר עם החיילים הלא יהודים ביחידות מעורבות. הרבנים הצבאיים, שערכו ביקורים תקופתיים ביחידות הצבאיות נתקלו לא פעם ביחס מפלה לגבי החיילים היהודים ביחידות אלה.[7] חביבה קוטלר מחיל הנשים[8] מסבירה כי לחיילות יש מלחמה גדולה נגד האנטישמיות, "כי רבים שונאים אותנו". היא מספר על מקרה שהיה בבית חולים, העליבו ופגעו בכבוד החולים היהודיים וכתגובה החיילות - האחיות היהודיות החליטו על נטישת הבית חולים. הרב הצבאי הראשי התערב והמעליבים התנצלו.
  • עידוד הקמתו של סגל פיקודי. תפקיד לא שיגרתי היה לרבנים, כאשר הגיעו ליחידות עם פיקוד בריטי בדרגות הנמוכות. החיילים באו בתלונות על יחס המפקדים הבריטים הזוטרים. הרבנים הצליחו להסב את תשומת לב המפקדה הבריטית לצורך להכין סגל פיקודי עברי. וכך בהדרגה, דרגי הפיקוד הנמוכים, שהיו החשובים ביותר לחיילים, היו מורכבים ברובם מיהודים.
  • חיפוש קרובים היה תחום חדש שנוסף לרבנות בתום המלחמה. לרוב החיילים היו קרובים באירופה והם היו מודאגים. במשרדי הרב מולאו טפסים ואלה נשלחו לצלב האדום ולבאי כח מדינות אירופה, שעמדו אז בפני התארגנות מחדש. כאשר נמצאו קרובי משפחה, המלצת הרב עזרה לקבלת רישיון עלייה לארץ.

עמדתו של הרב הצבאי הייתה תלויה באישיות ובהתנהגות שלו. גם החיילים שלא הגדירו עצמם כדתיים, ראו בהם כנושאי המסורת היהודית.

אירועים פומביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים הצבאיים נטלו חלק בטקסים של הצבא הבריטי, אשר נועדו לתרום לרוח היחידות הצבאיות. בטקס היה הרב הצבאי מבצע טקס דתי, קורא דברי תורה ואומר דברי פרשנות, בדרך כלל מענייני היום. ידוע על האירועים המיוחדים שהתקיימו בהזדמנויות הבאות:

  • בנמל חיפה, לפני הפלגת היחידות של חיילים יהודיים למצרים ולצפון אפריקה. לאחר קריאה פומבית בתורה, נמסר ליחידה ספר תורה אשר ילווה אותה בדרכה.
  • בבנגזי שבלוב נערכה תפילה מרכזית ביום הכיפורים על שפת הים, כאשר נודע על ממדי השואה באירופה. הרב הצבאי הודה לריבונו של עולם כי היחידה הצבאית שלמה ובריאה והוסיף: "בצד שני של הים התיכון נכרעו אחינו ועלינו לזכור את נשמתן". מספר הרב, כי חיילים רבים, ביניהם גם כאלה מההתיישבות העובדת בכו באותו מפגש.
  • בארץ ישראל לפני היציאה לחזית אירופה. יחזקאל שמשא מהגדוד השלישי מספר על נשף פרידה שנערך בנוכחות יצחק בן צבי שהיה אז יושב ראש הועד הלאומי. מדבריו של הרב נהנו חיילים, כמו שאמורים ביידיש "ליקקו את האצבעות". הוא מסר להם ספר תורה ובקש כי יביאו אותו לגרמניה, שם שרפו את ספרי התורה.
  • בבריזיגלה, במפקדת החטיבה, בטרם היציאה לקווי החזית, נערך טקס ראשון לכל חיילי הבריגדה. הטקס אורגן על ידי, מפקד הבריגדה היהודית לוי בנימין ובהשתתפות משה שרת מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הרב הצבאי נשא תפילה וברך ברכת שהחיינו. משה שרת שנשא בו נאום להנצחת השואה ולהנצחת קרבותיהם של חיילי הבריגדה העברית.
  • לפני היציאה לחזית התקיימה תפילה חגיגית לכל חיילי החטיבה. על שולחן הונח ספר תורה אשר ליוו את החיילים היהודים מאז היציאה מארץ ישראל. רב החטיבה קרא פסוקים מהתנ"ך, נשא נאום ובו קטעי עידוד ללחימה מהרמב"ם וכן ברך החיילים ברכת כוהנים.
  • בתום המלחמה תפילות הודיה.

תפקידם עם שארית הפליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבנים הצבאיים היו גם תפקידים לאומיים. אלה התבטאו בעיקר בתום המלחמה במגעים עם הפליטים היהודים. אלו הצליחו לקשור קשרים טובים עם הרבנים, שמחציתם באו מקהילות בתפוצות, והבינו את מהות חייהם של יהודי הגולה. הרבנים הצבאיים סייעו להם בשיקום חייהם היהודים ובתכנון המשך חייהם בגולה על ידי עלייה לארץ ישראל או בשיקומם בגולה וזאת על ידי עידוד פעולותיהם הדתיות, החברתיות והלאומיות.

בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. לקהילה היו בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו מהיחס העוין של הסביבה שכלל פגיעות פיזיות ביהודים. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. הרב אפרים אלימלך אורבך מספר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית וענייני עבודה. וכך, אפילו חלק מהיהודים זכו לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. כמובן אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אליהם 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אפילו הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם הבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן בבית מכבי המקומי התקיים נשף פורים ליהודי המקום ולחיילים.

הרב יעקב גולדמן מספר, שבתקופת הכיבוש הנאצי נמלטו יהודים רבים מלוב לצ'אד הסמוכה הגובלת ללוב מדרומה. הם חיו שם בחוסר כל ונזקקו לסיוע דחוף במזון ובתרופות חיוניות. הרב גולדמן ששירת במחנה מואסכר שליד איסמעיליה נחלץ לעזרתם, כשהזמין ממגן דוד אדום את הציוד הדחוף שנשלח למחנה מואסכר ודאג שהמשלוח יישלח באמצעות הצבא לפליטי לוב השוהים בצ'אד.

הרב משה קספר[9] על מה שהוא מכנה "גולת הכותרת" בפעילותו, שהייתה משותפת עם "ועד הבריגדה", בין שארית הפליטה בגולת אירופה. הוא השיג את הסכמת המפקדים הבריטים לשחרור חיילי הבריגדה היהודית שיפעלו בנקודות ההכשרה לעליה ארצה בלסוו (lesves) ובבית הנוער במארקין (Marquain) - שניהם בבלגיה. מאות חניכים ביקרו במקומות אלה והגיעו לאחר מכן לארץ ישראל. חיילים אחרים ביקרו במקומות אלה באופן שוטף והצליחו להטמיע בנוער את האווירה הארץ ישראלית. פעולה נוספת של הרב הייתה לסייע באיתור קרובים בארצות אירופה. לדבריו, הוא זכה לסיוע רב ממפקדת בעלות הברית למשימה זו. חיילי הבריגדה, שנבחרו למשימה זו, הכירו שפות אירופאיות ונהנו מתנועה חופשית ברחבי אירופה הכבושה והיו זכאיים לקבל סיוע משלטונות הכיבוש בכל מקום, לפי הוראה בכתב שהייתה ברשותם.

פעולות דומות נערכו בריכוזים של שארית הפליטה באירופה: באיטליה, בגרמניה ובצרפת.

ההשוואה עם הרבנות הצבאית בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתם הרבגונית של הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי לא זכתה להערכה מלאה מצד ציבור החיילים.[10] אמנם, הצבא הבריטי כיבד - בדרגות ובתנאי שירות - את כוהני הדת ובתוכם את הרבנים הצבאיים אך לא הובנה מהות ההלכה היהודית. לעומת זאת בצה"ל הכירו את ציווי ההלכה היהודית ואף ניסו להתחשב בה, במידת האפשר. פקודות המטכ"ל מחייבות מנוחה בשבת ובמועדי ישראל, לנהל את המטבחים לפי נוהלי הכשרות וכן הכירו בזכותו של החייל לשמור על הדינים המסורים להחלטתו האישית כמו תפילה יומית, איסור גילוח ואפילו זכותו להציג ציצית מחוץ למדים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, פרק ד: הרבנות הצבאית,[11] איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב, 1989
  • ספר ההתנדבות של יהודי א"י במלחמת העולם השנייה, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט.
  • א"א אורבך, רשימות בימי מלחמה : יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד, 1942-1944, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ . עם כניסתם לתפקיד הרבנים הצבאיים נדרשו להתלבש כמו כוהני הדת הנוצרים: מקטורן שחור עם צווארון לבן
  2. ^ ניתן להבין, אם כך, את הסיבה לכך שחלק גדול מזמנם הוקדש לנסיעות ברכב, אם כי גם מטוסים - שלעיתים הועמדו לרשותם
  3. ^ כמו בכל מוסד, המגעים הלא-רשמיים עם הקצינים (המנהלים) יכולים להיות ערובה לפתרון מהיר של הבעיות, ולכן - כאשר הרבנים הצבאיים היו יכולים, הם באו יום יום לחדרי האוכל של קציני המטה (Officer's Mass), גם אם לא טעמו דבר ממעדני השולחן
  4. ^ השימוש במטוסים היה מוגבל למדי
  5. ^ ראו דב קנוהל, הזכות להינשא עמוד 187
  6. ^ לימים מנהל היכל שלמה
  7. ^ המפקדה הבריטית הגיבה למקרים אלה בחומרה רבה. לא מפליא שכן בצבא הבריטי באותה תקופה היו חיילים מכל המושבות הבריטיות והם פעלו למנוע בעיות על רקע לאומי
  8. ^ ראו דב קנואל עמוד 163
  9. ^ מספר בספרו "עם הבריגדה היהודית" With the Jewish Brigade לונדון 1947
  10. ^ מתוך דב קנואל עמוד 107
  11. ^ בעת חיבור הספר הייתה קיימת הרבנות הצבאית בצהל, כמובן הדבר משתקף בתוכנו, עם זאת יש לזכור כי בזמן שהתרחשו האירועים המובאים בספר עדיין לא התגבש הרעיון של הקמת צה"ל בכלל והרבנות הצבאית בפרט