מתנדבי היישוב בחיל החפרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתנדבי היישוב בחיל החפרים או פלוגות חפרים (Auxiliary Military Pioneer Corps (AMPC)) היה כינויים של המתנדבים הארץ-שראלים, אשר התגייסו לכוחות הצבא הבריטי במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, החל מספטמבר 1939.

רבים מהמתנדבים היו עולים בלתי ליגאלים מגרמניה וארצות אירופה. לצידם התגייסו גם מוותיקי היישוב, מזרחיים, אשכנזים, דתייים, חילוניים, רווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים.

ממניעי הגיוס:

  • הרצון ללחום בגרמניה הנאצית
  • גיוס לצבא הבריטי כשלב ראשון להקמת הצבא העברי
  • הדרך להפיכת שהות בלתי לגאלית בפלסטינה לליגאלית בעקבות הגיוס
  • פתרון לבעיית האבטלה וקשיי פרנסה
פלוגת התובלה בעת שירותה במדבר המערבי 1940. מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי

הבריטים באותה העת חששו מפני "גייס חמישי" בקרב המתנדבים לצבא הבריטי, ממוצא גרמני. מצב זה הוביל להחלטה לאפשר למתנדבים הארץ-ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי, ביחידות השרות השונות של הצבא הבריטי. לכן רוב המתנדבים שובצו לחיל החפרים. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כנגד רצונה של הנהגת היישוב, אשר ביקשה כבר אז להקים יחידות יהודיות לוחמות.  

למגויסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק וזאת למרות רצונם להילחם. רבים התגייסו לחיל החפרים בתקווה שבהמשך יהיו הראשונים בתור לשיבוץ ביחידות לוחמות, כאשר הבריטים יאפשרו זאת. 

המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית שהייתה הולמת ליחידות שירות וחלקים אפילו לא קיבלו נשק אישי - אלא רק כלי עבודה. הם נשלחו לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים. לדעתם [1] הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים".

בחיל החפרים היו תשע פלוגות מארץ ישראל: הפלוגה הראשונה - 401 - לחמה בצרפת, ואחרי שובה לארץ ישראל הפכה לפלוגה 601. אחריה התגייסו עד לינואר 1941 עוד שמונה פלוגות חפרים: 602 ,603 ,604 ,605 ,606 ,607 ,608 ,609.

המוסדות הלאומיים לא שיתפו פעולה בגיוס לחיל החפרים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב[2] שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד. בשנת 1941, במהלך הלחימה ביוון, נפלו רוב חיילי חיל החפרים בשבי הנאצים. השבויים הוחזקו עד תום המלחמה משך ארבע שנים במחנות השבויים בפולין וגרמניה, עד לשיחרורם אחרי צעדות המוות, אז שבו גם לארץ ישראל.

החפרים שנותרו בחיים אחרי מעמד הנפילה בשבי והצליחו לחזור למצריים או לארץ ישראל עברו לשרת ביחידות אחרות.

באביב 1942 פורקו יחידות החפרים הארצישראליות.

הרקע לגיוס והיחידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה פנו השלטונות הבריטיים אל הסוכנות היהודית בהצעה לגייס פועלים לגדודי עבודה לשירות בחזית הצרפתית. היה זה בשעה שהצבא הבריטי נחת בצרפת על מנת לסייע לה בהגנה מפני הפולש הגרמני לארצה. ראשי השלטון הבריטי בארץ הציגו את הבקשה כהצעת עבודה למובטלים, לאור האבטלה שהתקיימה אז בארץ. המוסדות הלאומיים של היישוב לא רצו לשתף פעולה בגיוס לפעילות סמי-צבאית במסגרות שהיו פתוחות לגיוס לכל האוכלוסייה, היהודית והערבית כאחת, אלא ניסו להביא להקמת יחידות בהן ישרתו חיילים יהודיים בלבד.

כעבור זמן מה, הגיעה הצעה ממפקדת הצבא הבריטי למזרח התיכון, שמושבה היה בקהיר. הפעם הוצע להקים יחידות צבאיות פלסטיניות במסגרת חיל החפרים, אך גם הן תוכננו לשירות משותף של יהודים וערבים. השלטונות פנו ישירות אל הציבור, שלא באמצעות המוסדות הלאומיים, כשהם מדגישים כי מדובר בתנאי צבא, משכורת, מדים, וסיכויי קידום. חרף התנגדות המוסדות התנדבו ל"חיל החפרים" כ-600 איש. פלוגות נוספות התגייסו במהלך שנת 1940. פלוגת החפרים הראשונה יצאה לחזית צרפת בפברואר 1940. בפלוגה היו 1,050 חיילים, מהם 750 יהודים. חודש מאוחר יותר כבר הכריזו שלטונות המנדט על הקמת פלוגת חפרים שנייה. הפלוגה השנייה נשלחה למצרים, וגם בה היה רוב מוחלט ליהודים. בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדת קבוצה (Group Headquarters) לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי.

חפרים בטירונות. סרפנד, (צריפין) ארץ ישראל. מתוך עזבונו של יעקב בן דב מפדויי השבי

עם התקרבות החזית ארצה, בסוף אותה שנה, שינתה הסוכנות היהודית את גישתה לגיוס ליחידות החפרים, בפרט כשהסתבר כי הבריטים מצליחים לגייס יהודים גם ללא תמיכתה. עם הזמן פחתה ההתגייסות לחפרים וגבר הגיוס לפלוגות חיל הרגלים (באפס) וחיל ההובלה.

לאחר הנסיגה הבריטית מצרפת הועברו החפרים לחזיתות אחרות. הם השתתפו בקרבות הנסיגה בדרום יוון. בקלמטה שביוון ובאי כרתים נפלו בשבי הגרמני כ-1,400 חיילים. שרידי יחידת החפרים הצליחו לברוח מיוון ושובצו כפלוגה חדשה - פלוגת חפרים 606, שעבדה בנמל פמגוסטה בקפריסין. אחרים התנדבו ליחידת הקומנדו 51 שלחמה במסגרת המערכה במזרח אפריקה. באביב 1942 פורקו יחידות החפרים והחיילים הועברו ליחידות אחרות.

ארבעת הפלוגות הראשונות היו מעורבות: יהודים וערבים, מצב זה הוביל לחיכוכים רבים. בנוסף, היחס לו זכו החפרים היהודים מהבריטים היה יחס מזלזל ומשפיל. הם לא ויתרו ושנה לאחר תחילת הגיוס, כאשר הנהגת היישוב התגייסה גם היא למאמץ המלחמתי, הוקמו פלוגות החפרים היהודיות והגיוס הפך לגיוס מאורגן:[3]"עם בוא הקיץ של 1940, הוחלט בהנהלה הציונית, כי הגיעה השעה למבצע גיוס של ממש. בתוקף הנסיבות, נמצאה נוסחה להקמתן של יחידות חפרים עבריות ונקבע ש-850 מחברי ההגנה, יתנדבו לשרת בהן ולעצב את אופיין."

עד פברואר 1941, התגייסו למעלה מ-3000 חיילים לתשע פלוגות החפרים השונות.

יחידה ארצישראלית נוספת, שהוקמה: פלוגת הסוורים.

החיים הדתיים בפלוגות החפרים הארצישראליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנורת חנוכה שהוכנה מקופסאות שימורים והודלקה בנשף חנוכה דצמבר 1944 במחנה השבויים 383 בגרמניה על ידי אנדרה וידלינגר (אברהם דייגי), מפדויי השבי. מתוך עזבונו

החיילים היהודים היו מפוזרים ביחידות השונות. היה ניסיונות לרכז את היהודים במקומות מיוחדים (היה זה לפני הקמת הבריגדה) ואז כינו את המחנה "מדינה עברית". הייתה אפשרות לקבל תחליף לבשר הלא-כשר שהיה האוכל העיקרי בצבא הבריטי, אך היו שפשוט נמנעו מאכילת בשר בזמן שרותם הצבאי. במידת האפשר הורשו החיילים להמיר את יום החופשה השבועי מיום ראשון לשבת.[4] כשהיה מגיע לבסיס רב צבאי בריטי, היה מקובל לקיים תפילת קבלת שבת יחד עם הקצינים היהודיים - חלקם בריטיים - ועם החיילות מארץ ישראל. ביום השבת התקיימו תפילות ושיעורים בסוגיות יהודיות. בביקורי רב צבאי הובאו איתו גם תשמישי קדושה, ספרי קודש וחבילות שי עם מזון כשר. לקראת החגים - ראש השנה ויום כיפור - נהגו לכנס את החיילים היהודיים בבסיסים מיוחדים ואיפשרו לקיים תפילה בציבור. במקומות אחדים הצליחו להקים בתי כנסת מאולתרים, לעתים בעזרת הקהילות היהודיות שהיו בקרבתן, כבמצרים ובלוב. במקרים אחדים, החיילים הורשו לצאת לעיר והיו אורחי הקהילות היהודיות. עם זאת, מספר החיילים הדתיים היה קטן ביותר והאווירה הכללית הייתה בריטית-קולוניאלית.

עבודת החפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות החפרים, הצבאיות למחצה בתחילה, והצבאיות בהמשך, הוצבו בקווי החזית. היו בדרך כלל הראשונים בכל התקדמות: פרצו דרכים, עסקו בעבודות ביצורים, בנית פילבוקסים, סלילת כבישים, שמירות, שיקום הריסות, בניית מסילות ברזל והעמסת תחמושת ופריקתה, העמסת ופריקת מזון, ציוד צבאי, כלי רכב ועוד אשר יצאו לכוחות הלוחמים. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב. היחידות אומנו פחות מיחידות רגילות ורק חלקן נשא נשק. בעת נסיגה, כמו ביוון, הם היו האחרונים לפינוי ונאלצו להלחם עם נשק ביד, ולכן חיילים רבים יחסית נפלו בקרבות.

בחזית המדבר המערבי (אפריקה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי המדבר לא היו קלים וכל יחידות חיל החפרים היו נתונות בימי השרות במדבר באפריקה תחת הפצצות בלתי פוסקות של חיל האוויר האיטלקי. רבים שילמו בחייהם.

בהפצצות על מרסא מטרות : קורבנות ראשונים, מקרב חיילי החפרים הארצישראלים.

בחזית היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

[3]" בראשית מארס 1941, תמה השהות במדבר. בדרגים הגבוהים התעורר החשש מפני פלישה גרמנית ליון והוחלט להכשיר בה תשתית לפעילותו של חיל משלוח בריטי. ואם תשתית, מי אם לא החפרים יעשו במשימה?..."

תשע פלוגות חיל החפרים, הוסגו מהמדבר המערבי לחזית הלחימה ביון.

בחזית היוונית היו קרוב ל-2,400 מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים, ואיתם כמה מאות ערבים.

המתנדבים מארץ ישראל היו בעיקר פלוגות חפרים:
601 - חיל החלוץ באתונה, 604 ו-608 באזור לריסה, 602, 603, 605 ו-606 באזור אתונה-פיראוס. (פרט לפלוגה 609 ) היו גם מתנדבים מיחידות אחרות אשר התפזרו ברחבי יוון.

משימתן העיקרית של פלוגות החפרים הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל פיראוס והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה הגרמנית. נסיבות הפעולה של פלוגות החפרים ביוון היו קשות מלתחילה שכן חיל המשלוח הבריטי חשש כי אין די זמן להתכונן להתקפה הגרמנית שעמדה לבוא, והעבודה הייתה אינטנסיבית. קורת רוח מעטה הייתה למתנדבים שמצאו ביוון קהילה יהודית מושרשת ואפילו חגגו עמה את חג הפסח.

נקודת המפנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה הגרמנית החלה ב-6 באפריל 1941. עד מהרה הצליחו הגרמנים להבקיע את קו ההגנה הקדמי של צבא בעלות הברית. הלוחמים הארצישראלים השתתפו בקרבות הבלימה מול כוחות הצבא הגרמני ובהגנה על מעוזים אסטרטגיים כמו תעלת קורנית ואף ספגו קורבנות.

עם נפילתה ההדרגתית של יון, החליטו הבריטים להסיג את היחידות שלהם דרומה ולפנותן. כך החל מבצע "דמון" - מבצע פינוי כוחות הבריטים מיוון. עשרות אלפי חיילים של צבא בעלות הברית וביניהם גם החפרים הארצישראלים, מוצאים עצמם ממתינים לפינוי בנמל העיר קלמטה אשר בפלופונז. שלושה ימים המתינו החיילים לספינות הפינוי והסתתרו במערות בהרים, בחורשות המקיפות את העיר, תוך כדי התקפות אוויר גרמניות בלתי פוסקות.

[5]"פעילותם של מטוסי ה"לופטוואפה" כוונה בעיקר לחופים, כדי למנוע אניות מלהתקרב אליהם. בימים 22–25 באפריל, טובעו וניזוקו בחופי יון, כמה וכמה אוניות סוחר בריטיות ויווניות, בנפח כולל של 150 אלף טון. מאמץ נוסף, נעשה לפגוע בתנועת הכוחות במתרכזים לחופי פינוי, על הצירים היבשתיים. ובמיוחד בציר לאריסה-לאמיה. פעילות זו גרמה בימים שלאחר מכן להפסקה כמעט מוחלטת של תנועות בריטיות, בים וביבשה לאורך היום. מעתה נעו הכוחות בלילות ובימים מצאו מחסה בחורשות הזיתים המרובות, שבשיפולי ההרים ובוואדיות. ספינות הפינוי עשו מלאכתן, ההסתתרות הוכחה כיעילה ומנעה אבדות. אלא שמצד שני היא הגדילה את חופש פעולתם של הגרמנים ואיפשרה לצנחניהם להשתלט על מעבר תעלת קורנית ולהבטיח את חדירתם המהירה לפלופונז. "

כשהגיעו ספינות הפינוי אולצו החפרים לרדת מהן, בשל העובדה שלא היו כוח לוחם. כוח גרמני חדר לעיר קלמטה והפינוי השתבש עוד יותר. אז ניתנה הפקודה: לנסות ולהתפנות בכוחות עצמם. על אף היות החפרים חיילי כוח עזר, אשר לא צוידו בנשק, מתועדים קרבות של ממש בהם נטלו חיילי החפרים חלק בימי הנסיגה וההמתנה לפינוי. בימים אלו ספגו פלוגות החפרים אבדות רבות.

מעמד הכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באפריל 1941, בשעות הבקר המוקדמות, כשהיה ברור כי לא תהיינה יותר אפשרויות חילוץ, ניתנה על ידי מפקד חוף הפינוי בקלמטה, הבריגדיר פארינגטו, פקודה להיכנע. מרבית הכוחות שנותרו על החוף נפלו בשבי.

[5]"ואולם מאות אחדות של קצינים וחילים, בני כל הלאומים, לא השלימו עם גורל הכניעה והשבי, הם עזבו את אזור קלמטה וחיפשו דרכי הימלטות, בים וביבשה, קודם שיתבססו השליטה והנוכחות הגרמנית בפלופונז. בין העוזבים, היו כמה עשרות חיילים ארצישראלים מכל היחידות, שניסו מזלם, בקבוצות וביחידים."

בין המתפנים בכוחות עצמם, היו מחיילי פלוגה 605 של החפרים ופלוגה 604, אשר אחרי תלאות, הצליחו להגיע לכרתים.

תחת הנהגת המפקדים הארצישראליים, שהיו במקום: יצחק בן אהרון, שמעון הכהן, גרשוני וצאן, הוחלט שלא לעודד את החיילים הארצישרלים לברוח ולנסות להימלט מהכניעה לגרמנים. אחד השיקולים שהינחה אותם היה חששם מפני יחס הגרמנים לשבויים היהודים. הקצינים הארצישראלים היו סבורים כי חייליהם יהיו בטוחים יותר אם יפלו בידי הגרמנים במרוכז עם החיילים הבריטיים ולא כיחידים שיתפסו בנתיב בריחתם.

[3]"לפנות בקר, הגיעה הידיעה על הכניעה ליצחק בן אהרון, כן נודע לו אז שקולונל רנטון, מפקדן של כל פלוגות החפרים, המליץ לכל פקודיו לנסות ולהימלט בקבוצות קטנות. המלצה זו עוררה מיד את התנגדותו הנמרצת של שמעון הכהן, אחד מן הקצינים שלנו, שטען כי רוב הנמלטים יתפסו במהרה ואלה שיתגלו כיהודים יוצאו להורג בו במקום. "

חיילי פלוגות החפרים הארצישראליות היו נתונות תחת לחץ ומתח רב מאוד, היו כאלה שאף ניסו להתאבד. הלחץ הכללי היה גבוה ביותר.[5]" בבקר השכם התאספנו על הכביש וניתנה לנו הודעה שאנחנו שבויים ועלינו לחכות עד בוא הגרמנים. רבים מבחורינו רצו לאבד את עצמם לדעת. לקצין שלנו גרשוני מגיע אות הצטינות. הוא עודד את החברים ודיבר על כל אחד ואחד והציל רבים ממוות. דבריו השפיעו על אלה שהתייאשו כבר לגמרי".

יוסף אלמוגי, בעצמו רק סמל, החליט לקחת אחריות על הקבוצה והחל אוסף את כולם, מעודד אותם להישאר מלוכדים כקבוצה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה ולפגוע בה.

חפרים ארצישראליים שבויים במחנה שבויים נאצי בגרמניה עם מנהיגם יוסף אלמוגי, במרכז התמונה

מחנות השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעדם הראשון של אלפי השבויים היה מכלאה זמנית פתוחה בקלמטה. המחנה היה באחריות דיביזית השריון ה-5 של הצבא הגרמני. במפקד, אשר נערך למחרת הכניעה ב-30 באפריל, נמצא כי במחנה שוהים 2000 אנגליים מבני האיים הבריטים וביניהם 113 קצינים; 1300 אוסטרלים וניוזילנדיים, ביניהם 55 קצינים; 1200 חפרים קפריסאיים, ביניהם 3 קצינים; 1350 חפרים ארצישראלים, ערבים ויהודים, ביניהם שני קצינים; 150 הודים; 150 אנשי צי, כושים למחצה; 2000 יוגוסלבים, ביניהם כ-100 קצינים. שרר רעב כבד במכלאה.

משם הועברו השבויים למחנה שבויים בקורנית. יחידת ציידי טנקים 525 גרמנית ניהלה את מחנה מעבר זה. גם שם תנאי המחיה היו קשים ביותר והרעב עשה שמות. לפי הנתונים הגרמניים, היו במחנה 1907 חפרים ארצישראלים, יהודים וערביים. בקורנית החלו הגרמנים לחקור את השבויים. במשך יוני הגיעו למחנה בקורנית שבויים שנתפסו בכרתים. רובם מאזור סאפקיה.

מקורנית הועמסו השבויים על קרונות בקר והובלו ברכבות לסלוניקי. היו שהצליחו להימלט תוך כדי המסע לסלוניקי מקרונות הבקר.

קבלת חבילות הצלב האדום. לאמסדורף, סטאלאג 8B, שלזיה עילית, פולין. מתוך עזבונו של חסקל נוימן

בסלוניקי הוחזקו במחנה מעצר קרוב לשלושה שבועות. נאסר על כל מגע בין השבויים הארצישראליים למקומיים, בשל החשש שמקרב חיילי הסוורים, שהיו ילידי העיר סלוניקי, ינסו להימלט ולהסתתר בקרב האוכלוסייה המקומית.

קבוצת ספורט במחנה השבויים 383 בגרמניה. מתוך עזבונו של חיים גלובינסקי, מפדויי השבי.
מסדר בוקר במחנה השבויים סטאלאג 8B , לאמסדורף, שלזיה עילית, פולין. מתוך עזבונו של אהרון ויגריזר, מפדויי השבי.

בסוף יוני שוב הועמסו השבויים בקרונות בקר והובלו לגרמניה. חמישה וחצי ימים בתנאים קשים ביותר. בתום הנסיעה, בגבול היוגוסלבי-אוסטרי, פוצלו השבויים לשני מחנות: במארבורוג ובולפסברג. משם בהמשך נשלחו מרביתם לסטאלאג 8B [1] שבעיר לאמסדרוף בשלזיה ולמחנה 383 בהוהנפלץ.

היישוב והשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוי ק.jpg

[5]" הידיעות על נפילת המתנדבים בשבי בקלמטה, ואחר כך בכרתים, הגיעו לארץ ישראל בעיצומם של ימי החרדה מפני פלישת כוחות הציר לארץ, באביב של שנת 1941. העצבנות ביישוב הייתה רבה. ועוד קודם שנודע על קלמטה, פשטו שמועות (ככל הנראה לא נכונות), על חיילים ארצישראלים שנפלו בשבי האויב בקרבות המדבר המערבי..."

לקראת סוף אפריל החלו להגיע לסוכנות פניות של משפחות החיילים בדאגה לגורלם. בראשית מאי כבר היו בידי מנהיגי היישוב ידיעות ראשונות, מקוטעות, על מה שקרה ביוון. הבריטים נמנעו מלהפיץ בתקשורת על דבר קיומן של פלוגות יהודיות או ארצישראליות, אולם שידורי התעמולה הגרמניים הזדרזו לציין את תפישתם של כ-1000 שבויים ארצישראליים.

בראש הדאגה היה החשש שהגרמנים יתייחסו לשבויים היהודים כדרך שנהגו ביהודי הרייך השלישי. הדאגה התמקדה בעיקר בשבויים ממוצא גרמני. החשש היה שינהגו בהם כבוגדים ולא כשבויי מלחמה בריטיים. לקראת סוף יוני 1941 החלו להתפרסם בעיתונות רשימות נעדרי יוון.

החיים בשבי הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי פלוגת התובלה באוהל בעת שירותם בחזית המדבר המערבי 1940. מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי

ראשונים להגיע למחנות הקבע היו הקצינים. שלושת הקצינים הופרדו משאר השבויים ונשלחו למחנה השבויים לקצינים ביבראך שבדרום גרמניה. תנאי החיים שם היו נוחים יחסית. בתחילת 1944 הועברו יחד עם עוד כ-120 קצינים למחנה שבויים חדש ברוטנבורג.

השבויים הערבים מקרב הארצישראליים הופרדו ונשלחו לסטאלאג D3 - שם היו נתונים לתעמולה של משתפי פעולה עם הנאצים, בעיקר המופתי של ירושלים. בקרב הערבים היו גם יהודים ממוצא מזרחי, שנחשבו בטעות לערבים. בהמשך הם נשלחים למחנה לאמסדרוף.

תג שבוי, מתוך עזבונו של אברהם פריד מפדויי השבי

מרבית השבויים הארצישראלים, 1160 שבויים. נשלחים ממחנות הקליטה למחנה השבויים הגדול : סטאלאג B8. [2]

בסטאלאג שוכנו השבויים היהודיים בנפרד מהשאר. היו שנשלחו לעבודה במחנות עבודה, שם הועסקו בעבודות כפייה שונות, כמו כריית פחם, חקלאות, כריתת יערות ובתעשיית הנייר. מי שניסה להתנגד לעבודות הכפייה היה צפוי לענישה קשה עד עונש מוות. השבויים עמדו על זכותם לקבור את חבריהם, שנהרגו/ נרצחו במהלך השבי בטקס צבאי מלא, בו השתתפו גם החיילים הנאצים. 13 קברים של הרוגי המחנות נמצאים בבית העלמין רקוביצקי בפולין.[3]: ריכרד אלטמן. אהרון ארמן . דב אייזנברג. יצחק אלקינד. צבי אריה הרציג. ישראל אבא זסלר. פריץ ליפמן זל. פייבל מיכלוביץ. מסעוד משעלי. עזרא נאסר. נפתלי פנישל. אליהו קראוזה. ליאון שכטר .

במחנות השבויים נוהלו חיי תרבות. התקבלו חבילות מהצלב האדום. תנאי החיים היו סבירים עד שהורעו בסוף שנת 1942.

בזמן השהות במחנות התגבש בקרב השבויים הארצישראלים מסע התרמה לטובת ארץ ישראל. השבויים תרמו בהוראת קבע, ממשכורתם הצבאית, לטובת הקמת מוסדות בארץ (בנק אוצר החיל) ולהפרחת השממה. בסוף שנת 1944 הועבר סכום כסף נכבד לקק"ל, במטרה לנטיעת יער. יער פדויי השבי בהרי ירושלים נשתל רק בשנת 2015.

במחנות העבודה נפגשו השבויים עם עובדי כפייה יהודיים. לראשונה נודע להם על קורות היהודים והאקציות נגדם. אבל עדין לא התבררה להם התמונה במלואה. במרבית המפגשים מסוג זה ניסו השבויים לתמוך בעובדי הכפייה היהודיים במזון מחבילותיהם.

בעקבות מידע מודיעיני שנפל בידי הנאצים, שבו נמצאה הודעת כוחות הברית שאין לקחת שבויים חיים, הרעו הנאצים את יחסם לשבויים. דווח על אמצעי ענישה שונים ובינהם כליאה בצינוק, כבילה בשלשלאות והקצבת מזון מצומצמת. בהמשך, בעקבות יחס נוקשה אשר לו זכו השבויים הגרמניים שנשבו באל-עלמיין בקיץ 1942, החלו הגרמנים לנקוט בצעדי ענישה כנגד השבויים הבריטים ובפרט כנגד השבויים הארצישראלים: 82 שבויים הועברו באוגוסט 1942 למחנה עונשין מיוחד, סטאלאג 319 בחולם. Cholm. . עד לפברואר 1943 נמנעה כניסת אנשי הצלב האדום למחנה.[5]" התנאים הפיסים במחנה תוארו על ידי הביקורת כפרימיטיבים, ותנאי התזונה, ההיגינה, הביגוד והטיפול הרפואי, כגרועים מאלה שבמחנות הרגילים וקבוצות העבודה". חצי שנה הוחזקו השבויים בתנאים קשים אלו.

הבורחים מהשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאות שבויים יהודיים ניסו במהלך השנים להימלט מהשבי. החל מהימים הראשונים של טרום הכניעה ועד ימיה האחרונים של צעדת המוות.

חלק מהבורחים הצליחו להימלט ואף זכו במדליה מיוחדת. חלקם נהרגו במהלך ניסיונות הבריחה. חלקם נתפסו והוחזרו למחנות הכליאה. חלק מהבורחים הצליחו לחבור לארגוני הפרטיזנים ברחבי אירופה ולחמו לצידם. היה נהוג כי בכל קבוצה אשר ניסתה להימלט מהכלא, היו שבויים בריטים, ניוזילנדים ואוסטרלים ולפחות שבוי אחד מן החפרים הארצישראלים, אשר ידע את השפה המקומית. ההשערה היא שבין 150–300 שבויים ארצישראלים ברחו או ניסו לברוח במהלך השנים.

ראשוני הבורחים מקלמטה שביון אשר חזרו, שובצו לשירות ביחידות אחרות.

צעדת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

[3]...נוכח התקדמות הצבא האדום, החלו הגרמנים בינואר 1945 בפינוי המוני של מחנות שבויים (ומחנות ריכוז) מערבה, אל פנים גרמניה".

[5]"ב-3 בפברואר 1945 הגיעה הקבוצה הארצישראלית לגרליץ אך כעבור שבוע הוצעדה משם הלאה, מרחק של 400 קילומטרים עד לסטלאג 9A , שליד העיר צינהיין. המסע נמשך ימים ארוכים בקור החורפי העז, לכאורה בלי מטרה ברורה ובשינוי מתמיד של יעדי הביניים...."

רגע לפני תום המלחמה הוצאו השבויים לצעדת המוות, כשהמטרה הייתה להביאם למרכז גרמניה. לא כולם שרדו את התנאים הקשים מאוד שבצעדה. מי ששרד, זכה להיות משוחרר על ידי הצבא האמריקאי, הצבא הרוסי והצלב האדום. מרבית השבויים שוחררו כשמצבם הבריאותי ירוד מאוד.

לוויה צבאית לחייל יהודי שנהרג בשבי הנאצים. בתמונה מסדר כבוד גרמני ומסדר כבוד של חיילים חפרים יהודיים שבויים. התמונה באדיבות המוזיאון ללוחם היהודי בלטרון.

השיחרור וגורל השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבויים הוחזקו בשבי במשך ארבע שנים, עד לתום המלחמה. עם השיחרור, לאחר תקופת הבראה קצרה באירופה, שבו השבויים המשוחררים לארץ ישראל.

קבלת פנים לפדויי השבי הנאצי בגימנסיה הרצליה, יוני 1945. מתוך האתר "ישראל נגליית לעין"

400 מחילי חיל החפרים נהרגו במהלך הלחימה והשבי. שמותיהם מתועדים באנדרטאות בהר הרצל ובאתר "יזכור" של משרד הביטחון.[4]

קברו של פרץ אופמן. מתוך עזבונו שלו אליעזר בן שחר, מפדויי השבי

סיפורם של לוחמי חיל החפרים, נשכח לאורך השנים ובעצם מעולם לא סופר :[6] "אנחנו החיילים האלמוניים, אנחנו החיילים סתם".

פורום משפחות שבויי חיל החפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הוקם בישראל "פורום משפחות פדויי השבי – לוחמי חיל החפרים" על ידי צאצאיהם של השבויים והחפרים. זוהי התארגנות התנדבותית שמטרתה לקדם את הנצחתם ולהנחיל את סיפורם של החפרים והשבויים לדורות הבאים. הפורום, בהובלתה של טליה קליינר-דייגי, מוביל פעילויות רבות בארץ ובחו"ל וביניהם הקמת "יער פדויי השבי" ביער עמינדב בירושלים שהשבויים עצמם תרמו להקמתו באוקטובר 1944 אך הקמתו התאפשרה ביוזמת הפורום בשנת ה-70 לשיחרורם של החפרים מהשבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, הרב פרופ' ל"י רבינוביץ, ביקור של רב צבאי ביחידת חיל החפרים, עמוד 189, איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דב קנוהל ירחמיאל אליאש התנדבותי עמוד 59 - לדבריו, בעקבות מחאה הועברו הוא וחלק מחבריו היהודים לחילות אחרים, כגון "חיל הקשר המלכותי
  2. ^ הגיוס שירת את האינטרס של חלק מן היישוב אשר התגייס לחיל גם מסיבות כלכליות.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 יוסף אלמוגי, בראש מורם, משהב"ט, 1989
  4. ^ לדברי החיילים, בשל מספר החיילים הדתיים הקטן ההמרה לא יצרה כל קושי.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 יואב גלברט, תולדות ההגנה כרך 4: בין בריטים ערבים וגרמנים:, יד בן צבי, תשמ"ד
  6. ^ משה צבי גרינבלום