הנדח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"הַנִּדָּח" הוא סיפור מאת ש"י עגנון, המתרחש על רקע המאבק בין המתנגדים לחסידים בגליציה של תחילת המאה ה-19. הסיפור מתרחש בשִבוש, השם שנתן עגנון באחדים מסיפוריו לבוצ'אץ', עיר הולדתו, ובמרכזו ניצב גרשום, צעיר שהפך בהדרגה ממתנגד לחסיד.

בשנת 1909 פרסם עגנון, שהתגורר ביפו, בעיתון "הַשִּׁלֹחַ", שיצא לאור באודסה, את הסיפור "עלית נשמה"‏‏. כעבור עשר שנים הפך סיפור זה לפרק השביעי והאחרון של "הנדח", שבהמשך עבר עוד שינויים אחדים עד לגרסתו הסופית. על מגמתם של השינויים שהכניס עגנון בגרסאות השונות עמד יהושע ד. לבנון: "ממהדורה למהדורה השמיט עגנון אפקטים דראמטיים של צעקות ושאגות, עד שהעמיד את שיאו של הסיפור על התלהבות פנימית ואקסטאזה שקטה".

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, "בין מנחה למעריב נשמעה שמועה בבית המדרש צדיק בא לעיר". שמועה זו משמשת להצגת הקונפליקט שביסוד הסיפור: "היו ההדיוטות סבורים שלא בא הרב לעיר אלא לרפא את איידילי בתו של רבי אביגדור הפרנס. אבל מי שהיה יודע שנאתו של הפרנס לאנשי הכת יודע היה שתקיף זה מוכן להפוך את כל העולם כולו ובלבד שלא תהא דריסת רגל לאותו צדיק בשבוש‏‏[1]". בבוקר יום שישי אכן הגיע לעיר רבי אוריאל, רבם של החסידים. המתנגד רבי אביגדור עזב את מיטת בתו החולה, והלך אל הפריץ על מנת שיגרש את רבי אוריאל מהעיר, וזה שלח שוטר שגירש את רבי אוריאל, וחסידיו הלכו בעקבותיו. בעצת חסידיו קילל רבי אוריאל את רבי אביגדור בקללה "כי ידח ממנו נדח"‏‏[2], כלומר שימות אחד מצאצאיו.

רבי אוריאל וחסידיו הלכו עד שלקראת כניסת השבת הגיעו לכפר והתאכסנו באכסניה שבו. הרב וחסידיו העבירו את השבת בתפילה, בדברי תורה ובסיפורי חסידים.

בביתו של רבי אביגדור שכבה בתו איידילי על ערש דווי. לאחר שבעלה, רבי משולם, חש כי כלו כל הקצים, הלך לכפר אל רבי אוריאל, שיבקש רחמים על איידילי. "באותה שעה הרהר רבי אביגדור בלבו, שמא יאמרו שבזכות תפילתו של אוריאל נתרפאה איידילי בתו ונמצאין הבריות נכשלים על ידה. תלה רבי אביגדור שתי עיניו למרום ואמר, רבונו של עולם קח נא את נפשה מיד שלא יתגבר חס ושלום כח השקר על ידה בעולם. לא היו רגעים מועטים עד שנשלם קצו של גוף ויצתה נשמתה בטהרה".

רבי אביגדור כתב מכתב תנחומים לנכדו גרשום, בנה הבכור של איידילי, שלמד תורה בעיר אחרת. בראש המכתב כתב רבי אביגדור את התאריך: "שנת ד' ינחם אותנו לפ"ק", שהיא (בגימטריה) שנת תקע"ה (1815). את דברי הניחומים, העוסקים באיידילי המנוחה, סיים רבי אביגדור באזהרה: "ראיתי להזהירך נאמנה מפני כת החסידים החשודים מפירי ברית והלומי יין אשר פשטו כילק השדה". תמה גרשום "מה ראה זקנו להזהירו מאנשי הכת? חס ושלום שנחשד על זה". סיפר לו מוביל המכתב "שהביאו להם אנשי הכת את אוריאל ריש בריוני ונגררו אחריו הרבה ונזדרז רבי אביגדור שיחיה להפליטו כמצורע חוץ למחנה ישראל. ועוד סיפר לו משום "ליצנותא דעבודה זרה"‏‏[3] שקלל אוריאל זה את זקנו שיחיה כי ידח ממנו נדח".

גרשום שקע בצער כבד על מות אמו, "וההדיוטות ממללים בפיהם ומרמזים בעיניהם ומורים באצבעותיהם ואומרים עונש מן השמים. נתגרה רבי אביגדור באותו צדיק ונענש בזרעו. קללת צדיק עושה רושם‏‏[4]". בערב פסח חזר גרשום לעירו ולמשפחתו, ואת ליל הסדר ערך בבית הורי ארוסתו. הוא נשאר בעירו, והמשיך ללמוד בה. משפחתו ובני עירו עמדו על חריפותו ובקיאותו.

בהדרגה הפך גרשום ממתנגד לחסיד. תחילה הצטרף במקרה לתפילת חסידים שנזקקו לעשירי למניין. לאחר מכן, בעקבות דברי חבריו ללימוד, חש צורך עז ללכת אל רבי אוריאל, אך התעלף בדרכו אליו, והוחזר לבית אביו על ידי חסיד שמצאו מעולף. לאחר מכן למד תורה עם "החוזר" - חסיד ששמר בסוד את חסידותו, אך לימד את גרשום את עיקרי החסידות, והוביל למפנה בנפשו כאשר מסר לו את "דבריו הקדושים של הזקן נשמתו בגנזי מרומים, שהיה אומר לפניו יתברך, רבונו של עולם מוותר אני על כל מה שיש לך בעולמך, על גן העדן ואפילו על שערי אורה, הכל אני מוחל לך רבונו של עולם, רוצה אני רק בך, אותך לבדך כביכול".‏‏[5]

הסיפור מסתיים בתיאור מותו של גרשום:

נטל לו גרשום סידור והלך למקומו אצל הבימה. פתח את סידורו והניח ראשו בין שתי ידיו ועמד שעה קלה עד שהוציא את ראשו והתחיל קורא בשיר השירים בהתלהבות איומה ובגבורה נוראה. והיה קורא והולך עד שהגיע לפסוק משכני אחריך נרוצה‏‏[6]. וכיון שהגיע לפסוק משכני אחריך נרוצה יצתה נשמתו בטהרה. ועדיין שפתיו מרחשות הביאני המלך חדריו. נפשו יצאה בדברו. ככה מת גרשום נכד רבי אביגדור, כי שרה רבי אביגדור עם רבי אוריאל ועם חסידים רב.[7]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע אוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בשִבוש, השם שנתן עגנון באחדים מסיפוריו לבוצ'אץ', עיר הולדתו. אביו של עגנון, שלום מרדכי צ'צ'קס, היה חסיד צ'ורטקוב. לעומתו, סבו של עגנון, אבי אמו, יהודה פארב, היה מתנגד. בספרו "מעצמי אל עצמי" כתב עגנון על סבו זה: "מקצת ממעשיו וממדותיו אתם מוצאים ... בדמותו של ר' אביגדור בהנדח".‏‏[8]

חוקר הספרות דן לאור מציין:

החסידות כשלעצמה העסיקה מאוד את עגנון והיא נספגה ברבות מיצירותיו - גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן. יחסו אליה ידע תהפוכות רבות: לעיתים היה כל כולו בעד החסידות - כפי שהעיד עליו ידידו גרשם שלום - ולעיתים יצא נגדה בשצף קצף. ברור שאת "הנדח" חיבר עגנון מתוך עמדה אוהדת כלפי החסידות, עמדה שניזונה במידה רבה מן הגילוי המחודש של זרם זה על ידי בובר וחבריו.‏‏[9]

דמויות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבי אביגדור: יהודי תקיף, בן 83, מתנגד עז לחסידות. יהושע ד. לבנון מוצא כי בשם זה "טמון רמז שקוף לרבי אביגדור מפינסק שהיה בין הגורמים למאסרו הראשון של הרש"ז מלאדי (בשנת תקנ"ט) והגורם הישיר למאסרו השני (בשנת תקס"א) על ידי מלשינותו".[10]
  • רבי אוריאל: רבם של חסידים, נרדף על ידי רבי אביגדור. על גדולתו מסופר: "ורבי אוריאל ישב ושר זמירות למוצאי שבת ושהה ונתעכב עד שהבדיל, שכל זמן שרבי אוריאל לא הבדיל מפתחותיו של גיהנם בידו, ומחמלתו על הרשעים שמחזירים אותם לגיהנם קשה לו נטילת כוס של הבדלה לידו, עד שמראין לו אורה של שבת הבאה." רעיון זה מקורו בספר הזוהר.[11] על פי דן מירון, דמותו של רבי אוריאל מרמזת לזו של רבי אורי מסטרליסק.‏‏[12] גדליה נגאל מוצא בדמותו שילוב מאפיינים של יעקב אבינו ור' יעקב יוסף מפולנאה.[13]
  • גרשום: צעיר חריף ובקי, המשקיע זמנו בלימוד תורה. נכדו של רבי אביגדור, בנם הבכור של רבי משולם ואיידילי. לב הסיפור הוא השינוי שעבר גרשום, ממתנגד בן מתנגדים לחסיד.
  • "החוזר": חסיד סמוי, הלומד תורה עם גרשום ובהדרגה מעבירו לחסידות. כינויו, "החוזר", מקורו בעולם המושגים של חסידי חב"ד - המושג נוצר בתקופת כהונתו של האדמו"ר האמצעי, והוא משמש לתיאור מי שחוזר בפני הציבור על חידושי התורה של הרבי.[14]

חוקר החסידות גדליה נגאל מוצא משמעות סמלית בשמותיהם של גיבורי הסיפור: אוריאל - "מפיץ אור החסידות"; גרשום - "אותיות מגורש ולשון גרות"; אביגדור - "מסמל את מגמת בעליו לגדור את הפרצות שנבעו - לדעתו - בחומות ישראל בעטיה של ה'כת'".[15]

אחדות מהדמויות מוזכרות בשתי יצירות נוספות של עגנון, כחלק מהדמויות היוצרות את אוכלוסייתה הבדיונית של שבוש. בסיפור "בלבב ימים", החותם את הקובץ "אלו ואלו", מסופר כי עם העולים משבוש נמנו "רבי משה אחיו של רבי גרשום עליו השלום, זה רבי גרשום שיצתה נשמתו בפסוק הביאני המלך חדריו כפי שמפורש בספר הנדח", ו"רבי יהודה מנדיל משיירי חסידי רבי אוריאל נשמתו בגנזי מרומים". בהמשך הסיפור מדבר רבי משה על הניגון שהשמיע רבי גרשום אחיו בעת יציאת נשמתו, ולקראת סופו מסופר: "הניח רבי משה ראשו בכותל ונזכר שהוא עומד במקום שלא זזה משם שכינה מעולם, התחיל קורא בשיר השירים בהתלהבות איומה ובנעימה שקרא בה רבי גרשום אחיו עליו השלום בעת יציאת נשמתו, עד שהגיע לפסוק הביאני המלך חדריו שבו נסתלק רבי גרשום אחיו מן העולם. לא הספיק רבי משה לסיים כל הפסוק עד שנכנסה בו שמחת ארץ ישראל ונכנסה בו חיות חדשה".‏‏[16] על הזיקה שבין שני הסיפורים העיר שמואל ורסס:

"בנוסף לחיזיון של רציפות החוויה האקסטטית הכרוכה בניגון של שיר השירים, המקשרת בין שני האחים, מעבר לתבניות הנפרדות של שני הסיפורים, מיתוספת לזיקה המוטעמת שביניהם גם משמעות אירונית נוקבת. מתברר שצאצאיו של הפרנס ר' אביגדור, שנלחם מלחמת חרמה בחסידים כמסופר ב'הנדח', נמשכים אחר תנועה זו. לעומת הצעיר גרשום, שנצטרף בצנעה למחנה יריבו של סבו, הרי אחיו רבי משה נמנה עתה בגלוי עם חבורתם העולה לארץ ישראל. הוא אף מטפח בפומבי ובמוצהר את ניגונו ואת הליכותיו של אחיו זה".‏‏[17]

ורסס עומד על השינוי שחל במעבר מ"הנדח" ל"בלבב ימים": "לעומת כיסופים עד כלות הנפש שסופם חידלון והסתלקות מן העולם, מצביע עתה עגנון על פתרון בדרך של מימוש הכיסופים הללו של התחברות לשכינה על ידי היאחזות ממשית בארץ ישראל".[18]

ב"אורח נטה ללון", שעלילתו מתרחשת דורות אחדים לאחר זו של "הנדח", נאמר: "מי יגלה עפר מעיניך רבי אביגדור שגרשת ערב שבת עם חשיכה את רבי אוריאל רבן של חסידים, עכשיו תלמידי תלמידיו יושבים בבית מדרשך" (עמ' 190).

הלכה ומנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהסיפור נכתב בתקופה שבה עגנון פרק עול תורה ומצוות, הוא ספוג בנושאי תורה והלכה, כיאה לסיפור ששומרי תורה ומצוות נמצאים במרכזו. בכך ממחיש הסיפור היטב את דבריו של גרשם שלום על עגנון בתקופה שבה כתב את "הנדח": "הוא זנח ביודעין את עולם המסורת, כפי שהכירו בנעוריו, אך עדיין היה רווי ברוחו של עולם זה ושבוי בקסמיו".‏‏[19]

  • "נתעצבו אל לבם כי בכפר הם וספר תורה אָין לקרוא פרשת השבוע": מדי שבת נהוג לקרוא בספר תורה בפרשת השבוע.
  • "ועינגו את השבת באכילה ובשתיה עד שהגיע זמן סעודה שלישית": יש לסעוד שלוש סעודות במהלך השבת, והאחרונה שבהן, סעודה שלישית, נאכלת לקראת סוף השבת.
  • "ונתעכב עד שהבדיל": הבדלה היא סדרת ברכות הנאמרת במוצאי שבת, להבדלה בין השבת לבין ימי החול.
  • "זנביל בעל בשר שהיה מאריך בסעודת מלוה מלכה ממוצאי שבת עד ערב שבת": מלווה מלכה היא סעודה שנוהגים לאכול במוצאי שבת, ובה מלווים את שבת המלכה בצאתה בשירה ובסעודה, כדרך שמלוים מלך ומלכה בצאתם מן העיר. סעודה זו נקראת גם "סעודה רביעית" או "סעודת דוד המלך". התיאור "שהיה מאריך בסעודת מלוה מלכה ממוצאי שבת עד ערב שבת" הוא הגזמה.
  • "בשביל שישלים מאה ברכות בכל יום": בברייתא מובא בשם רבי מאיר שאדם מברך מאה ברכות ביום. בשולחן ערוך אורח חיים מ"ו ג' נאמר: "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות", ובעקבותיו קובע זאת גם קיצור שולחן ערוך (סימן ו, סעיף ח).
  • "ריח של עדשים וריח של ביצים שנשתיירו מסעודת הבראה": סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. זו הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות ועדשים), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם.
  • "ויצרף קולו עם קול אחיו הקטנים בשעה שהם עומדים בבית הכנסת ואומרים קדיש": האבל נוהג לומר קדיש יתום בתקופת אבלו.
  • "גרשום סיים פרק משניות": נהוג ללמוד משנה לעילוי נשמתו של המת, ורמז לכך: אותיות "משנה" הן תמורה של אותיות "נשמה".
  • "והבכורים רצים בגמרא כדי לסיים מסכת בערב פסח ולפטור עצמם מתענית בכורות": בעקבות מכת בכורות נהוג שהבכורות מתענים בערב פסח, תענית הקרויה תענית בכורות. תענית זו, שהיא רק מנהג, נדחית מפני סעודת מצווה, כגון זו של סיום מסכת.
  • "יום טוב ראשון ויום טוב שני של פסח לא ראו טובה בבית רבי אביגדור": הסיפור מתרחש בגולה, ולכן יום טוב שני של פסח הנזכר כאן הוא יום טוב שני של גלויות.
  • "כיון שהגיעו לקדושת השם ושמע שהם אומרים נקדישך הכיר שנכנס לרשות של 'הכת'": "קדושה" הוא קטע תפילה הנאמר בחזרת הש"ץ על תפילת העמידה. הפתיחה "נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ" קיימת בנוסח ספרד (נוסח החסידים), אך אינה קיימת בנוסח אשכנז (נוסח המתנגדים), שבו אומרים "נקדש את שמך".
  • "ביקש לומר לו דבר, אלא לפי שכבר קרא קריאת שמע עמד ושתק": לפי ההלכה, לאחר אמירת קריאת שמע על המיטה וברכת המפיל שבסופה, הנאמרת סמוך לשינה, אין לדבר.
  • "נטל גרשום ידיו ובירך ברכות התעורה": עם ההשכמה בבוקר יש ליטול ידיים ולברך ברכות השחר.
  • "מזומן הוא ליתן לו מתנה. ומהי? התרת הוראה": התרת הוראה היא מתן סמכות לאדם להורות הלכה, והיא ניתנת מרב לתלמידו, לאחר שמצאו ראוי לכך.
  • "וכדי לעשות היכר לחורבן ירושלים פרקו חוליה אחת מן השולחן שלא כסוה כלל": מנהג ישראל הוא להותיר פגם ביצירה, זכר לחורבן.
  • "נתקבץ מנין הגון וזימנו באלקינו": בתום הסעודה, זימון הוא הפתיחה לברכת המזון. כאשר נמצאים לפחות שלושה אנשים שאכלו כאחד נאמר זימון, וכאשר נמצאים לפחות עשרה אנשים, יש להזכיר את שם ה' בזימון. בזימון בשלושה נאמר "נברך שאכלנו משלו", ובזימון בעשרה - "נברך אלהינו שאכלנו משלו". כדרכם של יראי שמים נמנע עגנון מלכתוב "באלהינו", והוא כותב "באלקינו".

מקורות לשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבורי הסיפור הם אנשים יראי שמים, ורבים מהם בקיאים בתורה. לפיכך פעמים רבות משובץ דיבורם בציטוט פסוקים מהמקרא והמשנה, לעיתים כלשונם ולעיתים בשינוי קל.

  • הנשים המתפללות להחלמתה של איידילי אומרות "אל נא רפא נא לה", משפט שהוא ציטוט מדויק של דברי משה בהתפללו על מרים (במדבר י"ב, י"ב).
  • במכתבו לגרשום מעיד רבי אביגדור על עצמו: "לא אוכל עוד לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות", בעקבות שיר השירים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (ב' ח'). בהמשך המכתב מתאר רבי אביגדור כיצד בילדותה נפלה בתו לנהר "וצללה במים אדירים", על פי הפסוק "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שמות ט"ו י').
  • "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי בוכה גרשום בלשון התהלים": סופו של המשפט מלמד אותנו את מקור תחילתו, תהלים מג ה.
  • כאשר גרשום נמנע מלהסתכל בחסידים המרקדים בבית הכנסת, מצטט באוזניו אחד מהם: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (שיר השירים ז' ב'). בצאתו מבית הכנסת פגש גרשום זקן שאמר לו "הרי אני כבן שבעים שנה", כדבריו של רבי אלעזר בן עזריה במשנה (ברכות א ה), המצוטטים גם בהגדה של פסח.
  • "כיון ששמע גרשום זקנו גוער באחיו עצל עד מתי תשכב", בעקבות "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב" (משלי ו ט).
  • "אמר לו אברך אחד לגרשום בבית המדרש, הלא פקודי ה' ישרים משמחי לב ואתה לומד ופניך זועפים", ובתחילת דבריו ציטט "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט ט).

שיר השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למגילת שיר השירים מקום חשוב בסיפור, והיא מופיעה בו פעמים אחדות. בתחילת הסיפור, עם גירושו של רבי אוריאל מן העיר, בעת שהלך עם חסידיו, קרא רבי אוריאל בקול פסוק משיר השירים, וחסידיו ענו לו בהמשך הפסוק או בפסוק אחר, למשל: "רבי אוריאל מהלך וקורא סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. וקהל חסידיו מהלכים וקוראים קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". פסוקים משיר השירים משובצים בדיבורם של אחדים מגיבורי הסיפור (כאמור בסעיף הקודם). במהלך לימודיו של גרשום עם "החוזר", בערב שבת, "הוציא החוזר ספר שיר השירים והתחיל מפרש לפניו פסוקיו ותיבותיו ואותיותיו וטעמיו וכל הסודות הקדושים והנוראים היוצאים ממנו". בסופו של הסיפור "נתכנס רוב הציבור לתפילה ויושבים ואומרים שיר השירים", ויצאה נשמתו של גרשום בעת שקרא בשיר השירים "בהתלהבות איומה ובגבורה נוראה".

מקורות עלילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השראה לסיפור שימש עניינו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, המסופר בספר "שבחי הבעש"ט".[13] לפני התקרבותו לבעש"ט שימש רבי יעקב יוסף מפולנאה רב ואב בית דין בשרהורוד שבפודוליה (אזור בדרום פולין של אז). בהשפעתו של רבי יהודה ליב ברבי יחיאל מיכל (המוכיח מפולנאה), תלמידו של הבעש"ט, הפך לחסיד, וכתוצאה מכך בני עירו, ובראשם גובה המסים, גרשוהו ממשרתו. לפי האגדה הוא קילל בשל כך את העיר ואת משפחת גובה המסים, ומיד התרחשה בעיר שריפה, שכמעט כילתה בה הכול, ובני משפחתו של גובה המסים חלו מאוד ונטו למות. תושבי העיר ביקשו מהבעל שם טוב שיבטל את הגזרה, והוא ענה שאין בכוחו לבטל את דברי ר' יעקב יוסף, אלא רק לרכך אותם קמעא, ולכן קבע שבכל דור יהיו נולדים בעיר נכים במשפחת גובה המסים, וכך היה.

חוקר החסידות גדליה נגאל מציג מקורות חסידיים נוספים שהשפיעו בדרכים שונות על תוכנו של "הנדח", ובהם:[20]

  • בעת שהותו בכפר דורש רבי אוריאל "משל לבן מלך שנשלח למרחקים". משל זה מופיע בקיצור בספר "תולדות יעקב יוסף".[21]
  • בעת מחלתה של איידילי, שני בניה "אוחזים בספר נושן וקוראים בנעימה" ומפורט תוכנו של הסיפור שהם קוראים. נגאל מראה שהסיפור הועתק, בשינויים קלים מהסיפור "השר מקוצי", כפי שהופיע בספר "תמימי דרך".
  • בעת שרב הגליל התארח לסעודה בביתו של רבי אביגדור, סיפר בשבחו של הרמ"א ובנפלאות שחוללו כתביו. סיפור זה מקורו בספר "שם הגדולים החדש".

משפט הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט הסיום, "ככה מת גרשום נכד רבי אביגדור, כי שרה רבי אביגדור עם רבי אוריאל ועם חסידים רב", מציג המספר את ניצחון החסידים על המתנגדים, אך זהו ניצחון פירוס - אמנם התקיימה הקללה שקילל רבי אוריאל את רבי אביגדור, "כי ידח ממנו נדח", אך הקורבן, גרשום הפך טרם מותו לחסיד, כך שפגיעת הקללה בחסידים גדולה מפגיעתה במתנגדים. אסתר פוקס מציינת בעניין זה: "מגמתו של המספר החסידי לתאר את ניצחונה של החסידות על מתנגדיה מונעת ממנו את הערכת ההשלכות המפוקפקות של ניצחון זה".[22]

תולדות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1909 פרסם עגנון, שהתגורר ביפו, בעיתון "השלח", שיצא לאור באודסה, את הסיפור "עלית נשמה"‏‏[23]. כעבור עשר שנים הפך סיפור זה לפרק השביעי והאחרון של "הנדח".

בסוף שנת 1912 עבר עגנון להתגורר בגרמניה. הסיפור "הנדח" פורסם לראשונה בשנת 1919 ברבעון "התקופה" של הוצאת שטיבל בוורשה, בעריכתו של דוד פרישמן. על כתיבתו סיפר עגנון לפישל לחובר: "תשע שנים עבדתי עליו. מ-18 גליונות דפוס עשיתי שני גליונות. אני חושב שאין אף מילה אחת שאין בה חיים. התוכל לערוב לי שפרישמן לא ישנה בו אף לא כקוצו של יוד, ואם כן אהיה מוכן לשלוח אותו ל'התקופה'".‏‏[24] הסיפור תורגם לגרמנית בידי מקס שטראוס, ופורסם בשנת 1921, בחמישה המשכים, בירחון "דר יודה" (Der Jude) שיסד מרטין בובר בשנת 1916. בשנת 1923 הודפס הסיפור כספר בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag).

במסגרת כל כתבי עגנון, בגרסתם הראשונה, שיצאה לאור בשנת 1931, "הנדח" הוא הסיפור הפותח את הקובץ "מאז ומעתה", ובגרסתם השנייה, שיצאה לאור בשנת 1953, "הנדח" הוא הסיפור הפותח את הקובץ "אלו ואלו". חוקר הספרות דן לאור רואה במיקום זה שבחר עגנון "אות וסימן למשקל ולערך שייחס ליצירה זו בסדר סיפוריו".‏‏[25]

לקראת הוצאתה לאור של כל אחת ממהדורות הסיפור ערך בו עגנון שינויים רבים. בגלויה ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן ב-1916 כתב על "הנדח": "ספור זה העתקתי מי יודע כמה פעמים, מסופקני אם יש בו אותיות כמספר הפעמים שהעתקתיו".‏‏ בשנת 1926 כתב: "שלשה חודשים רצופים התעסקתי בהנדח. כמדומני שעתה יצא משוכלל".[26] על מגמתם של השינויים שהכניס עגנון בגרסאות השונות עמד יהושע ד. לבנון: "ממהדורה למהדורה השמיט עגנון אפקטים דראמטיים של צעקות ושאגות, עד שהעמיד את שיאו של הסיפור על התלהבות פנימית ואקסטאזה שקטה".‏‏[27]

קודם לסיפור מופיעה הקדשה: "למעלת נשמת אבי מורי הרב ר' שלום מרדכי הלוי זצ"ל".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע ד. לבנון, "מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון", בקורת ופרשנות, 16 (אדר א' תשמ"א), עמ' 137–139.
  • פישל לחובר, "החסידות וה'התנגדות' בספורים. 'הנדח'", בספרו ראשונים ואחרונים : מסות ומאמרים, דביר, תשכ"ו, עמ' 365–366.
  • יוסף שה-לבן, "הנידח", בספרו שי עגנון - קוים ליצירתו, הוצאת צ. ליימן, תש"ז.
  • גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים : עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983.
  • גבריאל מוקד, "רבדי-משמעות שונים בטכניקה של 'הנידח'", מאזנים כז‎ ג/ד,‎ אוגוסט-ספטמבר 1968), עמ' 201–210. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏היא בוצ'אץ', עיר הולדתו של עגנון‏
  2. ^ ‏מקורה בפסוק "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ד)‏
  3. ^ ‏לעג לעבודה זרה, ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין: "אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה" (ס"ג ע"ב).‏
  4. ^ ‏בעקבות דברי רש"י בפירושו לבראשית כח י: "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם".‏
  5. ^ ‏דברים כגון אלה ייחס הצמח צדק לסבו, רבי שניאור זלמן מלאדי, שאליו כנראה כיוון עגנון בכינוי "הזקן".‏
  6. ^ שיר השירים א ד‏
  7. ^ ‏על פי ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"ט
  8. ^ ‏ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 26.‏
  9. ^ דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח‏, עמ' 51.
  10. ^ ‏יהושע ד. לבנון, "מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון", בקורת ופרשנות, 16 (אדר א' תשמ"א), עמ' 150.‏
  11. ^ משה חלמיש, "מקורות קבליים וחסידיים ב'בלבב ימים' לש"י עגנון", בספר: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי.
  12. ^ דן מירון, פתח דבר לספר בעבי השיר, מוסד ביאליק, 2007, עמ' 15.‏
  13. ^ 13.0 13.1 גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים : עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983, עמ' 3.
  14. ^ ‏יהושע ד. לבנון, "מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון", בקורת ופרשנות, 16 (אדר א' תשמ"א), עמ' 138.‏
  15. ^ גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים : עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983, עמ' 3.
  16. ^ ‏ש"י עגנון, "בלבב ימים", אלו ואלו, הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' תקמה.‏
  17. ^ ‏שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 38.‏
  18. ^ ‏שם, עמ' 157.‏
  19. ^ גרשם שלום, "ש"י עגנון - אחרון הקלסיקאים העבריים?", באוסף כתביו עוד דבר, הוצאת עם עובד, 1989‏.
  20. ^ גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים : עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983, עמ' 11-3.
  21. ^ תולדות יעקב יוסף, פרשת משפטים, עמ' רלב
  22. ^ אסתר פוקס, אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה, עמ' 40
  23. ^ ‏ש"י עגנון, "עלית נשמה", השלח, כרך כ"א (תרס"ט-תר"ע), עמ' 445-443‏
  24. ^ ‏דניה עמיחי-מיכלין, אהבת אי"ש - אברהם יוסף שטיבל, מוסד ביאליק, 2000‏
  25. ^ דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח‏, עמ' 50.
  26. ^ ‏יהושע ד. לבנון, "מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון", בקורת ופרשנות, 16 (אדר א' תשמ"א), עמ' 136.‏
  27. ^ ‏שם, עמ' 143.‏