ז'ואאו גימראס רוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'ואאו גימראס רוזה
João Guimarães Rosa
Guimarães Rosa, anos 1960.tif
לידה 27 ביוני 1908
ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בנובמבר 1967 (בגיל 59)
ריו דה ז'ניירו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה הפדרלית של מינאס ז'ראיס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רופא סופר, דיפלומט, אספרנטיסט, מחבר רומנים, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אראסי דה קרווליו גימראש רוזה (193819 בנובמבר 1967) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ואאו גימראס רוזהפורטוגזית: João Guimarães Rosa;‏ 27 ביוני 190819 בנובמבר 1967) היה סופר ודיפלומט ברזילאי.[1]

גימראס רוזה פרסם במהלך חייו ארבעה ספרי סיפורים קצרים, שכולם נסבו סביב החיים בסרטאו - חבל ארץ צחיח למחצה בצפון-מזרח ברזיל ועני ביותר, אך התייחסו לנושאים של ספרות אוניברסלית וטבע הקיום. הרומן הארוך היחידי שכתב, "הסרטאו הגדול" (אנ'), נחשב לטקסט מהפכני. זאת בשל תערובת של שפה ארכאית עם זו המדוברת ושימוש תכוף בתחדיש - חידושי לשון או משמעויות חדשות שהוא העניק למילים קיימות, בהשראת השפה המקומית המדוברת באזוריה הנידחים והמרוחקים של ברזיל. בשל הנושאים הפילוסופיים העמוקים שבמהות הספר, תיאר המבקר אנטוניו קנדידו את היצירה כ"רומן מטאפיזי". לעיתים קרובות נחשב ספר זה למקבילו הברזילאי של "יוליסס" - פרי עטו של ג'יימס ג'ויס. במשאל שנערך בשנת 2002 על ידי הספרייה העולמית של בוקלובבן (אנ') נבחר "הסרטאו הגדול" לאחת ממאה יצירות המופת הטובות ביותר בכל הזמנים.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גימראס רוזה נולד בקורדיסבורגו במדינת מינאס ז'ראיס, הראשון מבין ששת ילדיהם של פלורדוארדו פינטו רוזה ופרנסיסקה גימראס רוזה. הוא רכש את השכלתו בכוחות עצמו בתחומים רבים ולמד מספר שפות כבר בילדותו, החל בצרפתית עוד בטרם מלאו לו שבע.[3] לימים אמר:

אני מדבר פורטוגזית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית, וקצת רוסית. אני קורא שוודית, הולנדית, לטינית ויוונית (אבל עם מילון ממש בצמוד אלי), אני מבין מספר ניבים גרמניים, למדתי דקדוק ולשון של השפות: הונגרית, ערבית, סנקסריט, ליטואנית, פולנית, טופי, עברית, יפנית, צ'כית, פינית, דנית, ואני מקשקש קצת בשפות נוספות אחרות אבל כל זאת ברמה הבסיסית. אני חושב שלימוד הרוח והמכניזם של שפות אחרות עוזר מאוד להבנת השפה הלאומית של ברזיל. כללית, עם זאת, אני לומד למען הנאתי ולהסחת המחשבה.

בעודו ילד צעיר, הוא עבר להתגורר בבית סבו וסבתו בבלו הוריזונטה, שם סיים את בית הספר היסודי. הוא החל את לימודיו התיכוניים בבית הספר סנטו אנטוניו בסאו ז'ואאו דל ריי, אך עד מהרה שב לבלו הוריזונטה, שם סיים את לימודיו. בשנת 1925, בגיל 16 בלבד, הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה הפדרלית של מינאס ז'ראיס.

ב-27 ביוני 1930 התחתן עם ליג'יה קברל פנה, נערה בת שש-עשרה, ונולדו להם שתי בנות, וילמה ואגנס. באותה שנה הוא סיים את לימודיו והתחיל את עיסוקו כרופא באיטגוארה, שם שהה קרוב לשנתיים. בעיירה זו יצר גימראס רוזה את הקשר הראשון עם גורמים מהסרטאו. עם פרוץ המהפכה החוקתית של ברזיל בשנת 1932, שימש גימראס רוזה רופא מתנדב של הכוח הציבורי ("Força Pública") שנע לכיוון מנהרת ארבעת המעברים (Passa-Quatro), מינאס ז'ראיס, שם נתקל בנשיא העתידי, ז'וסלינו קוביצ'ק, ששימש באותה תקופה הרופא הראשי של בנק הדם. הוא הפך לרופא עובד מדינה, בהמשך, ובשנת 1933 נסע לברבאסנה בתפקיד רופא בגדוד החי"ר התשיעי. לימים יאמר גימראס רוזה כי חוויותיו מתקופתו כרופא וכחייל היו משמעותיות להתפתחותו כסופר.[4]

גימראס רוזה במהלך 1952 מסעותיו לאורך הסרטאו.

בשנה שלאחר מכן פצח גימראס רוזה בקריירה דיפלומטית. בשנת 1938 הוא שימש כעוזר-קונסול בהמבורג, גרמניה, שם פגש את אשתו השנייה לעתיד, אראסי דה קרווליו גימראס רוזה, האשה הברזילאית היחידה שהוענק לה רשמית תואר חסידת אומות העולם בשל פועלה להצלת יהודים שנמלטו מהרייך השלישי בתקופת השואה.[4]

בהחלטה שנתקבלה פה אחד, נבחר גימראס רוזה בשנת 1963 לאקדמיה הברזילאית לשפה וספרות ("Academia Brasileira de Letras") לאחר שמועמדותו נבחנה בפעם השנייה. לאחר שדחה את כניסתו לאקדמיה בארבע שנים, הוא נכנס לתפקידו בשנת 1967, שלושה ימים בלבד לפני שהלך לעולמו בעיר ריו דה ז'ניירו, בשל התקף לב, בהיותו בפסגת הקריירה הדיפלומטית והספרותית שלו.

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף הסיפורים סגרנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שגימראס רוזה החל את יצירתו הספרותית בכתיבת שירה, את הכרך היחיד של יצירת החריזה שלו, "מאגמה", הוא בחר להותיר במגירה, והספר פורסם רק לאחר מותו. תחת זאת, הוא בחר להתחיל את הקריירה הספרותית שלו על ידי פרסום אוסף של שתים עשרה נובלות קצרות במסגרת תחרות שהתקיימה בשנת 1938, אשר בראש חבר שופטיה עמד גריליאנו ראמוס סופר מוכר ומוערך ביותר. ראמוס, הסופר המכובד, מנע את הענקת הפרס לגימראס, ומאוחר יותר אף הסביר את מניעיו לכך: למרות כישרונו של הסופר ויופיו של האוסף שנקרא לימים "סגרנה", הוא חשב שאיכותם הלא אחידה של הסיפורים והפיסקאות הארוכות באופן מוגזם שאפיינו אותם, הציגו יצירה לא עקבית ולא בשלה.[5] גימראס רוזה ערך בהרחבה את עבודתו, עד שבסופו של דבר מצא אותה מוכנה לפרסום רק בשנת 1946.

בעריכתו הבוגרת, שכבר מורגשת ב"סגרנה", הסגנון של גימראס רוזה שונה בהרבה מזה של ראמוס. אופן כתיבתו התמציתי והיבש של האחרון עומד בניגוד חריף לשפע ולחיוניות הפרטים ואיכות השפה של גימראס, שהיא עשירה באוצר מילים והרפתקנית בחקירתה את הדקדוק של השפה הפורטוגזית, תכונות שראמוס עצמו היה מכיר בהן כסגולותיו הגדולות ביותר של עמיתו.[5]

סגרנה - "Sagarana" היא מילת פורטמנטו (הלחם בסיסים -תצורה של מילים בשפה באמצעות חיבורן של שתי מילים קיימות לכדי אחת). סגרנה נוצרה מאיחוד המילה "סאגה "(המילה הנרדפת בפורטוגזית לסיפור) ו"ראנה" ("אופן, דרך" בלשון הטופי - משפחת הלשונות המדוברות על ידי האינדיאנים בדרום אמריקה), ובכך מתורגמת כ"(סיפורים) בדרך של אגדות עם". הספר מורכב מתשע נובלות קצרות, שלוש פחות מהגרסה המקורית שהוגשה לתחרות שמונה שנים קודם לכן. כולן ממוקמות בתוך נופי הסרטאו וכמעט כולן סובבות סביב דמותו של ז'גונסו - דמות שכיר החרב במיליציה לחוואים המבטיחה את הסדר באזורי העורף האחורי של ברזיל. עם זאת, גימראס רוזה מעצב את צורת החיים הזו של בריונות מחוץ לחוק, כסוג של מצב קיומי שלפיו גבורה ואמונה הם שני הכוחות המניעים של החיים. הסופר אנטוניו קנדידו ייחס את אופן תפיסתו של ז'גונסו כמושפעת מדמות האבירים וערכיה כפי שמופיעה בספרות ימי הביניים.[6]

גימראס רוזה מביא לסיפוריו את ההיבטים האזוריים של הסרטאו. השימוש שלו בשפה עוקב מקרוב אחר ניבם של הסרטאנז'וס ("sertanejos") הבוקרים תושבי הסרטאו - המשתמשים במונחים אזוריים ובגיוון ובשיבוש של מילים, וגם שואלים את המסורות והמנהגים מהאזור. יתר על כן, הוא מנצל את הגאוגרפיה ואת בעלי החיים והטבע הפראי של הסרטאו כדי לבנות את הסיפורים. תיאורי נופים עזים (בעיקר בנובלה "סאו מרקוס", שם שזורים יחדיו חיה מיסטית של כישוף פופולרי והחיוניות של הטבע) ובעלי חיים, במיוחד להקות ציפורים ועדרי בקר, מאכלסים את דפי הספר, לא רק בניסיון ללכוד את תפאורת הרקע של הסרטאו הגאוגרפי, אלא גם תוך התכתבות הדוקה עם העלילה של הסיפורים כמטאפורה נרחבת לבדידות האדם והמרדף שלו אחר הנשגבות. אולם זה לא מוגבל רק לתוכן סיפוריו. הסיפור הנודע שלו "החמורון פדרס" ("O Burrinho Pedrês"), למשל, מכיל פסקאות אנתולוגיות שבהן גימראס רוזה מתמרן באינטנסיביות את הצליל של המשפטים, בין אם על ידי חיקוי צורת החריזה המסורתית של שירי הסרטאו העממיים ובין אם על ידי שימוש באונומטופיה ואליטרציה - המאופיין בהישנותם של צלילים הנוגעים לתחום גידול הבקר או בצירוף שלהם כדי ליצור מחדש באופן מילולי את צלילי העדרים החולפים. גימראס רוזה ימשיך ויפתח מאפיינים אלה ביצירתו המאוחרת.

היוקרתי מבין הסיפורים בקובץ זה הוא האחרון שבהם, "זמנו ותורו של אאוגוסטו מטראגה" ("A Hora e Vez de Augusto Matraga"), אליו מתייחס גימראס רוזה כמעין "מפתח" לאוסף כולו[7] ההגיוגרפיה של האדם הגשמי, מתארת את גאולתו של בעל חווה עשיר בשם אאוגוסטו אסטבס, אדם מרושע אשר נמשל לכל מיני ההוללויות, שבגד והוכה כמעט עד מוות, ונשאר בסופו של דבר עזוב לאנחות הרחק מכל מקום ישוב ועם קעקוע ברזל מלובן צרוב בבשרו. שני סרטאנז'וס ("sertanejos") - בוקרים קשישים בני הסרטאו, מצילים אותו, פותחים בפניו את ביתם ומעניקים לו טיפול. במהלך הבראתו, מברך אותו הכומר ומבטיח לאדם ההולל כי לכל האנשים יש רגע ישועה מסוים ומכריע. לאחר שנרפא, הוא מכריז על רצונו להגיע לגן העדן "גם אם יהיה זה באמצעות אלה" ("nem que seja a porrete"), ועוסק במרץ בעבודות החווה ובמעשים טובים ותוך כך מפתח חברות וידידות עם מנהיג הז'גונסו (הבוקרים) ז'ואז'יניו בם-בם, אשר מעריך את מקצועיותו של האיש, ומזמין אותו לחבורתו, הצעה שאאוגוסטו מסרב לה כדי לעמוד בשאיפתו להגיע לגן עדן.

בהמשך מתאר גימראס רוזה סצנה בה מתגלה הטבע אל גיבור הסיפור דרך הצבעים הבהירים של הפרחים וחירותן של הציפורים. תחת השפעתו של גילוי זה, אאוגוסטו יוצא לנדוד בסרטאו בחיפוש אחר "זמנו ותורו". דרישתו זו באה לכדי השלמה רק באמצעות קטטה עד מוות עם מנהיג הז'גונסו עימו התיידד קודם לכן. וכך באמצעות התקוממות אלימה כנגד מה שהוא רואה כמעשה לא צודק שבוצע על ידי הז'גונסו, עולה אאגוסטו לדרגה של כמעט-קדוש.

קורפו דה ביילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הבא של גימראס רוזה היה "קורפו דה ביילה - גוף הריקוד" ("Corpo de Baile"), שיצא לאור שנים לאחר מכן, בשנת 1956. עבור המהדורה השנייה, האוסף חולק לשלושה חלקים, המתפרסמים כיום בדרך כלל בנפרד: "לילות הסרטאו" ("Noites do Sertão") "מנואלזאו ומיגלין"; ("Manuelzão e Miguelim") - משחק מילים עם שמותיהן של שתי דמויות מן הסיפור, המתבסס על הגדלת והקטנת סיומות השם כמקובל בפורטוגזית, ומשמעותן הקבילה היא - מנואל הגדול ומיגל הקטן; וכן, "לא אורובוקווהקווה, לא פיניים" ("No Urubuquaquá, no Pinhém") - השמות הם המקומות בהם מתרחש הסיפור.

מדיניות פרסום כזו, על אף שאושרה על ידי המחבר עצמו, שוברת את המבנה המקורי של הספר, שלעיתים קרובות מבטא את מורכבותו. עצם שמו של האוסף מצביע על עובדה זו: "קורפו דה ביילה" אליו הוא מתייחס, הם צירוף של סמלים ואידיאות המוצגים שוב ושוב לאורך שבע הנובלות הקצרות, ומופיעים שוב בצורה מסוימת כדי להשיג רמת משמעות נוספת. "ריקוד" זה של מוטיבים ומטאפורות מתרחש בתוך הסיפורים ומחוצה להם. ביניהם, גימראס רוזה בוחר בעיקר דמויות מהאסטרולוגיה כדי לחבר ולסדר את העלילות ואת היחסים ביניהן, תוך יצירת רצף בעל משמעות יחידה לאורך כל הספר. כתיבה המחקה מבנה זה מופיעה גם בסיפור "מסר מהגבעה" ("Recado do Morro"), אשר, בהתאם, מתפרס על פני מחצית הספר, בהיותו הסיפור הרביעי בפרסום המקורי.[8]

"מסר מהגבעה" הוא גם משמעותי באופן בו הוא מטפל בהמשגת שפת הסרטאו עצמה. בסיפור, חבורה של חמישה סרטאנז'וס ("sertanejos") מלווה חוקר טבע גרמני במסע דרך מדינת מינאס ז'ראיס. במקביל לגילוי האישי שלהם את הסרטאו, מסופר סיפורו של מסע נוסף, העוקב צעד אחר צעד אחר מסעה של המשלחת ומעביר מסר מטעם מרחבי חבל ארץ זו המתפרסים ללא יומרה בדרך של אנקדוטה, באמצעות אנשי השוליים של תושבי האזור. המסר נשמע לראשונה מאחת הגבעות על ידי משוגע שמתגורר במערה באזור, הוא מעביר את המסר לאחיו, הלך מרושש, אשר בתורו מעביר את המסר לילד. הילד ממשיך להעביר את המסר למדריך, שמעבירו בתורו לנזיר מתנבא, שרואה בו אות וסימן להתגלות וחוזר על המסר בפני קהילת העיר; ואז שב ומושמע המסר על ידי אדם נוירוטי, שבסופו של דבר מספר את זה למשורר וזמר בלדות. בכל פעם שהמסר מסופר, נושאיו משנים מעט את תוכנו, עד שהמשורר בסופו של דבר מעניק לו צורה של בלדה אגדית, אותה הוא שר במסיבה בה משתתפים חברי המשלחת. רק אז מתברר שהמסר לאורך כל הדרך הייתה אזהרה למנהיגם, פדרו אורוסיו.

פדרו, המנהיג, גבר יפה מראה, שנוא מאוד בשל מערכות היחסים שהוא מקיים עם נשותיהם של שאר הסרטאנז'וס. הגברים שהוא שיטה בהם מתכננים לנקום בו, ונותנים לו להשתכר מתוך כוונה לרצוח אותו. תוך שהוא מאזין לבלדה, פדרו אורוסיו מבין את הסמליות שלה וכיצד היא מתייחסת אליו עצמו ולאנשיו, ואת האזהרה הטמונה במילים, מה שמוכח כנכון, וכך הוא מצליח להציל את חייו לאחר שהוזהר על ידי "מסר מהגבעה".

ניתן לראות כאן המחשה של גימראס רוזה לאופן בו הוא עצמו הבין את כתיבתו. הוא מתערב בתיאורי הנופים שמצאה משלחתו של החוקר הגרמני עם גרסאות רצופות של הסיפור שהמשוגע, הילד ולבסוף המשורר, מספרים. כך הוא מתאר כיצד ידיעה כלשהי הנוצרת בטבע נתפסת ומובנת באופן מסתורי על ידי דמויות נאיביות או מטורפות - והופכת למובנת דרך המשגה פיוטית. (הבלדה), תוך ליווי תהליך מדעי המתקיים בסרטאו, ותגלית שאין אפשרות לחשוף את הסודות האמיתיים שמאחוריה.

הסרטאו הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גימראס רוזה פרסם את יצירת המופת שלו, "הסרטאו הגדול" - Grande Sertão: Veredas, שתורגם לאנגלית באותה שנה בשם ה"שטן ישלם במרחבים העורפיים", למורת רוחו של גימראס רוזה[9]). ספר זה הוא - הרומן באורך מלא היחיד שלו, התחיל כעוד נובלה קצרה שהוא המשיך להרחיב ברציפות. הוא נכתב בצורה של מונולוג המסופר על ידי ז'גונסו ריובאלדו, המביא את סיפור חייו בפירוט רב בפני מאזין משכיל, שזהותו, על אף שאינה ידועה, מגדירה אותו כאיש עירוני. ריובאלדו מערבב בין מלחמות הז'גונסוס, המהוות את החלק הכי פחות מורכב בעלילת הרומן, עם מחשבותיו על החיים, עם קיומם של האל והשטן- דאגתו הגדולה ביותר, עם אופי הרגשות האנושיים ועם חלוף הזמן והזיכרון ומתבל זאת במספר אנקדוטות קצרות, ולעיתים גם אלגוריות הממחישות נקודה מסוימת שהועלתה בסיפור.

ניתן להבין את הספר, ברוח בו ראה זאת הסופר, כמו עיבוד של מוטיב פאוסטי (מצב בו אדם שאפתן מוותר על יושרה מוסרית על מנת להשיג כוח והצלחה לטווח מוגבל) המוקבל אל מרחבי הסרטאו.[10] ההסברים של ריובאלדו חוזרים בתדירות גבוהה לנושא המרכזי של דיבורו, אותו הוא מגדיר כסיבה בשלה הוא מספר את סיפור חייו, והוא מצפה, אם כי באופן אירוני, לתשובת המאזין שלו לשאלה: האם השטן, ובהתאם גם הרוע, קיים? ריובאלדו נסער מהרעיון שהוא עלול לנהל ברית עם השטן אף על פי שהוא לא בטוח, ולעיתים קרובות הוא מבטל את האמונות הטפלות והאמונות של הסרטאנז'וס ומגדיר אותן כ"כטיפשות". הפרשנות של ברית זו משתנה מאוד. הסופר אנטוניו קנדידו ראה בכך מעשה של ביטחון עצמי, מעשה סמלי שמאפשר לו להיות לוחם רב עוצמה שיכול להרחיב בצורה משמעותית את כוחה של הכנופיה שלו ולנקום את בגידתו של ז'וקה רמירו.[6] בכך, מתעקש קנדידו, הברית מקבילה לטקסי החניכה של הרומנטיקה האבירית, שבאמצעותה הופך האביר לעתיד לאביר ראוי. לעומת זאת, וילי בול, בהשקפה מטריאליסטית על הספר, שהוא מחשיב כממחיש את התהוות הסדר החברתי בסרטאו, רואה את הברית הזו כניסיון של ריובאלדו לעלות בסולם החברתי ממצב של ז'גונסו עני למעמד הגבוה של החוואים העשירים, התרוממות שהיא מסקנתו של הספר.[11]

כל זה מנוהל על ידי המוטיב של פרשת אהבה חסרת מזל. ריובאלדו נקרע בין שתי אהבות מנוגדות: אהבתו לדיאדורים - ז'גונסו כמותו, אליה הוא מתייחס כאל "אהבה שטנית", ואהבתו אל אוטסיליה, הנערה בעלת היופי הטבעי ממרחבי הסרטאו, בה הוא רואה אהבה אלוהית לעתות שלום. הוא נמצא בחברת דיאדורים במשך רוב חייו, אם כי אהבתם נותרת בלתי-ממומשת, אך מתאחדת עם אהבתו לאוטיסיליה רק לאחר שימיו כז'גונסו נותרו מאחור.

הנתיב עם עץ הבוריטי בגראנדה: הפארק הלאומי סרטאו בברזיל. הפארק הוקם בשנת 1989 בפורמוסו, מינאס ז'ראיס, במטרה להגן על הסביבה.

זהותו של דיאדורים היא עניין בעייתי ביותר. אף על פי שהוא למעשה אישה, דיאדורים חי כגבר, בשם ריינאלדו, כדי להיכנס לעולמם הגברי-בלבד של הז'גונסוס. זהותו המינית האמיתית של דיאדורים מתגלה רק לריובאלדו לאחר מותה/מותו. זה מצביע על נושא תכוף שמעסיק את מחשבותיו של ריובאלדו: אי היציבות של הדברים. על פי וולניס גלוואו, שחקרה את יצירתו של גימראס, נראה כי ריובאלדו מסביר ששום דבר לא יציב ואינו נשאר, אך בתוך כל דבר נמצא פוטנציאל השלילה שלו, מה שעלול בקלות לדכא את צורתו החיובית.[12] עובדה זו מסופרת מספר פעמים על ידי ריובאלדו, לעיתים קרובות במטאפורות חושניות, כמו תיאורו על סלעים ארסיים השוכנים בקרקעית נהר צלול, או הסיפורים שהוא מספר על כך שאנשים טובים הופכים לגברים נאלחים ושבים והופכים להיות טובים. לתפיסתה, יש לראות את הברית כהסכם עם הרשע שמביא להישגים גדולים ולצמיחה אישית ובהמשך לכך להתקרבות לאלוהים.

יתרה מזאת, הרומן עשוי להיראות כניסיון של זיכרון, להשיג את מה שאבד באופן בלתי הפיך ולייחס לו משמעות אישית. המציאות, אם כן, הופכת רק למבנה לשוני, המתאפשר על ידי אינטראקציה בין שני אנשים. הרומן נסגר עם המשפט: "הצטלבות, בן האנוש" ("Travessia. O homem humano") ולאחריו סמל האינסוף, מנוד ראש להתמשכות החיים הבלתי נגמרת ולסיפורם מחדש.

עבודות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות היצירה הסרטאו הגדול Grande Sertão: Veredas הגיע האוסף: "סיפורים ראשונים" ("Primeiras Estórias"), אוסף בן עשרים ואחת סיפורים קצרים, שיצא לאור בשנת 1962. המפורסם ביותר ביניהם הוא "הגדה השלישית של הנהר" ("A Terceira Margem do Rio") שהפך לסרט הנושא את אותו שם והיווה השראה לשירו המפורסם של הזמר הברזילאי קייטנו ולוזו. הסיפור, העוסק בנושאים המיוחדים ליצירתו של גימראס רוזה ומסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של צופה, מגולל את מקרהו האבסורדי של אדם שמחליט לגור בתוך סירה באמצע נחל מים, ולא נותן שום הסבר למעשיו ואינו מעוניין, ככל הנראה, להשיג בכך שום דבר.

האוסף האחרון שפורסם בעודו בחיים היה "סיפורים שלישיים" -Tutameia - Terceiras Estórias, המילה Tutameia צירוף של מילים - ניאולוגיזם ששמשמעותו "שלד הפרפר", או במילים אחרות - דבר שהוא פחות ערך.

שתי יצירות שפורסמו לאחר מותו: "סיפורים אלה" (Estas Estórias) - אוסף נוסף של נובלות קצרות, ו-"Ave, Palavra" - משחק מילים על המשמעות הכפולה של המילה "ave", המסמנת גם ציפור וגם ברכה ארכאית ומתורגם כפשוטו בשם הספר כ"ציפור, מילה", קובץ סיפורים קצרים, שירים, רישומי יומן ורשמי מסעות.

ביבליוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Caçador de camurças, Chronos Kai Anagke, O mistério de Highmore Hall e Makiné (1929)
  • מאגמה (1936)
  • (Sagarana (1946
  • Com o Vaqueiro Mariano ( עם הקאובוי מריאנו, 1947)
  • קורפו דה בייל (1956)
  • הסרטאו הגדול (1956) בעברית: הסרטאו הגדול, בתרגום ארז וולק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
  • Primeiras Estórias ( סיפורים ראשונים ) (1962) (הסיפור - הגדה השלישית של הנהר - A Terceira Margem do Rio הפך לימים לסרט הנושא את אותוה השם )
  • טוטמיה - סיפורים שלישיים - Tutameia - Terceiras Estórias (1967)
  • Em Memória de João Guimarães Rosa זיכרונותיו של ז'ואאו גימראס רוזה (1968, לאחר מותו)
  • Estas Estórias - סיפורים אלה (1969, לאחר מותו)
  • Ave, Palavra (1970, ציפור, מילה (לאחר מותו )

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ואאו גימראס רוזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.academia.org.br/academicos/joao-guimaraes-rosa/biografia Academia Brasileira de Letras - Biografia
  2. ^ "100 prominent authors from more than 50 different nations have elected The Library of World Literature: 'The 100 Best Books in the History of Literature'". בדיקה אחרונה ב-13 באוקטובר 2016. 
  3. ^ Entrevista: João Guimarães Rosa, por Lenice Guimarães de Paula Pitanguy (in Portuguese)
  4. ^ 1 2 "Guimarães Rosa interviewed by Günter Lorentz" (בפורטוגזית). בדיקה אחרונה ב-13 באוקטובר 2016. 
  5. ^ 1 2 Ramos, Graciliano. "Conversa de Bastidor". http://blog.opovo.com.br/pliniobortolotti/graciliano-ramos-o-editor-de-guimaraes-rosa/
  6. ^ 1 2 Candido, Antonio (2006). Tese e antítese (מהדורה 5. ed.rev. pelo autor). Rio de Janeiro: Ouro Sobre Azul. ISBN 9788588777163. OCLC 817092007. 
  7. ^ Rosa, João Guimarães. Carta a João Condé. In: "Sagarana". São Paulo: Nova Fronteira, 2015.
  8. ^ This interpretation was verbally presented by the critic José Miguel Wisnik in his presentation during the “Infinitamente Rosa” event in September 14, 2016 at the University of São Paulo.
  9. ^ See a letter from Rosa to Edoardo Bizzarri, his Italian translator, commenting the foreign titles of his works in: ‘’João Guimarães Rosa: correspondência com seu tradutor italiano, Edoardo Bizzarri’’, Editora UFMG, 2003.
  10. ^ Fernando Graça (8 בדצמבר 2016), Guimarães Rosa - Entrevista RARA em Berlim (1962), בדיקה אחרונה ב-20 בדצמבר 2017 
  11. ^ Bolle, Willi (2004). Grandesertão.br : o romance de formação do Brasil (מהדורה ראשונה). São Paulo, SP, Brasil: Livraria Duas Cidades. ISBN 9788573263060. OCLC 57566418. 
  12. ^ Galvão, Walnice (1972). As Formas do Falso: Um Estudo sobre a Ambigüidade no Grande Sertão. São Paulo: Editora Perspectiva. ISBN 9788527303484.