חגים בהאיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל בהאי

החגים הבהאיים הם ימים המצוינים על ידי מאמיני הדת הבהאית.

בשנה הבהאית יש 11 ימי חג, כאשר בתשעה מהם שובתים המאמינים ממלאכה. תשעת ימי השבתון מציינים אירועים חשובים בתולדות הדת הבהאית.

רשימת החגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאריך ליד כל חג מציין את האירוע ההיסטורי אותו הוא מציין.

  1. נורוז – 21 במרץ 1844.
  2. היום הראשון של הריזוואן (בפרסית וערבית: رضوان - רצ'ואן) – 21 באפריל 1863.
  3. היום התשיעי של הריזוואן – 29 באפריל 1863.
  4. היום ה-12 של הריזוואן – 2 במאי 1863.
  5. הצהרת הבאב – 23 במאי 1844.
  6. עלייתו השמיימה של בהאא אללה – 29 במאי 1892.
  7. מות הקדושים של הבאב – 9 ביולי 1850.
  8. הולדת הבאב – 20 באוקטובר 1819.
  9. הולדת בהאא אללה – 12 בנובמבר 1817[1].
  10. יום הברית – 26 בנובמבר (אינו יום שבתון).
  11. מותו של עבד אל בהאא – 28 בנובמבר (אינו יום שבתון).

חג הנורוז (ראש השנה), ימי ריזוואן, ימי השנה ליום הולדתם של הבאב ובהאא אללה ויום הצהרת הבאב  הם החגים העיקריים של הבהאים. באיראן חוגגים אותם על ידי סעודות וחגיגות, הכוללות נגינה, זמרה, ודקלום של כתבי הקודש הבהאיים המתאימים לשעה זו.

ימי הזיכרון של הבהאים הם יום מותו של הבאב (שמת מות קדושים), יום עלייתו השמיימה של בהאא אללה וכן יום מותו של עבד אל-בהאא. ימים אלה מציינים באמצעות אספות כלליות, תהלוכות, מזמורי תפילות וקריאת כתבי קודש[2].

בחגים הבהאיים לא נערכים טקסים המיוחדים לכל חג, אך הבהאים כן עורכים התכנסויות קהילתיות בימים אלה. יש חובה לדקלם בימים אלה פסוקים, אך לא פסוקים ספציפיים שנכתבו עבור החגיגות. יחד עם זאת, ישנם כתבים בהאיים שנועדו להיקרא ביום חג מסוים או שהם מזוהים עם יום מסוים; כך, למשל, כתבים שנועדו להיקרא בימי מותם או בימי הולדתם של הבאב ובהאא אללה. פרט לקריאת טקסטים מקודשים, נהוג בקרב התכנסויות אלו של הבהאים לקרוא קטעים המפרטים אירועים היסטוריים וכן לדון במשמעותם.[3]

בנוסף, לבהאים מנהג של צום. החודש התשע עשרה הוא חודש הצום. הצום נמשך 19 יום (2 מרץ עד 20 במרץ) שבהם לא אוכלים ולא שותים מזריחת החמה ועד שקיעתה. היות שהצום נגמר באמצע מרץ שבו שווים היום והלילה הצום חל תמיד באותה תקופה של השנה, כלומר בתקופת האביב בחצי הכדור הצפוני ותקופת הסתיו בחצי הכדור הדרומי. הצום אף פעם לא חל בשרב הגדול של הקיץ ולא בקור הגדול של החורף. הצום אינו מחייב את הילדים, החולים, הנוסעים, או הזקנים והחלשים מדי (בכלל זה נשים הרות ומניקות).[4]

חגים בעלי שבתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורוז (ראש השנה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 21 במרץ.

נורוז (פרסית نو روز - "יום חדש") הוא שמו של ראש השנה בלוח השנה הבהאי והוא חל ביום השוויון האביבי בחצי הכדור הצפוני (יום שבו אורכו של היום שווה לאורכו של הלילה), דהיינו, ב-21 במרץ (הנורוז מתחיל בליל ה-20 במרץ).[5] בשנה הבהאית בת תשעה עשר החודשים, החודש התשעה עשר הוא חודש הצום המסתיים בערב הנורוז. חג זה הוא היחיד שצווה עליו הבאב בבאיאן.[6] מייסד הדת הבהאית, בהאא אללה, החליט לאמץ חג זה ולחדש את החג הפרסי העתיק שבו נחוג ראש השנה ב-21 במרץ. חג עתיק זה לא התבטל לאחר הכיבוש המוסלמי והתקיים כשריד זורואסטרי חשוב. הוא נחוג לא רק בקרב הפרסים הזורואסטרים, אלא אף עבר לשכניהם המוסלמים הלא פרסים והיה מוכר כחג עממי נפוץ. המנהג לציין את חג הנורוז גלש לעיתים קרובות גם לארצות הים התיכון.[7]

יום ראשון של ריזוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 21 באפריל.

משמעות המילה ריזוואן היא "גן עדן".[8] חג זה, הידוע בשם "החג הגדול ביותר", מנציח את הצהרתו של בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, בנוגע להיותו שליח האל, בגן הנג'יביה (שקיבל על ידי הבהאים את השם גן ריזוואן) מחוץ לבגדאד ב-1863. בגן זה שהה בהאא אללה 12 יום לאחר שנגזר עליולעזוב את בגדאד ולעבור לאיסטנבול. ימים אלה הפכו לימי חג בדת הבהאית. החג נמשך 12 יום: מ-21 באפריל עד 2 במאי. היום הראשון, התשיעי והשנים עשר נקבעו כקדושים על ידי בהאא אללה ובהם שובתים מעבודה.[9] לחג זה מעמד מיוחד בין כל המועדים הבהאים – בו נערכות הבחירות השנתיות לגופים האדמיניסטרטיביים הבהאים הן ברמה המקומית והן ברמה הארצית. כמו כן, לכבודו שולחים בדרך כלל איגרות ברכה והדרכה מיוחדות מטעם המנהיגות העולמית של הבהאים למאמינים בכל העולם.[10]

יום תשיעי של ריזוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 29 באפריל.

ב-29 באפריל הצטרפה אל בהאא אללה משפחתו בגן הריזוואן ויום זה נחוג כיום התשיעי של הריזוואן.[11]

היום השנים עשר של הריזוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 2 במאי.

ב-2 במאי עזב בהאא אללה את ריזוואן, לא עוד כאדם רגיל, אלא כהתגלות אלוהית. ב-3 במאי מיד כשעזב את ריזוואן, החל מסעו לאיסטנבול שנמשך עד 16 באוגוסט באותה שנה.[12] למסעו לאיסטנבול הצטרפו 11 בני משפחה ו-26 מתלמידיו כאשר לכל מקום אליו הגיעו הם זכו לתגובות נלהבות מאחר שהם לוו על ידי חיל הפרשים, דגלים ותופים. יום זה נחוג כיום השנים עשר של הריזוואן.[13]

הכרזת הבאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 23 במאי.

ה-23 במאי 1844 מסמל את תחילת האמונה הבאבית בשיראז, איראן. חג זה נחשב לחג הגדול השני. ביום זה הכריז הבאב שהוא לא רק המייסד של דת עצמאית בעולם, אלא שהוא גם המבשר של נביא גדול יותר. לפי הבאב השליח החדש הזה ילווה בתקופה של שלום לכלל האנושות[14]. ההצהרה הזו של הבאב הוספה על ידו ללוח השנה המוסלמי, אבל לא נקבעה כיום קדוש בבאיאן. התאריך המדויק של יום זה הוא החל משקיעת החמה ב-22 במאי ועד שקיעתה ב-23 במאי. לפי הביאן ההצהרה נמשכה שעתיים ו-11 דקות לאחר השקיעה והולדתו של עבד אל-בהאא התרחשה באותו יום[15].

העלייה השמיימה של בהאא אללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 29 במאי.

ב-29 במאי 1892, מייסד האמונה הבהאית, בהאא אללה, נפטר בעכו, בישראל[16]. אל מותו בשעה 03:00 לפנות בוקר מתייחסים הבהאים כאל "עלייה לשמיים"[17].

מות הקדושים של הבאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה 9 ביולי.

ה-9 ביולי 1850, מונצח על ידי הבהאים כיום הוצאתו להורג של הבאב. הבאב הוצא להורג על ידי כיתת יורים שמנתה 750 יורים בתבריז, איראן. ניסיון ההוצאה להורג הראשון על ידי כיתת יורים שמנתה 750 יורים וכן בנוכחות 20,000 עדים נכשל. הבאב נעלם בעשן ונמצא מאוחר יותר משלים את הוראותיו האחרונות לעוזרו. מפקד כיתת היורים הראשונה סירב לנסות שוב, והניסיון השני בפיקוד מפקד אחר צלח. גופתו נקברה במקדש הבאב בהר הכרמל בישראל[18]. מותו של הבאב הונצח בזמן חייו של בהאא אללה, אך הוא לא נכלל כיום קדוש באל-כתאב אל-אקדס (בערבית: الكتاب الاقدس) הספר הקדוש ביותר של הבהאים[19].

ימי ההולדת של הבאב ושל בהאא אללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובתים ממלאכה. תאריכים אלו משתנים עפ"י מולד הירח [20]

הבהאים מנציחים את יום הולדתו של הבאב ב-20 באוקטובר בשנת 1819 (בפועל נחגג לפי מולד הירח), בשיראז, איראן ואת הולדתו של בהאא אללה ב-12 בנובמבר בשנת 1817 כחג אחד.[21] אל שני ימים אלה מתייחסים הבהאים כ"ימי הולדת כפולים" מאחר שעל פי לוח השנה המוסלמי הם חלים באופן עוקב.[22] הולדת הבאב הייתה ביום הראשון של חודש מחרם בשנת 1235 ואילו הולדת בהאא אללה הייתה ביום השני של חודש מחרם בשנת 1233. בהאא אללה התייחס אליהם כאל "יום אחד". בניגוד לכל שאר החגים הבהאים, הימים האלה מצוינים על פי לוח השנה המוסלמי, מאחר שאם מציינים אותם על פי לוח השנה השמשי הם חלים בהפרש של חודש.[23]

חגים ללא שבתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-26 בנובמבר הוא "יום הצוואה והברית" (בפרסית: "רוז-י עהד ומית'אק"). במהלך שנות חייו של עבד אל-בהאא, בתגובה לבקשות של בהאים לחגוג לכבודו, הוחלט על כינון פסטיבל ב-26 בנובמבר אשר מוכר במזרח בשם "ג'שן-י אעט'ם" (בפרסית - הפסטיבל הגדול ביותר)[24] או יום הברית במערב. הבהאים בהודו ביקשו לחוג את יום הולדתו ב-23 במאי. כיוון שיום זה הוא יום התגלותו של הבאב, קבע עבד אל-בהאא יום זיכרון אחר, יום המציין את הצבתו במרכז צוואתו של אביו וכן מרוחק מיום פטירתו של בהאא אללה. כלומר ביום זה לפי המסורת הבהאית, מינה בהאא אללה את בנו עבד אל-בהאא ליורשו ומפרש תורתו.[25]

העלייה השמיימה של עבד אל בהאא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום מותו של עבד אל-בהאא נקבע יום מצוין כיום זיכרון. נכדו, שוגי אפנדי, שהיה ממשיך דרכו, קבע כי ביום זה אין לשבות מעבודה, אך יש לכלול יום זה בין החגים של הבהאים.[26]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה שרון. הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה. כרמל, 2005.
  • Esslemont, E.J. Baha’u’llah and the new era. 5th ed. Wilmette, Ill.: Baha’i, 1998,
  • MacEoin, Denis. Rituals in Babism and in Baha'ism. London: British Academic Press, 1994.
  • Melton, J. Gordon and Christopher Buck. Religious Celebrations: An Encyclopedia of Holidays, Festivals, Solemn Observances, and Spiritual Commemorations. Vol. 1. Santa Barbara, CA: Abc-clio, 2011.
  • Momen, Moojan. A short introduction to the Baha’i faith. Oxford: Oneworld, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gordon J. Melton and Christopher Buck, Religious Celebrations: An Encyclopedia of Holidays, Festivals, Solemn Observances, and Spiritual Commemorations, Abc-clio, 2011, p. 82
  2. ^ John Ebenezer Esslemont, Baha’u’llah and the new era, Bahai, 1998, p. 178-179
  3. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 64
  4. ^ John Ebenezer Esslemont, Baha’u’llah and the new era, Baha’i, 1998, p. 177-179
  5. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  6. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 63
  7. ^ משה שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, כרמל, 2005, עמ' 197
  8. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  9. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 63
  10. ^ משה שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, כרמל, 2005, עמ' 87–88
  11. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  12. ^ משה שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, כרמל, 2005, עמ' 87–88
  13. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  14. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  15. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 63
  16. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  17. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 64
  18. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  19. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 64
  20. ^ 10 July 2014 - To the Bahá’ís of the World, universalhouseofjustice.bahai.org
  21. ^ Baha'i Calendar - Baha'i Holy Days, bahaical.org
  22. ^ Gordon J. Melton and Christopher Buck, Religious Celebrations: An Encyclopedia of Holidays, Festivals, Solemn Observances, and Spiritual Commemorations, Abc-clio, 2011, p. 82
  23. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 63
  24. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 64
  25. ^ משה שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, כרמל, 2005, עמ' 254-255
  26. ^ Denis MacEoin, Rituals in Babism and in Baha'ism, British Academic Press, 1994, p. 64