חורבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אתר מאצ'ו פיצ'ו

חורבותלטינית: ruina 'קריסה'; באנגלית: Ruins), הם שרידי מבנים שהוקמו על ידי ציוויליזציות שונות ברחבי העולם. המונח מתייחס למבנים שלמים שנהרסו באופן חלקי או מוחלט לאורך זמן, כתוצאה ממגוון גורמים, כגון: חוסר תחזוקה, הרס מכוון על ידי בני אדם או הרס חסר שליטה כתוצאה מאירועי טבע (לדוגמה רעידות אדמה, שרפות,[1] סערות וכדומה). אסונות טבע הם הגורם העיקרי להרס וחורבות בעבר, בנוסף לסכסוכים מזוינים ודילול האוכלוסייה או הגלייתה לאזורים מרוחקים. כשהמבנים ננטשו רבים מהם נהרסו לאורך הזמן עקב בליה מפגעי הטבע. חורבות הן לרוב נכסי תרבות ונחשבות לחלק מהמורשת התרבותית, כגון האקרופוליס או מאצ'ו פיצ'ו ועוד.

ישנם אתרי חורבות מפורסמים בכל העולם. האתרים הבולטים נמצאים בסין העתיקה, בעמק האינדוס ובאזורים נוספים בהודו, באיראן, בישראל, בעיראק, ביוון, במצרים, אתרים רומיים ברחבי אגן הים התיכון ואתרי האינקה והמאיה ביבשת אמריקה. לאתרי החורבות יש חשיבות רבה להיסטוריונים, לארכאולוגים ולאנתרופולוגים, בין אם הם היו בעבר ביצורים בודדים, מקומות פולחן, אוניברסיטאות עתיקות (אנ'),[2] בתים ומבני שירות, או כפרים, עיירות וערים שלמות. אתרי חורבות רבים הפכו לאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, כדי לזהות ולשמר אותם כאזורים בעלי ערך יוצא דופן לאנושות.[3]

ערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעידת אדמה בסן פרנסיסקו בשנת 1906: הריסות בקרבת רחוב פוסט ושדרת גרנט.

ערים עתיקות היו לעיתים קרובות מחנות צבא שהפכו לערים ויישובים מבוצרים. בעקבות הסכסוכים המזוינים הערים המובסות היו נתונות לביזה פעם אחר פעם. דלהי, בירת הודו, נהרסה ונבזזה שבע עד עשר פעמים ולאחר מכן נבנתה מחדש. כל שליט החליט לבנות את העיר בדרכו שלו או על גבי הריסות או לצד ההריסות. בדלהי המודרנית עדיין ניתן לאתר חורבות של שבע הערים שקדמו לה.[4]

במאה ה-20 נשארו חורבות כתוצאה מהמלחמות המודרניות כגון מלחמת העולם השנייה, בערים כמו ורשה, דרזדן, קובנטרי, סטלינגרד, קניגסברג וברלין, ומנגד מספר ערים מרכזיות ברחבי העולם כמו: ביירות, קאבול, סרייבו, גרוזני ובגדאד נהרסו באופן חלקי או מלא כתוצאה מאירועי קרבות מקומיים.[5]

ערים שלמות נהרסו, וחלקן אף אבדו לחלוטין, בגלל אסונות טבע. העיר הרומית העתיקה פומפיי באיטליה נהרסה כליל במהלך התפרצות געשית במאה ה-1 לספירה, וחורבותיה שנחשפו נשמרות כאתר מורשת עולמית. גם הערים טבריה וצפת העתיקות נהרסו בשנת 1837 ברעידת אדמה[6][7] והעיר ליסבון בפורטוגל נהרסה כליל ב-1755 ברעידת אדמה וצונאמי אדירים; ורעידת האדמה בסן פרנסיסקו בארצות הברית ב-1906 הותירה את העיר חרבה כמעט מוחלטת עד ששוקמה.

הרס מכוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות של וויטבי אבי, אנגליה
חורבות טירת קג'אני בקאיאני, פינלנד

מלבד פעולות מלחמה, מבנים היסטוריים חשובים נהרסו במכוון כתוצאה מפעילות גורמים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. השחתת האנדרטאות הציבוריות ברומא במהלך המאה הרביעית, התחוללו בעקבות חקיקת קודקס תאודוסיאנוס[8] ובחקיקה החדשה של מיוריאנוס.[9] ההרס גבר ככל שהאפיפיורים היו חופשיים מהגבלות האימפריאליות.[10] אבני השיש נשרפו ליצירת סיד לשימוש החקלאים הרומים במושבות הרומיות עד המאה ה-19.

באירופה, מבני דת רבים נפגעו כתוצאה מהפוליטיקה. במאה ה-16, המלך האנגלי הנרי השמיני החל להחרים את רכושם של מוסדות נזירים במסע שנודע בשם פירוק המנזרים. מנזרים רבים נחרבו כאשר גגות העופרת שלהם, הוסרו.

בית Ury, Aberdeenshire נהרס כתוצאה מהסרת הגג שלו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להימנע ממיסוי.

במאה ה-20, מספר מבנים היסטוריים אירופאים נחרבו כתוצאה ממדיניות מיסוי, שחייבה את כל המבנים בעלי הגגות לשלם ארנונה גבוהה. הבעלים של הבניינים הללו, כמו טירת פטרסו (אנ') (ששוחזרה עם הזמן) וטירת סליינס בסקוטלנד, הסירו בכוונה את גגותיהם במחאה והתרסה כנגד המיסים החדשים. לגזירות הממשלתיות האחרות הייתה תוצאה ישירה יותר, כמו המקרה של טירת בורסטון, שבה הורה הפרלמנט האנגלי להרוס משמעותית את הטירה כדי למנוע את השימוש בה. אירלנד הפוסט-קולוניאלית עודדה את הריסתם של בתים מפוארים שנבנו באדריכלות ג'ורג'יאנית, כי הם היו סמל של האימפריאליזם הבריטי.[11]

שרידי מגדלי פלדה ועץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי מפעל בחגורת חלודה, דטרויט, מישיגן, ארצות הברית

ככלל, מגדלים הבנויים מפלדה ניתנים לפירוק, כאשר הם אינם בשימוש יותר, מכיוון שניתן להשתמש בשימוש חוזר, בקורות הפלדה לבנייה מחדש של הבניינים באתרים חדשים או אם המצב אינו מאפשר שימוש חוזר ישיר, ניתן למחזר את המתכת. עם זאת, לפעמים יסודות ומרתפי המגדלים נשארו, כי הסרתם יקרה יקרה.[12]

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים חורבות רומיות היו מכשול לבנייה המודרנית. כגון: מחצבות לבלוקים מעוצבים, או שיש לשריפת סיד חקלאי. בתקופת הרנסאנס, חורבות קיבלו תפקיד חדש בקרב האליטה התרבותית.[13] התחושה של מעצבי תאוריית ההיסטוריציזם שליוותה את הנאו-קלאסיציזם הובילה כמה אמנים ומעצבים לחשוב על המונומנטים הקלאסיים המודרניים של ימיהם כפי שהם ייראו יום אחד כחורבות.

בתקופת הרומנטיקה חורבות (בעיקר של טירות) היו באופן תדיר אובייקטים לציירים, מקום מפגשים של משוררים רומנטיים, סטודנטים לאומנות וכדומה.

ערך השרידים בתאוריה האדריכלית שהעלה האדריכל הנאצי אלברט שפר. מהווה הרחבה להשקפתו של האדריכל הגרמני בן המאה ה-19 גוטפריד סמפר בדבר העדפה של בנייה בחומרים טבעיים כגון סלע, על השימוש בחומרים מודרניים כברזל. הבניינים תוכננו ליום שהם יתמוטטו וישאירו אחריהם חורבות אסתטיות שיחזיקו מעמד הרבה יותר זמן ללא תחזוקה כלל. ערך השרידים זכה לפופולריות במאה ה-20 בשעה שאלברט שפר עסק בתכנון אולימפיאדת הקיץ של 1936 ופורסם בשם Die Ruinenwerttheorie ("תורת ערך ההרס").

חורבות נותרו נושא פופולרי לציור ולצילום[14] ולעיתים קרובות הן עוברות רומנטיזציה בקולנוע ובספרות, דבר שמספק תפאורות נוף או משמשות כמטפורות לצורות אחרות של דעיכה. לדוגמה, הריסות טירת דנסטנבורג באנגליה העניקו השראה לצייר ויליאם טרנר לצייר מספר ציורים; בשנת 1989 שימשה טירת Dunnottar ההרוסה בסקוטלנד לצילומי הסרט "המלט".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חורבות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert R. Anderson, Ulrich Goebel, Oskar Reichmann:. tape 4. de Gruyter, 2000, מסת"ב 978-3-11-016382-7, p. 931
  2. ^ "Nalanda University Ruins | Nalanda Travel Guide | Ancient Nalanda Site". Travel News India (באנגלית אמריקאית). 2016-10-05. נבדק ב-2017-02-18.
  3. ^ Centre, UNESCO World Heritage. "World Heritage". whc.unesco.org. נבדק ב-19 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Max Weber, The city, 1958
  5. ^ http://urban.cccb.org/urbanLibrary/htmlDbDocs/A036-C.html Stephen Graham, Postmortem City: Towards an Urban Geopolitics
  6. ^ מרדכי אליאב, 'עדות ראייה על מוראות הרעש בצפת תקצ"ז (1837), קתדרה 79 (מרץ 1996), עמ' 53–78
  7. ^ תרגום לעברית חלק מסיפורו של תומסון מובא אצל מיכאל איש-שלום בספרו מ-1965 מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 453–455
  8. ^ Codex Theodosianus, xv.1.14, 1.19, 1.43.
  9. ^ Novellae maioriani, iv.1.
  10. ^ See Dale Kinney, "Spolia from the Baths of Caracalla in Sta. Maria in Trastevere", The Art Bulletin 68.3 (September 1986):379-397) especially "The status of Roman architectural marbles in the Middle Ages", pp. 387–90.
  11. ^ A selection chosen for their picturesque value, appear in Simon Marsden (photos), Duncan McLaren (text), In Ruins: The Once Great Houses of Ireland, 1980, expanded ed. 1997.
  12. ^ But see Tim Edensor, Industrial ruins: spaces, aesthetics and materiality, 2005.
  13. ^ The European career of the pleasure and pathos absorbed from the European contemplation of ruins has been explored by Christopher Woodward, In Ruins (Chatto & Windus), 2001.
  14. ^ Simon O'Corra: France in Ruins, Buildings in Decay, London 2011 מסת"ב 978-1-906137-23-6