חינוך נשים בדת הבהאית
חינוך נשים בדת הבהאית מייצג עיקרון דתי מרכזי, והוא שוויון מגדרי הנגזר משוויון אנושי אוניברסלי המנחה את אורך חייהם של מאמינים בהאים. הקהילה הבהאית ניהלה בתי ספר לבנות באיראן וסביבתו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ומאז הקהילה הבינלאומית מנהלת בתי ספר בלתי פורמליים בקיץ על מנת להמשיך את המגמה של חינוך שווה ומודרני לכל ילדיה. החובה הערכית של חינוך של נשים כמימוש של שוויון מגדרי הופיעה לראשונה בהוראה רדיקלית של בהאא אללה באמצע המאה ה-19, ופגש התנגדות רבה באיראן של ימיו. [1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף החשיבות הרבה שמנהיגי הדת ייחסו לחינוך, האפליה הדתית נגד הקהילה הבהאית באיראן מנעה את היווסדותם של בתי ספר פורמליים של הקהילה הבהאית עד לשנת 1897. הקהילה הבהאית הבינלאומית יסדה וניהלה בתי ספר המחנכים לאור עקרונות הדת בשנים 1897–1929 באשגבאט ועד 1934 באיראן. משם, הגיעו לטורקמניסטן הרוסית והמוסדות זכו להכרה אצל קהילות דתיות אחרות בשל חוזקם האקדמית. מבין המוסדות הראשונות, נוסדה בית הספר לבנות "מאהבאת" לצד בית הספר "טאייד" לבנים במחוז המאדן באיראן בשנת 1909. "מאהבאת" זכה לקבל את שמו ישירות מאת עבד אל-בהאא בעצמו אשר תמך בו בהמשך דרכו.[2]
בית ספר בהאי מוצלח במיוחד שזכה להכרה ממשלתית וכללית רחבה בתור אחד המוסדות החינוכיים הטובים ביותר באיראן הוא בית הספר "טרביית" בתהרן. לאור הצלחתו, ובתגובה לדגש של עבד אל-בהאא על חינוך נשים כחובה דתית, נוסדה בית הספר "טרביית אי-בנת", טרביית לבנות בשנת 1911, על שם ד"ר אתה-אללה בקשאיש. נשים בהאיות דגולות מהקהילה האמריקאית הגיעו לבית ספר על מנת לחנך בו, כולל ד"ר סוזן מודי, ד"ר ג'נביב קוי, ליליאן קאפס וגב' אדלייד שארפ. התחילו את המוסד עם שש שכבות וקורסים מיוחדים לבנות עד גיל 20, ובשנה 1919 חינכו כ-400 תלמידות. לאחר כעשור, הצליחו לפתח את בית הספר עד כדי לימודים של 11 שכבות וחינכו בכל שנה כ-719 תלמידות, ביניהם 359 בהאיות, 352 מוסלמיות ו-8 יהודיות.[3] בשנה 1929 הוא נהיה בית הספר הגדול ביותר לנשים במדינה, וכ-46% אחוז מהנשים שלמדו בבית ספר עם הכרה ממשלתית באיראן למדו בטרביית.[4]
בשנה 1928 נוסדה בית הספר סאאדת לבנות לצד בית ספר לבנים באותו כפר שנוסד ב-1912 כענף של בית הספר טרביית. בית הספר זכה לבניין משלו וכלל כיתות בשלוש שכבות וזכה להכרה רשמית ממשלתית בשנה 1929. ב-1930, הורחב בית הספר סאאדת לכלול שש שכבות של תלמידות, ובשנים 1932–1934 כל 24 הבנות של השכבה המסיימת עברו בהצלחה את הבחינות הממשלתיות. בשנה 1934 בית הספר נסגר על פי צו ממשלתי.[5]
בשנה 1935, סגן השר לחינוך הוציא הוראה ממשלתית על סגירתו של בית הספר טרביית, ולאחריו נסגרו כל בתי הספר הבהאים באיראן. כל השתדלות מהצד הבהאית מאז לא פגש הצלחה בניסיון להפוך את החוק ולהחזיר את בתי הספר של הדת.[6] מאז, הוקמו בתי ספר בלתי פורמליים חינמיים ועונתיים בקיץ בהם מחנכים ילדים בהאים בהיסטוריה הבהאית, במחשבה הבהאית ובחוקים ואדמיניסטרציה של הדת. התופעה החלה בארצות הברית ב-1927 ואומצה על ידי קהילות ברחבות העולם.[7]
מעמדן של נשים והערך של שוויון מגדרי בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערך של שוויון בין המינים ניכר כעקרון מרכזי במחשבה הבהאאית מאז תחילתה של הדת. מייסד הדת הבהאאית, הבהאא אללה (1817–1892) לימד ששוויון בין נשים וגברים מהווה חובה מוסרית, חברתית ורוחנית. בנו של הבהאא אללה, עבד אל-בהאא (1842–1921) פעל בהנהגת המאמינים הבהאאים באיראן לדאוג לחינוך של נשים אשר ראה כמטרה חשובה אף יותר מחינוכם של גברים.[8] בנוסף, הוא טען כי חינוך הוא האמצעי המכריע אשר יוביל לשוויון מעמדן של נשים וגברים.[9] יורשו בהנהגת הקהילה הבהאאית, שוגי אפנדי (1897–1921) הדגיש את החשיבות כי לכל קהילה תהיה בית ספר משלה שדואג לתלמידים ותלמידות כאחד.[10] ישנן נקודות השקה לא מעטות בין עקרונות של הדת הבהאית ומוסריות חילונית מערבית עכשווית אשר תרמה להתפתחותה של הדת ברחבי העולם. הערך של חינוך של נשים מהווה דוגמה לדמיון מסוג זה, כאשר לטענת הבהאים ההנחיה לשוויון חינוכי של הבהאא אללה הקדים ב-50 שנה את ההתעוררות המערבית לסוגיה זו כאמת מוסרית אוניברסלית.[11]
מקורות בהאים ספורים מתייחסים לחשיבות של חינוך נשים לא רק כחובה מוסרית דתית אלא כדרך ממשי להשפיע על תנאי איכות החיים של האוכלוסייה הבינלאומית. מחקרים שצוטטו במאגר הספרייה הבהאית המקוונת, וכן בפגישות של נציגי הקהילה הבינלאומית הבהאית באו"ם, מוכיחים שישנה השפעה ממשית חיובית על תנאי החיים של חברה מסוימת בשל הגברת הנגישות של חינוך לנשותיה.[12]
נוסף על כך, הכתבים הבהאים מדגישים את הערך של חינוך של נשים בתור תרומה למימוש יכולתן כאמהות, המחנכות הראשוניות של הדור הבא, הן בהעברת ידע לילדיהן והן במסירת ערכים חברתיים.[13][14]
השפעת החינוך הבהאי של נשים באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חינוך מודרני של נשים באיראן החלה במחצית הראשונה של המאה ה-19 אך הגישה לחינוך זה נשאר מצומצם עד תחילת המאה ה-20. מוסדות חינוך של דתות מיעוט כגון בתי הספר של הדת הבהאית תרמו רבות להנגשת חינוך לנשים.[4] בית הספר הבהאי הראשון לנשים נוסדה באיראן ה-1909 בקזווין ובמהלך 20 שנה נוסדו עוד כ-20 בתי ספר נוספים. בשנת 1933, כ-1,458 נשים למדו במוסדות בהאים באיראן, אשר היווה כ-4% של סך הנשים המשתתפות במערך החינוכי המדיני. אחוז זה מרשים במיוחד ביחס לכך שהאוכלוסייה הבהאית היוותה פחות מאחוז אחד של האוכלוסייה האיראנית.[15]
המגמה הבהאית להנגיש חינוך מודרני ופורמלי לנשים באיראן נאלצה להתמודד עם אתגרים רבים. הקהילה הבהאית אשר היוותה בתחילת המאה העשרים כחצי אחוז מהאוכלוסייה האיראנית, סבלה מאחוזים גבוהים של עוני ואנאלפביתיות. בתי הספר לבנות שהם ייסדו התמודדו עם קשיים רציניים בחוסר חמור במשאבי אנוש ואמצעים כלכליים. נוסף על כך, נאלצו להתמודד עם התנגדות תרבותית עזה לחינוך של נשים שהתקיימה בחברה המסורתית, יחד עם התנגדות לאמצעי חינוך מודרניים או פשוט העדפת החשיבות של חינוך של בנים. מעבר לכך, התקיימה התנגדות כללית לקהילה הבהאית מצד הממשל. למרות כל הקשיים הללו, הקהילה הבהאית התמידה במאמציה להקים מוסדות לימוד רציניים לבנות ואף הצליחו במטרה זו לתקופה מתמשכת.[4]
ההשפעה האמריקאית על חינוך נשים בדת הבהאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנה השפעה ניכרת של הקהילה הבהאית מארצות הברית על הקמתם והפעלתם של מוסדות החינוך הבהאים ברחבי העולם. יש חוקרים אשר רואים בגל של פתיחת בתי ספר בהאים באיראן כתוצאה לא רק של תנודות פוליטיות פנימיות של הקהילה האיראנית אלא כתוצר של ההשפעה של הקשרים בין האיראנים והאמריקאים. באופן ספציפי, הצלחתו של בית הספר "טרביית" לבנות מיוחסת לתמיכתם של פטרונים אמריקאים אשר דחפו את המוסד לכיוונים מודרניים יותר בגישה החינוכית שלו. ארגון המבוסס בוושינגטון, החברה הפרסית-אמריקאית לחינוך, PAES, מימן את הקמתו של בית הספר טרביית ומצא אנשי חינוך ואדמיניסטרציה מהקהילה הבהאית האמריקאית לבוא לעבוד בו. מביניהם, ד"ר סוזן מודי וד"ר ג'נביב קוי עזרו להתרים כספים להמשיך לתחזק את בית הספר לבנות כשהוא פגש בקשיים כלכליים, ופנו למאמינים בהאים בארצות הברית במכתבים ב-1926 לתרום בקריאה לא להתעלם מהחשיבות של חינוך של נשים מתוך עקרונות הדת. בשנה 1927 פנה שוגי אפנדי בעצמו לקהילה האמריקאית לשלוח נציגים לפקח על החינוך של הבנים והבנות במוסדות הבהאים האיראניים.[16]
קטגוריה:מעמד האשה בדתות השונות
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Kingdon, Geeta Gandhi. “Education of women and socio-economic development”. Reason and Revelation: Studies in the Babi and Baha'i Religions, volume 13. Los Angeles: Kalimat Press, 2002
- Rostam-Kolayi, Jasamin. "The Tarbiyat Girls' School of Tehran: Iranian and American Baha'i Contributions to Modern Education." Middle East Critique 22.1 (2013): 77-93.
- Shahvar, Soli. The Forgotten Schools: The Baha'is and Modern Education in Iran, 1899-1934. Bloomsbury Publishing, 2009.
- Zabihi-Moghaddam, Siyamak. “Educating Girls in Early Twentieth-Century Iran: A Study of a Baha’i School”. Journal of Religious History Vol. 36, No. 4, December 2012.
- Zabihi-Moghaddam, Siyamak. Promoting the Advancement of Women: Baha'i Schools for Girls in Iran, 1909–35”. Iranian Studies 2013, Taylor and Francis
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Shoghi Effendi, God Passes By. Wilmette: Bahá'í Publishing Trust, 1974
- ^ Rafati, Vahid, “Bahaism x.Bahai Schools”. Encyclopedia Iranica Vol. III, Fasc. 5, 2011. pp. 467-470
- ^ Rafati, Vahid, “Bahaism x.Bahai Schools”. Encyclopedia Iranica Vol. III, Fasc. 5, 2011. pp. 467-470
- ^ 1 2 3 Zabihi-Moghaddam, Siyamak. Promoting the Advancement of Women: Baha'i Schools for Girls in Iran, 1909–35”. Iranian Studies 2013, Taylor and Francis pp. 273-305
- ^ The History of the Saʿādat Schools in Najafābād, ms., Baháʾí International Archives, Haifa, M1741
- ^ Shahvar, Soli. The Forgotten Schools: The Baha'is and Modern Education in Iran, 1899-1934. Bloomsbury Publishing, 2009. pp. 99-108
- ^ Rafati, Vahid, “Bahaism x.Bahai Schools”. Encyclopedia Iranica Vol. III, Fasc. 5, 2011, pp. 467-470
- ^ 'Abdu'l-Bahá, The Promulgation of Universal Peace [Wilmette: Bahá'í Publishing Trust, 1982] 175)
- ^ Abdu'l-Bahā, The Promulgation of Universal Peace (Wilmette, IL, 1991), 137.
- ^ Zabihi-Moghaddam, Siyamak. “Educating Girls in Early Twentieth-Century Iran: A Study of a Baha’i School”. Journal of Religious History Vol. 36, No. 4, December 2012. pp. 518.
- ^ Geeta Gandhi Kingdon, “Education of women and socio-economic development”. Reason and Revelation: Studies in the Babi and Baha'i Religions, volume 13. Los Angeles: Kalimat Press, 2002
- ^ “Educating Girls and Women”. Statement to the 39th session of the United Nations Commission on the Status of Women Item 2 of the provisional agenda: Priority Themes: Development: Promotion of literacy, education and training, including technological skills. Bahai International Community Representative Offices. New York, March 1995. https://www.bic.org/statements/educating-girls-and-women
- ^ Abdu'l-Bahá, Selections from the Writings of `Abdu'l-Bahá, #95, pp. 124-125.
- ^ Zabihi-Moghaddam, Siyamak. “Educating Girls in Early Twentieth-Century Iran: A Study of a Baha’i School”. Journal of Religious History Vol. 36, No. 4, December 2012. Pp. 516-517
- ^ Zabihi-Moghaddam, Siyamak. “Educating Girls in Early Twentieth-Century Iran: A Study of a Baha’i School”. Journal of Religious History Vol. 36, No. 4, December 2012. Pp. 516-517
- ^ Rostam-Kolayi, Jasamin. "The Tarbiyat Girls' School of Tehran: Iranian and American Baha'i Contributions to Modern Education." Middle East Critique 22.1 (2013): 77-93.