ניסן טורוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניסן טורוב

פרופ' ניסן טוּרוֹב (Nissan Turov או Touroff; ו' באלול תרל"ז, 15 באוגוסט (לפי הלוח היוליאני: 2 באוגוסט)‏1877י"ג בניסן תשי"ג, 29 במרץ 1953) היה מורה ופדגוג, פסיכולוג, סופר עיתונאי, עורך ומתרגם עברי יליד רוסיה, העורך הראשון של עיתון "חדשות הארץ", ממייסדי בית המדרש למורות ביפו (מוסד חובבי ציון) ע"ש א"ל לוינסקי ומנהלו הראשון, מנהל בית המדרש למורים בבוסטון ופרופסור במכון היהודי לדת בניו יורק.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורוב נולד בעיירה ניסוויז' (Nieswiez) שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה). אביו שמואל ליב היה סוחר ומשכיל עברי, שהתגורר מרבית הזמן במוסקבה, ואמו זיסיה-לאה מקלר הייתה בתו של סוחר ובעלת חנות קטנה. טורוב גדל בבית יהודי מסורתי והתחנך ב"חדר", יחד עם שתי אחיותיו הגדולות, אחיו הגדול ואחיו הקטן אברהם.

אחת הדמויות הבולטות בילדותו היה חברו המבוגר ממנו בשש שנים, שמחה וילקומיץ (לימים מראשוני המורים העבריים במושבות הגליל), שידע את השפה העברית על בוריה והיה חובב ציון. הוא גם היה מי שהוביל את טורוב אל מאמריו של פרץ סמולנסקין, שאותם ניסה לחקות.

השכלתו של טורוב בעברית וברוסית הייתה מועטה יחסית, כיוון שהוריו חיו בצניעות, על אף היותם אמידים באופן יחסי, ולא מימנו לו מורים פרטיים באופן תדיר, לכן שקע בלימוד עצמי. לאחר שמלאו לו שתים עשרה שנים, הצטרף יחד עם אמו, אחיו ואחיותיו אל אביו במוסקבה, שם נרשם לבית הספר לציור. בבית הספר היה טורוב התלמיד היהודי היחיד, וסבל מהתקפות אנטישמיות.

עם גירוש היהודים ממוסקבה ב-1890 שבה משפחתו לניסוויז', והוא עצמו עבר לווילנה כדי להמשיך את לימודיו בבית הספר לציור. מפגש עם וילקומיץ הוביל אותו לבחירת מקצוע ההוראה, ולשם כך הוא התקבל לגימנסיה, וכעבור שנה סיים את לימודיו בה ונרשם לבית המדרש למורים בווילנה, שבו היו מורים לעברית לצד מורים לרוסית, בהם הבלשן יהושע שטיינברג, שהפך למורו ותומכו של טורוב.

במהלך לימודיו התקרב טורוב אל הציונות וגדל רצונו לעלות לארץ ישראל ולעסוק שם בהוראה. אולם עם סיום לימודיו לימד הוראה במספר מקומות. תחילה התמנה למנהל ומורה בבית הספר לילדי היהודים בעיירה ויסוקה ליטובסק (Wysokie Litewskie; כיום Vysokaye, בדרום-מערב בלארוס), עד שהשתקע בעיר ורשה. שם גם שלח אל עורך עיתון "הצפירה", נחום סוקולוב, תרגום לסיפור יהודי-רוסי. סוקולוב התרשם מסגנונו של טורוב והזמין אותו להיות סופר קבוע בעיתון. טורוב החל בכתיבת סיפורים מקוריים בכתב העת "הדור" של דוד פרישמן וב"השילוח" "הזמן", "הקשת" ו"ספר השנה".

לאחר תקופה בה שהה בוורשה יצא טורוב להשתלמות בפדגוגיה ובפסיכולוגיה באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה, שם למד פסיכולוגיה ניסיונית והתמחה בבית הספר שליד האוניברסיטה. אחר כך המשיך את לימודיו באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. בלוזאן פגש בווילקומיץ, שהכיר לו את יצחק אפשטיין. בשנת 1906, בגיל 29, קיבל טורוב תואר דוקטור בספרות עבור עבודתו על יסוד דיסרטציה שכותרתה "ז'אן פול כמחנך" (Jean Paul als Pädagoge).

באותה שנה קיבל טורוב הצעה להיות מפקח ברשת מוסדות החינוך של חברת מפיצי השכלה בישראל בפטרבורג וסביבתה, אך במקביל הוזמן על ידי מנחם אוסישקין לארץ ישראל כדי להחליף את מרדכי קרישבסקי (אזרחי) בניהול בית הספר לבנות מיסוד חובבי ציון בנווה צדק שביפו, ועלה ארצה. בהגיעו אליו באוגוסט 1907 יזם טורוב תוכנית לימודים חדשה, שהשתלבה באופן הדרגתי בזו הקיימת. תחילה קבע ישיבות מורים שבועיות כדי לדון בבעיות החינוכיות וההתנהגותיות השונות, ולאחר מכן יזם פעילויות ייחודיות לשיפור הלמידה.

בשנת 1910, בעקבות הצעתם של ראשי אגודת המורים, החל טורוב לערוך ולהוציא את "החִינוך" – עִתון פדגוגי למורים ולהורים. המגיה היה הסופר י"ח ברנר ששימש אז כמזכיר האגודה.

בשנת 1912 ייסד טורוב את בית המדרש למורות ביפו (לימים מכללת לוינסקי לחינוך) והיה מנהלו הראשון.

בשנת 1914 נסע לרוסיה כדי להזמין מורים לבית המדרש והמשיך לברלין כדי להצטייד בספרי ומכשירי לימוד והוראה. אולם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אילץ אותו לקחת את הרכבת האחרונה שיצאה מערבה עד לגבול עם שווייץ, ואת הגבול חצה ברגל ומשם שב לארץ.

בשנת 1917, במהלך גירוש יפו, עבר אל משפחת וילקומיץ בראש פינה שבגליל, שם ייסד בית ספר לילדיהם של גולי יפו בטבריה וצפת. בשלהי הסתיו של אותה השנה התגנב לוועידת המורים בבן שמן, ובשל התמהמותו בחזרה נותר בשטח הכיבוש הבריטי, ושם פעל להחייאת החינוך.

בשנת 1919 הוזמן לערוך את העיתון "חדשות הארץ" (לימים עיתון "הארץ") שי"ל גולדברג החל בהוצאתו בירושלים. אולם במהרה גילה שהדברים לא ייעשו לפי טעמו ודעתו, ולכן התפטר לאחר 18 גיליונות.[1] ויצא לפעילות בת שנתיים לארצות הברית – פעילות שנמשכה למשך שארית חייו.

בארצות הברית היה נשיא מועדון פא"ן העברי. כן ניהל את בית המדרש למורים בבוסטון, ואחר כך היה לפרופסור במכון היהודי לדת (Jewish Institute of Religion) בניו יורק, המכון הרפורמי מיסודו של הרב סטיבן וייז (שלימים התמזג בהיברו יוניון קולג'). טורוב פרסם מאמרים ב"מקלט", תרגם ספרים וכתב מספר רב של מאמרים פובליציסטיים ופדגוגיים ומסות והערכות פסיכולוגיות על אישים בולטים, בהם בנימין זאב הרצל, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יצחק אפשטיין וזיגמונד פרויד.

במהלך השנים ביקר מספר פעמים בארץ ישראל, תוך מחשבה להשתקע.[2] בשנת 1939 הציע לו אוסישקין לפתוח באוניברסיטה העברית בירושלים מחלקת חינוך, אולם בהגיעו לארץ לא קיבל את התנאים שהובטחו לו, ולכן חזר לארצות הברית,[3] שם עסק בהכשרת מורים לעברית ובכתיבת ספרי פסיכולוגיה.

בשנת 1938 לאחר שנתו השישים, יצא ספר היובל לכבודו, "ספר טורוב".

טורוב נפטר בניו יורק בשנת 1953. לאחר מותו הועלה לקבורה בישראל, ונקבר ב-12 במאי בבית הקברות טרומפלדור.[4]

לאחר מותו ייסד מרכז הסתדרות המורים פרס על שמו (פרס טורוב), הניתן על יצירות ועבודות בתחומי החינוך, הפסיכולוגיה והאמנות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל: נוביילה; טריזלאדאדו דיל איבריאו פור בן יפונה, ירושלים: שי"ש (1902).
  • נחום סלושץ (עורך), בהשתתפות ד’ ניימרק ונ’ טורוב, מגִלת זיכרון: ליובל הששים של ראובן בריינין (ר"ח חשון התרפ"ג), שי לקוראי התֹרן, ניו יורק: ספרות, תרפ"ג (1923).
  • הפסיכולוגיה בימינו תל אביב, תל איב מוסד ביאליק על ידי דביר, ת"ש–תש"א (1940–1941).
    • הפסיכולוגיה של היחיד (1. זרמים פסיכולוגיים חדשים; 2. בעיית האישיות), ת"ש. ‬
    • הפסיכולוגיה של הצבור (1. בעיות יסודיות של הפסיכולוגיה החברתית; 2. תוספת: על גבול הפסיכולוגיה), תש"א.
  • ביודעים ובלא יודעים: מסות פסיכולוגיות, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז (1946).
  • הערכות: בעיות תרבות וחינוך, ניו יורק: הסתדרות המורים באמריקה בסיוע ההסתדרות העברית באמריקה, תש"ז (1947).
  • בעיות ההתאבדות: מחקר פסיכולוגי סוציולוגי, תל אביב: דביר, תשי"ג 1953.[5]

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה של פרסומיו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי צמרת, ‏'ד"ר משה גליקסון וזלמן שוקן: דמויות דומות, אך שונות לחלוטין' (בעקבות ספרו של אנתוני דוד, "ספר המעשים: חיי זלמן שוקן"), קשר 36, סתיו 2007, עמ' 172-177 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  2. ^ וראו ידיעה (שגויה) על שובו: ד"ר ניסן טורוב חוזר ארצה ישראל, דואר היום, 23 ביוני 1932.
  3. ^ ראו: ז. דויד, קצרות: לשובו של נ. טורוב, דבר, 8 באפריל 1940, וכן ז. דויד, קצרות: לא זכה, דבר, 23 ביולי 1940.
  4. ^ ארונו של טורוב למנוחות, דבר, 13 במאי 1953.
  5. ^ ראו: ל., כדאי לקרוא, מעריב, 5 ביוני 1953. ותגובה לסקירה מאת חיים אורמיאן ב"בחינות" ז, על מניעיו של טורוב בכתיבת הספר, ראו: א. בורר, כהרף עין: חידה שאינה חידה, דבר, 26 בנובמבר 1954; אהרן צייטלין, בעיות ההתאבדות, הצופה, 5 בפברואר 1954.