תורת השמיטות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תורת השמיטות הקבלית היא תורה קבלית קוסמוגנית (העוסקת במוצא העולם) וקוסמולוגית (העוסקת במבנה העולם) המתארת את העולם כנברא ונחרב במחזורים של 7,000 שנה (שמיטה) ושל 50,000 שנה (יובל). תורת השמיטות הקבלית מבוססת על מצוות השמיטה ושנת היובל המקראיות. התורה הייתה מקובלת במאות ה-13 וה-14 בקרב חוג תלמידי ומפרשי הרמב"ן, וזכתה לגרסתה המפורסמת ביותר בספר האנונימי ספר התמונה.

מצוות השמיטה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמיטה

מצוות השמיטה מופיעה במקרא בגרסתה המפורטת ביותר בספר ויקרא בפרק כ"ה. עניינה של מצוות השמיטה בתורה הוא נושא הבעלות על האדמה ועבודת האדמה. המקרא מצווה על האדם לעבוד את חלקתו במשך שש שנים ולשבות מעבודתו זו בשנה השביעית. השנה השביעית לה קוראת התורה "שבת שבתון" של הארץ היא עת שביתת האדמה והארץ, המקבילה ליום השביעי של השבת.

אולם המקרא ממשיך ומפרט כאן מעבר לרעיון השמיטה שמופיע כבר בשמות כג' וגם בדברים טו' ומפליג הלאה לנושא שנת היובל. מחזור שבע השנים של השמיטה הופך לחלק ממחזור זהה בעל שבעה חלקים היוצר מחזור גדול בין 49 שנה. בסיום מחזור זה מתרחשת מעין התחלה חדשה המחזירה את הדברים לצורתם התחילית, הראשונית והשווה. נחלות הארץ מוחזרות לבעליהן המקוריים ומתבצעת מעין חלוקה מחודשת (חלקית אומנם) של ההון המבטלת את חוסר השוויון הנוצר במהלך ההיסטוריה. מצווה זו גם מתכתבת עם המצוות הסוציאליות האחרות הנקשרות בשנה השביעית כגון המצווה לשחרר את עבד עברי בשנה השביעית (שמות כ"א) וזו המצווה על שמיטת החובות (דברים טו').

מקורותיה של תורת השמיטות הקבלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שני עיקריה הגדולים של תורת השמיטות הקבלית ניתן למצוא בחיבור בין שני מאמרים מפורסמים של חז"ל. הראשון מעיקרים אלו הוא רעיון השבת הקוסמית שבו נתפס העולם כמתקיים במחזוריות בת 7,000 שנה שמתוכן 1,000 השנה האחרונות הן מעין שנות שבתון לעולם. את שורשה של תפיסה זו ניתן למצוא במאמר תלמודי שבו גורס רב קטינא:

"שית אלפי שני הווה עלמא וחד חרוב" (ארמית: ששת אלפי שנים מתקיים העולם ובאחד עומד חרב)

ובהמשך נאמר עוד "כשם שהשביעית משמטת אחת לשבע שנים (בשמיטת הארץ), כן העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה". העיקר השני העומד בבסיסה של תורת השמיטות הוא הרעיון של מחזוריות קוסמית של בריאות וחורבנים העוקבים זה את זה במחזוריות קבועה. תפיסה זו נסמכת על המאמר החז"לי (בראשית רבה (וילנא) פרשה ג') כי לפני בריאת עולמנו היה הקב"ה "בורא עולמות ומחריבן" ועל הפסוק התנ"כי (ספר ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק י"ז) "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הישנות ולא תעלינה על לב".

רעיונות קרובים ניתן למצוא גם בחיבורים כתתיים מתקופת בית שני כמו ספר היובלים.

החיבור של שני רעיונות נועזים אלו של חז"ל עם עולמה של תורת השמיטות המקראית, בצירוף בדלי רמזים שונים מהמקרא ומספרות חז"ל, וחשוב מכל עבודה דרשנית ופרשנית מופלגת ונועזת מצדם של המקובלים היוו את התשתית לתורת השמיטות. תורה זו הייתה נפוצה בקרב מקובלי גירונה אולם את ביטויה הקלאסי מצאה בספר התמונה (שלא נכתב במסגרת קבלת גירונה), לו הקדיש פרופ' גרשם שלום את מרבית הרצאותיו בשנת תשכ"ה, הרצאות שלוקטו לספר "קבלת ספר התמונה".

עיקריה של תורת השמיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת השמיטות גורסת כי העולם מתקיים ב-7 מחזורים קוסמים בני 7,000 שנה כל אחד. שבעת המחזורים מוקבלים ל-7 הספירות התחתונות בעץ הספירות הקבלי הנקראות גם 7 ספירות הבניין. ספירות אלו הן מעין אבני הבניין שמהן נוצר העולם. הן החוקה המטפיזית של העולם המשתתפות באופן פעיל ביצירתו ובתפקודו, זאת בניגוד ל-3 הספירות העליונות והנעלמות. כל אחד מהמחזורים הקוסמים הללו עומד בסימן אחת מ-7 הספירות שהיא באותו מחזור נותנת הטון, מתוך התפיסה כי "אין שמיטה אחת יכולה לגלות את כל כוחו של האל המתבטא בחוכמתו הקדומה... כל שמיטה מגלה פרספקטיבה אחת, בחינה אחת של האמת או של הכוונה האלוהית" (שלום, ראשית הקבלה, 182).

היותה של ספירה נותנת הטון בשמיטה מסוימת מתבטא בכך שהתורה של אותה השמיטה, כלומר של אותה הבריאה, היא תורה אחרת מזו של השמיטות האחרות. תורתה של כל שמיטה היא גרסה שונה של תורתו הקדומה של האל, התורה התמימה שהיא גלומה וגנוזה בתוך עצמה, נעלית לכל תפישה שכן עדיין לא נפתחה בציוריה והתפרטויותיה וממנה בוקעות התורות השונות של השמיטות כפי שאנו מכירים אותן בעולמנו. כך לדוגמה, הימצאותן של מצוות "אל תעשה" הוא סימפטום אולי מצער של היותנו (לפי דעתו של בעל ספר התמונה למשל) יושביה של השמיטה השנייה, שמיטת הדין שבה מתבטא כוח הדין באמצעות הגבלים ואיסורים. בשמיטה שקדמה לה, שמיטת החסד, היו בני האדם עובדים את האל במצוות עשה וכל עבודתם הייתה באהבה ובשבח בלבד. (שלום, קבלת ספר התמונה 52-54).

למותר לציין שכאשר התורה שונה משמיטה לשמיטה, וכאשר התורה היא החוקה המטפיזית של העולם, הרי לא רק חוקי התורה אלא גם חוקי הקוסמוס, הנפש והטבע משתנים משמיטה לשמיטה. כך לדוגמה בשמיטת החסד הנקראת גם "עולם המים", היו הגלגלים פשוטים ולא מורכבים מארבעה יסודות, גם המלאכים היו פשוטים, הנבראים חיו חיים ארוכים והרמוניים והחיות היו כל העת בדבקות, טהורות ודומות למלאכים בצורתן. כל הסמפטומים ההרסניים המוכרים לנו משמיטתנו היו מיותרים בעולם ההוא וכך לא היו בעולם החסד לא גלות ולא גלגולים, לא נחש ולא יצר הרע, שכן "יצר הרע היה חלק מהרמוניה של היצר הטוב ולא התחרה בו." (שלום, קבלת ספר התמונה 51-57).

כך מתקיים העולם משך שבעה מחזורים בני 7,000 שנה, כאשר בכל אחד מהמחזורים נשקפים העולם והתורה דרך בחינה אחרת של המנסרה האלוהית. 49 האלפים הללו מקבילים ל-49 מ-50 שערי הבינה שניתנו למשה על פי הגמרא ("חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלוהים'" – נדרים, לח', ע"א). כאשר מסתיימים שבעת המחזורים וכל צורות הבניין נראו, מגיעה עת השער החמישים, עת היובל הגדול.

כל שמיטה היא עולם בפני עצמה, לכל שמיטה היסטוריה בפני עצמה ולכל שמיטה גאולה משלה. אולם היובל הגדול חורג הלאה והרחק מכל אלו. היובל הגדול הוא הגאולה המוחלטת, החריגה הטוטאלית מעבר להיסטוריה, לתפיסה ולאונתולוגיה של עולמנו והמקובלים ממעטים לדבר בו דברים של ממש. ביובל הגדול נאספים כל הדברים חזרה אל רחמה של האם הגדולה הרי היא ספירת הבינה הידועה בכינויה "אמא" שכן היא האם שבתוכה נרקמו שבע ספירות הבניין וממנה יצאו. שם בכור ההיתוך האלוהי מותכות ההוויות ומאבדות את צורותיהן המוכרות לנו. הדברים לובשים פנים חדשות לגמרי כך שבסיום האלף החמשים (באותן גרסאות של תורת השמיטות שגורסות שלאחר סיום היובל יש תחילה חדשה), יורדות אל העולם ספירות והוויות חדשות לחלוטין – בעולם זה שמעבר לעין מאכלסות הוויות שונות לחלוטין את הארץ והכוחות המניעים אותם ואת עולמם הם כוחות אחרים מאלו של החסד, הדין, התפארת ושאר הספירות המוכרות לנו – כוחות של עץ ספירות חדש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980