שביעי של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שירת הים

שביעי של פסח הוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל בתאריך כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, ארעה קריעת ים סוף אם כי נצטוו על קיומו עוד בטרם יצאו ממצרים. אין לו מצוות ייחודיות מעבר למצוות הקיימות בכל אחד משבעת ימי הפסח, והוא יום טוב לכל דבר, שבו אסורים בעשיית מלאכה, פרט למלאכת אוכל נפש.

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור הראשון בתורה לחג שביעי של פסח מופיע עוד לפני מעמד הר סיני בו קבלו עם ישראל את מצוות התורה עליהם, ואף עוד קודם יציאת מצרים.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

גם בפרשיית המועדות, בפרשת אמור שבספר ויקרא מוזכר חג זה:

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

ספר ויקרא פרק כ"ג, פסוקים ו'-ח'

גם בספר דברים נצטוו ישראל לחג את היום השביעי של פסח כיום טוב:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹוהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

מצוות השבתה ממלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום טוב

ביום שביעי של פסח ישנה מצווה מדאורייתא לשבות ממלאכה, אולם מלאכת אוכל נפש מותרת בו - כבכל יום טוב.

תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת התורה של יום זה עוסקת בתיאור המקראי של נס קריעת ים סוף, שעל פי מסורת חז"ל אירע בליל שביעי של פסח, וכן בשירת הים שנאמרה בעקבותיו (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ז - פרק ט"ו, פסוק כ"ו). בהפטרה קוראים את 'שירת דוד' (ספר שמואל ב', פרק כ"ב, פסוקים א'-נ"א) שאף היא שירה כשירת הים, ונס קריעת ים סוף מרומז בה.

יזכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יזכור

בבתי הכנסת האשכנזיים נוהגים לומר יזכור בשביעי של פסח (בחו"ל באחרון של פסח), לפני שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש.

שהחיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת שהחיינו

שביעי של פסח הוא החג היחיד מהתורה שלא מברכים בו את ברכת "שהחיינו" (ברכת הזמן), וזאת מפני שאין הוא חג בפני עצמו אלא חלק מחג הפסח.

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג המקובלים בצפת, בתקופת האר"י הקדוש, היה לומר במהלך ליל שביעי של פסח, לאחר חצות הלילה, לימודים שונים ושירות, כשבכללם שירת הים, שנאמרה באשמורת הבוקר. בחמדת ימים הובא 'תיקון' שייאמר במשך הלילה כולו, והוא נדפס לימים בספר 'קריאי מועד', ויש מהאחרונים שהתנגדו לכך. כיום המנהג בכמה קהילות לומר את 'שירת הים' בלבד בלילה זה, בחצות הלילה, או לפני כן[1]. במקומות שסמוכים לשפת הים היו שנהגו לשיר את השירה ליד הים[2]. בחב"ד נהגו להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה.

מנהג נוסף, הנוהג ביום שביעי של פסח, ובחו"ל באחרון של פסח (שבחו"ל הוא כ"ב בניסן - יום טוב שני של גלויות) הוא לערוך אחר תפילת מנחה סעודת משיח. מנהג זה תיקן הבעש"ט כיון שביום זה מאירה הארת המשיח (כמודגש בהפטרת היום שעוסקת בגאולה העתידה). האדמו"ר שלום דובער שניאורסון מליובאויטש (בשנת תרס"ו, 1906) תיקן בסעודה זו לשתות גם ארבע כוסות של יין כמו בליל הסדר. כמה טעמים לכך, וביניהם, שלעתיד לבוא הקב"ה עתיד להשקות את הגויים ד' כוסות של פורענות, ואת ישראל ד' כוסות של נחמה. האדמו"ר מליובאויטש פרסם עניין זה ועורר את חסידיו להפיץ את עניין סעודת משיח אצל כלל עם ישראל.

ליל מוצאי שביעי של פסח (או שמיני בחוץ לארץ) מכונה רומפלנאכט בפי חלק מיהודי אשכנז. בקרב חלק מבני עדות המזרח, ובעיקר מקרב יהודי מרוקו, נהוג לחגוג את המימונה בליל מוצאי החג, בו נוהגים לאכול מופלטה.

מנהג נוסף של יוצאי עדות המזרח, ובעיקר יהודי תוניסיה, הוא טקס ה"כדרנא ולעאם אכדאר" (ערבית: פיזרנו ירק שהשנה תהיה ירוקה) בצאת החג. בטקס זה מפזרים עלי ירק ברחבי הבית בשירת "כדרנא ולעאם אכדאר".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ישמח, אמירת שירת הים ואמירת התיקון בליל שביעי של פסח, האוצר, יד, ניסן תשע"ח, עמ' קלד
  2. ^ "שירת הים" על חוף ים סוף תיערך הערב על ידי חיילי צה"ל, מעריב, 8 באפריל 1969; תושבי אילת ואורחיה יחגגו הלילה את נס קריעת ים סוף


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.