כיכר ציון

כיכר ציון בלילה

כיכר ציון ביום

הכיכר בתקופת המנדט

כיכר ציון, 1950

מבט מתוך קפה וינה אל כיכר ציון בשנת 1950

מנחם בגין נואם בהפגנה כנגד הסכם השילומים, 1952

כיכר ציון היא כיכר מסחר ומרכז בילויים במרכז ירושלים, המחברת בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה, ושכונת נחלת שבעה. הכיכר משמשת כיום כמקום מפגש לבליינים ולבני נוער ירושלמים.

הקמת הכיכר

כיכר ציון נהגתה ועוצבה בידי הבריטים, כחלק מתכנון עירוני מודרני שיזמו בירושלים לאחר כיבושה בשנת 1917. עד הגיעם של הבריטים סבלה ירושלים מהזנחה וחוסר תכנון, ולא זכתה ולו לתוכנית אב אחת. כל המבנים והשכונות שנבנו עד אז מחוץ לחומות פוזרו באופן ספורדי, בהתאם לשיקוליהם ולתקציבם של הבונים. הבריטים העתיקו באופן רשמי את מרכז העסקים הראשי של ירושלים מערבה, לאורך רחוב יפו, תוך יצירת "משולש" רחובות ראשיים, שקדקודו בכיכר גדולה. לצורך כך השמישו הבריטים כמה עשרות דונמים של שדות וכרמים, בין שכונת נחלת שבעה ובית היתומות 'טליתא קומי', שנקנו מהיוונים-האורתודוקסים. מומחים בריטיים עמלו על תכנונו של "משולש" הרחובות הגדול, שיהיה מוקד משיכה לבעלי עסקים ולקונים. עד שנת 1924 הושלמה סלילתו של "המשולש" – רחוב בן יהודה ורחוב המלך ג'ורג', ששולבו ברחוב יפו, והכיכר הגדולה הפכה לאחד המרכזים החשובים של העיר. בסמוך לכיכר נבנה בניין סנסור, שיועד מתחילתו לשמש כבניין משרדים. כיום משמשת הכיכר בעיקר הולכי רגל ומשמשת כמפגש של מדרחוב בן יהודה עם מדרחוב יפו. החל מאוגוסט 2011, עוברת הרכבת הקלה בסמוך לכיכר, לאורך רחוב יפו.

שם הכיכר

ערך מורחב – קולנוע ציון

כיכר ציון נקראת על שמו של קולנוע ציון (שנודע גם כ"ראינוע ציון" או "אולם ציון"), שפעל בה עוד לפני הקמתה, החל משנת 1912. הקולנוע עבר גלגולים רבים, עד שנהרס בשנת 1972. היום ניצב במקומו הסניף המרכזי בירושלים של בנק הפועלים ומלון כיכר ציון. ב-1917, עם הקמת הכיכר, שונה שמו של קולנוע לראשונה ל'קולנוע ציון', ובאופן טבעי קיבלה גם הכיכר את השם.

פיגועי טרור

כיכר ציון הייתה זירה לפיגועי טרור אחדים. הקטלני שבהם התרחש ב־4 ביולי 1975. בכיכר התפוצץ מקרר תופת שהונח בה, וגרם למותם של 13 אנשים, ולפציעתם של כ-60 אנשים. היה זה אחד הפיגועים הגדולים בהיקפם עד אז. אש"ף הודיע על לקיחת אחריות לפיגוע.

הפגנות

אף שהכיכר אינה גדולה, מתקיימות בה לעתים הפגנות, בעיקר של חוגי הימין. עם הידועות שבהפגנות אלו נמנות:

הפגנת הענק נגד הסכם השילומים

ב־9 בינואר 1952 עמדה הכנסת לדון בהסכם השילומים עם גרמניה. מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות שבאופוזיציה, התנגד נחרצות להסכם זה, ולקראת הדיון ארגנה תנועתו עצרת המונים בכיכר ציון. בנאומו אמר בגין, בין השאר:

"כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון." (במילות הפתיחה, "כאשר יריתם בי בתותח", רומז בגין לעניין אלטלנה)

ההמון המשולהב הלך מכיכר ציון לבניין הכנסת, ששכן באותה העת בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מעטות מהכיכר, וחרף מחסומי המשטרה וניסיונותיה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, השליכו המפגינים אבנים על בניין הכנסת.

כארבע מאות אנשים נעצרו, ומאתיים אזרחים ומאה וארבעים שוטרים נפצעו.

הפגנת "הפנתרים השחורים" ב־28 באוגוסט 1971

ב־28 באוגוסט 1971 נערכה בכיכר הפגנה סוערת של "הפנתרים השחורים" כנגד ראש הממשלה, גולדה מאיר, והועלתה באש בובה בדמותה של גולדה. המסר של המפגינים: "מדינה אשר חצי מתושביה מלכים וחצי עבדים מנוצלים – אנו נעלה אותה באש".

הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'

ב־5 באוקטובר 1995 נערכה בכיכר הפגנה שבה השתתפו ראשי מחנה הימין, אשר קראה לבטל את הסכמי אוסלו ולהוריד מהשלטון את ראש הממשלה יצחק רבין. בהפגנה נשמעו קריאות כגון: "רבין רוצח", "רבין בוגד", "בדם ואש את רבין נגרש".^{[דרוש מקור]} כרזה של רבין במדי אס אס בגודל של דף A4 אשר הודפסה במדפסת ביתית הוצגה למצלמת טלוויזיה שסיקרה את ההפגנה ונראתה בכל בית בישראל. בתודעת צופי הטלוויזיה הפכה כרזה זו לסמלה של ההפגנה בה בעת שהנואמים ורובם המכריע של המשתתפים כלל לא ראו את הכרזה. ועדת שמגר קבעה בנושא זה - "בעניין הפוטומונטאז' - שמציג ראש הממשלה המנוח במדי ס.ס, הרי הפעולה הראשונית בוצעה על ידי שני קטינים, ללא קשר עם אבישי רביב. אולם, אין ספק שרביב היה זה שנטל מהם תצלום ומסר את הכרוז לטלוויזיה".

על מרפסת הנואמים עמדו שלושה מראשי הליכוד באותה עת: אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב. נתניהו ספג ביקורת על הפגנה זו, אופיה ועוצמתה גם מצד שותפיו לדרך אהוד אולמרט, בני בגין ודן מרידור אשר טענו שההפגנה "יוצאת מכלל שליטה ויש להפסיקה"^{[דרוש מקור: מקור לציטוט ומקור לכך שהופנה לעבר נתניהו]} בכך^{[דרושה הבהרה]} מנעו את התהלוכה המתוכננת כהמשך ישיר להפגנה אל עבר חומות העיר העתיקה בירושלים. דן מרידור אף נטש את הבמה. דוד לוי נאלץ להפסיק את נאומו בעקבות קריאות הקהל נגדו לאחר שאמר "יש כאן אנשים שעשו למען ארץ ישראל, ויש כאן אנשים שיסכנו יותר מהשמאל את ארץ ישראל. בדרך זו לא נגן על שום דבר. עם החלק האחד, המוסת, אין לי חלק ונחלה". בהתייחסו לאירוע מאוחר יותר במליאת הכנסת אמר נתניהו "הגינוי הראשון בא מייד כששמעתי על דבר הנאצה הזה במהלך אותה הפגנה, מול קומץ בריונים, שאני חושב שאני יודע לאיזו תנועה בלתי חוקית הם שייכים. ואין להכתים כמובן ציבור שלם בגלל קומץ בריונים." מאוחר יותר טענו חלק מהנוכחים כי לא שמעו ולא ראו את המתחולל בהפגנה ממקומם למעלה במרפסת. בסרט הטלוויזיה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" טען ח"כ מיכאל איתן כי בראותו את אופי ההפגנה ירד ממרפסת הנואמים.

בתום ההפגנה, צעדו כמה מאות מהמפגינים מהכיכר לכנסת ושם נהגו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת, והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה. יו"ר הכנסת, שבח וייס שלל מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל המהומות שהתחוללו בחוץ והורידו מהדוכן בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ".

הפגנת הימין נגד תוכנית ההתנתקות

כעבור תשע שנים חזרו חוגי הימין להפגין בכיכר ציון נגד ראש הממשלה, הפעם ראש ממשלה שאף הוא ממחנה הימין, אריאל שרון. הרקע להפגנה היה התנגדות לתוכנית ההתנתקות. להפגנה, שנערכה תחת הסיסמה "ההתנתקות קורעת את העם", הגיעו עשרות אלפי מפגינים. בשלטים שהונפו בהפגנה הופיעה תמונתו של שרון ועליה הכיתוב: "הדיקטטור מצפצף על כולכם". עם משתתפי ההפגנה הבולטים נמנו ח"כ אפי איתם, הרב שלמה אבינר, וראש מועצת חוף עזה, אבנר שמעוני.

לאחר אירועי עמונה נערכה בכיכר ציון הפגנת ענק בהשתתפות עשרות אלפי אנשים שקראו לאולמרט להתפטר, והאשימו אותו בשיסוי השוטרים והחיילים במתיישבי עמונה - עימותים שלבסוף גרמו למאות פצועים, והיו נקודת ציון במשבר בין המתנחלים לממשלה.

הכיכר כיום

בשנת 2009 נסגר רחוב יפו לתנועת כלי רכב והפך למדרחוב הולכי רגל ולנתיב הנסיעה העיקרי של הרכבת הקלה ובכך הפך כיכר ציון לנקודת ציון ברכבת ובסמוך לכיכר הוקמה תחנת נוסעים של הרכבת. בנסיון לחדול את התקהלות נוער השוליים באזור הכיכר בשעות הערב - עיריית ירושלים גילחה את מבנה הכיכר וכיום ישנם ספספלים במרכזה לשימוש חופשי של העוברים ושבים.

ב-1 בנובמבר 2011 נפתח בצמוד לכיכר סניף הדגל של רשת המשביר לצרכן, במבנה בן 7 קומות שממוקם בפינה הדרומית-מזרחית של הכיכר ומהווה חזית חדשה כלפי הכיכר וכלפי רחוב יפו. לצורך הקמת הבניין נהרסו שני הבניינים ששכנו שם לפני כן - יפו 39 ו-41, אך הוחלט לאזכר ולצטט את הבניינים ההיסטוריים באמצעות אלמנטים מאבן שיפורקו וישובצו בחזיתות של הבניין החדש.

אזכורים בתרבות הפופולרית

• בספרו של דויד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו", יש אזכורים רבים לכיכר ציון.
• בספר הכרונוליתים מאת רוברט צ'ארלס מופיע אחד מהכרונוליתים בכיכר ציון.
• בספר יורדים העירה- מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות

גלריה

• 
  הרכבת הקלה ברחוב יפו בבוקר ה - 4 בנובמבר 2011
• 
  מים, 1997
  מכסה ביוב שעוצב על ידי הפסל מיכה אולמן. פסל דומה נמצא ברחוב "האחים" במזרח ירושלים

קישורים חיצוניים

• דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, באתר מט"ח
• תמונות ירושלים - כיכר ציון
• לונדון בכיכר ציון - כתבה על המבנה החדש שנבנה בסמוך לכיכר ושבו נמצא המשביר לצרכן