כל אנשי הנשיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כל אנשי הנשיא
All the President's Men
כרזת הסרט כל אנשי הנשיא.jpg
כרזת הסרט
בימוי אלן ג'יי פאקולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ויליאם גולדמן עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה רוברט ל. וולף עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה דיוויד שייר עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום גורדון ויליס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 138 דקה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית, ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות באתר מוג'ו allthepresidentsmen
פרסים ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית
פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (ג'ייסון רוברדס)
פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)
פרס האוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר
פרס אוסקר לסאונד מיקס הטוב ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כל אנשי הנשיאאנגלית: All the President's Men) הוא סרט קולנוע משנת 1976 המתבסס על ספרם התעודי באותו שם של בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שני העיתונאים שחקרו את פרשת ווטרגייט מטעם הוושינגטון פוסט. בעיבוד לסרט מגלמים רוברט רדפורד את וודוורד ודסטין הופמן את ברנסטין, הוא הופק בידי וולטר קובלנץ, נכתב בידי ויליאם גולדמן ובוים בידי אלן ג'יי פאקולה.

בעקבות הסרט התפרסמה אמרת הכנף "Follow the money".

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "כל אנשי הנשיא" עובד לקולנוע בידי ויליאם גולדמן. הספור גולל את קורותיהם של העיתונאים החוקרים זוכי פרס הפוליצר וודוורד וברנסטין החל מהדיווח הראשוני שלהם על הפריצה לווטרגייט ועד לחשיפתם את מסע התעמולה המושחת של ממשל ניקסון שמחבל במירוץ לבחירות של יריביו הפוליטיים. הוא מתאר את האירועים שעמדו מאחורי סיפורים מרכזיים שכתבו השניים עבור הוושינגטון פוסט, הם נוקבים בשמותיהם של כמה מקורות שבתחילה סירבו להזדהות למאמרים הראשוניים, במיוחד יו סלואן. הוא גם מספק דיווח מפורט של פגישותיהם הסודיות של וודוורד עם המקור "גרון עמוק", שזהותו נשמרה בסוד במשך למעלה משלושים שנה.

רק בשנת 2005 נחשפה לבסוף זהותו של "גרון עמוק" כסגן מנהל ה-FBI מארק פלט[1].

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט רדפורד רכש את זכויות ספרם של וודוורד וברנסטין בשנת 1974 עבור סכום של $450,000 כשחשב לעבד אותו לסרט עם תקציב של 5 מיליון דולר[2]. בן בריידל הבין שעומדים להפיק את הסרט בין אם הוא יאשר זאת או לא והוא חש ש"צריך להכניס בו יותר היגיון כדי להשפיע על הדיוק בעובדות"[2] העורך הכללי של הוושינגטון פוסט קיווה שלסרט תהיה השפעה חשובה על אנשים שהייתה להם תדמית שלילית של העיתונות.

הבמאי אלן ג' פקולה ורדפורד לא היו מרוצים מהטיוטה הראשונית שכתב התסריטאי גולדמן.

וודוורד וברנסטין גם קראו אותו ולא אהבו אותה. רדפורד ביקש מהם הצעות, אבל ברנסטין והסופרת נורה אפרון כתבו טיוטה משלהם. רדפורד קרא ולא אהב אותה, באומרו, "הרבה מזה נכתב ברמה של תלמידי השנה השנייה באוניברסיטה והוא רחוק מלתאר סקופים"[2]. הוא ופקולה שקדו ימים ארוכים בעבודה על התסריט. הבמאי בילה שעות בראיונות עם העורכים והכתבים, ורשם לעצמו את סיפוריהם.

דסטין הופמן ורדפורד הסתובבו במשרדי הוושינגטון פוסט במשך חודשים, ישבו במסיבות עיתונאים וניהלו מחקר עבור תפקידיהם[2]. הפוסט לא אישר להפקה לצלם בחדר החדשות, כך שהתפאורנים נטלו את מידותיהם של משרדי העיתון, צילמו כל דבר, וקופסאות ואשפה נאספו והועברו כדי ליצור מחדש את חדר החדשות בשני אולמות באולפני ברבאנק Burbank של הוליווד בעלות של $200,000. הקולנוענים עשו רבות כדי לשוות דיוק ואמינות, בכלל זה יצירת העתקים של ספרי טלפונים שלא היו כבר בשימוש[2]. כמעט 200 מכתבות בעלות $500 של האחד נקנו מאותה חברה שמכרה לפוסט בשנת 1971. השולחנות נצבעו גם בדיוק באותו הצבע. ההפקה צוידה בלבנה מהאולם הראשי של הפוסט כך שהיא תוכל לשכפל את הפיברגלס בשביל אתר ההסרטה. הצילומים החלו ב-12 במאי 1975, בוושינגטון הבירה[2].

הסרט הלך בעקבות הנוסחה של ג'יימס סטיוארט וג'ון ויין בסרטו של ג'ון פורד האיש שירה בליברטי ואלנס (1962), כשרדפורד הופיע יותר מהופמן בפוסטרים ובקדימונים בעוד שהופמן שיחק יותר מרדפורד בסרט עצמו.

הבדלים בין הספר לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו הספר, הסרט עצמו מכסה את שבעת החודשים הראשונים של פרשת ווטרגייט, מזמן התפרצותה לכניסתו של ניקסון לקדנציה השנייה ב-20 בינואר 1973. סדרת כותרות מסיימות את הסרט, חושפות את כדור השלג של מאמציהם של וודוורד וברנסטין לגלות את הסיפור, ומסיימות בהודעת ההתפטרות של ניקסון באוגוסט 1974.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי האתר Box Office Mojo הכנסותיו של הסרט בקופות הסתכמו ב-70.6 מיליון דולר.

ב-2007 התווסף הסרט לרשימת 100 הסרטים הטובים ביותר במאה השנים האחרונות של מכון הסרטים האמריקני כמקום 77 ברשימה. מכון הסרטים גם בחר בסרט במקום 34 ברשימת הסרטים מעוררי ההשראה ביותר של אמריקה ובמקום 57 ברשימת מאה המותחנים הטובים ביותר. דמויותיהם של בוב וודוורד וקרל ברנסטין חולקות את המקום ה-27 ברשימת מאה הגיבורים והנבלים הבולטים במאה השנים האחרונות שבחר מכון הסרטים האמריקני. העיתון Entertainment Weekly דירג את כל אנשי הנשיא כאחד מ-25 "המותחנים הפוליטיים החזקים ביותר"[3].

הסרט, שהדגיש את כוחה של המילה הכתובה, הביא לעלייה בשיעור הנרשמים לחוגי התקשורת בארצות הברית ויש הטוענים שתרגם גם להצלחתו של ג'ימי קרטר בזכייה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1976[4].

זכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (ג'ייסון רוברדס)
  • פרס האוסקר לארט דיירקטורים הטובים ביותר (George Jenkins ו-George Gaines)
  • פרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)
  • פרס האוסקר לעיבוד הקול הטוב ביותר (Arthur Piantadosi, James E. Webb, Les Fresholtz ו-Dick Alexander)
  • פרס ממבקרי הסרטים של העיר קנזס (Kansas City Film Critics) לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס National Board of Review לבמאי הטוב ביותר
  • פרס National Board of Review בחר אותו במקום הראשון בין עשרת הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • פרס National Board of Review לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לבמאי הטוב ביותר (אלן ג' פקולה)
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לסרט הטוב ביותר
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס גילדת הכותבים של אמריקה (Writers Guild of America)‏ (WGA) לתסריט המעובד הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)

מועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Von Drehle (June 1, 2005). "FBI's No. 2 Was 'Deep Throat'". The Washington Post.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Shales, Tom; Tom Zito and Jeannette Smyth (April 11, 1975). "When Worlds Collide: Lights! Camera! Egos!" Washington Post.
  3. ^ "Democracy 'n' Action: 25 Powerful Political Thrillers". Entertainment Weekly.
  4. ^ שלמה זאנד, הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים, עם עובד, 2002, עמ' 53.