ג'ון ניוטון מיטשל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון ניוטון מיטשל
John Newton Mitchell
ג'ון ניוטון מיטשל
ג'ון ניוטון מיטשל
לידה 15 בספטמבר 1913
דטרויט, מישיגן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בנובמבר 1988 (בגיל 75)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה
  • אוניברסיטת פורדהם
  • בית הספר למשפט אוניברסיטת פורדהם
  • תיכון ג'מייקה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קצין, עורך דין, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה GOP logo.svg  המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג מרתה מיטשל (19571973) עריכת הנתון בוויקינתונים
התובע הכללי של ארצות הברית ה־67
21 בינואר 19691 במרץ 1972
(3 שנים ו־5 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ון ניוטון מיטשלאנגלית: John Newton Mitchell;‏ ‏15 בספטמבר 19139 בנובמבר 1988) היה עורך דין אמריקאי, שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון והיה מנהל מסעות הבחירות של ניקסון, הן בבחירות לנשיאות של 1968 והן באלו של 1972. קודם לכן הוא היה עורך דין בתחום איגרות החוב העירוניות וידידו האישי הקרוב ביותר של ניקסון. בשל העבירות הרבות שביצע במהלך פרשת ווטרגייט, נידון מיטשל ב-1977 למאסר וריצה 19 חודשים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מיטשל נולד בדטרויט למרגרט (לבית מקמהון) וג'וזף מיטשל. הוא גדל ברובע קווינס שבניו יורק. הוא סיים תואר במשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פורדהאם וב-1938 התקבל ללשכת עורכי הדין של ניו יורק. במלחמת העולם השנייה הוא שירת בצי ארצות הברית כקצין בדרגת לוטננט מדרג זוטר, שם הוא היה מפקד טרפדת.

למעט תקופת שירותו בצי, עסק מיטשל בעריכת דין בניו יורק בשנים 19381969 וזכה למוניטין כעורך דין מצליח בתחום איגרות החוב העירוניות.

אשתו השנייה של מיטשל, מרתה ביל מיטשל, הייתה לדמות מעוררת מחלוקת בזכות עצמה, וזכתה בפרסום שלילי בשל שיחות הטלפון הליליות שלה לעיתונאים בהם היא האשימה את הנשיא ניקסון בטיוח של פרשת ווטרגייט והעלתה האשמות לכאורה שניקסון וכמה מעוזריו ניסו להפוך את לבעלה לשעיר לעזאזל של כל הפרשה.

בממשל מדינת ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטשל הגה את המצאת אגרת ההכנסה שנקראו "איגרות חוב של מחויבות מוסרית" (moral obligation bond) כאשר שימש כיועץ בתחום למושל ניו יורק נלסון רוקפלר בשנות ה-60 של המאה ה-20. במאמץ לעקוף את הצורך באישור ציבור הבוחרים לתהליך הגדלת מסגרות האשראי של המדינה והעיר, שייך מיטשל ניסוח מתאים להנפקות שהצליחו לעמוד באומות המידה של המדינה ללא חובה חוקית לעשות כן. מיטשל לא התפלמס כאשר נשאל בראיון אם כוונת הנוסח הזה הייתה ליצור "צורה של אליטיזם פוליטי שעוקף את רצון הבוחר במשאל".[1]

קריירה פוליטית בממשל הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטשל התוודע לראשונה לריצ'רד ניקסון, לשעבר סגן הנשיא בממשלו של דווייט אייזנהאואר, לאחר שניקסון הפסיד בבחירות למשרת מושל קליפורניה ב-1962 ועבר לניו יורק. ניקסון הצטרף אז למשרד עורכי הדין שעסק בתחום איגרות החוב העירוניות בו עבד מיטשל, "מאדג', רוז, גתרי, אלכסנדר ופרנדון", והשניים נעשו ידידים. בתקופה בה היה ניקסון שותף בכיר במשרד, הוא נקרא" ניקסון, מאדג', רוז, גתרי, אלכסנדר ומיטשל".[2]

ב-1968, על אף חששו הרב מכך, הסכים מיטשל להיות מנהל מסע הבחירות של ניקסון בבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה. במהלך מסע בחירות מוצלח זה ניהל מיטשל את הפרטים היומיומיים שלו.

מיטשל לקח חלק מרכזי, לכאורה, בניסיונות הסמויים לחבל בהסכם פריז ב-1968. על פי ההשערות, ממשל ג'ונסון היה ערב הבחירות על סף סגירת הסכם עם צפון וייטנאם, ומיטשל העביר בשם ניקסון מסר לממשל הדרום וייטנאמי שעדיף להם להשהות את השיחות מתוך טענה שהם יצליחו להשיג הישגים טובים יותר מבחינתם כאשר השיחות יחודשו לאחר בחירתו של ניקסון.[3][4]

התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעתו של מיטשל על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן. לצדו של מיטשל עומד הנשיא ריצ'רד ניקסון.

לאחר השבעתו של ניקסון לנשיאות בינואר 1969, הוא מינה את מיטשל כתובע הכללי של ארצות הברית. תוך כדי כך הוא פנה באופן חסר תקדים לראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר בבקשה שיימנע מבדיקת הרקע המקובלת על מיטשל.[5] מיטשל כיהן בתפקיד עד 1972, כאשר התפטר כדי לשמש שוב כמנהל מסע הבחירות של ניקסון לבחירתו לכהונה שנייה לנשיאות.

חוק וסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטשל האמין שהצורך של הממשלה ב"חוק וסדר" (Law and order) הצדיק הגבלות על חירויות האזרח. הוא קידם את השימוש בהאזנות סתר במקרים שנגעו לביטחון הלאומי ללא השגת צו בית משפט ואת זכותה של המשטרה לעשות שימוש במעצר מנע כנגד חשודים בפשעים. הוא הגיש כתבי אישום על קשירת קשר כנגד מבקרי מלחמת וייטנאם, והשווה אותם לאס אה בגרמניה הנאצית.

מיטשל הביע את חוסר רצונו לערב את מחלקת המשפטים בכמה מהסוגיות שנגעו לזכויות האזרח. "מחלקת המשפטים היא גוף אכיפת חוק", הוא אמר לעיתונאים. "זהו לא המקום לנהל תוכנית שמטרתה ריפוי חוליי החברה". עם זאת, הוא גם אמר לפעילים, "עדיף לכם לראות מה אנחנו עושים, לא מה אנחנו אומרים".[6]

ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמוך לתחילת נשיאותו, הורה ניקסון למיטשל להאט את קצב תהליך ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר במדינות הדרום כחלק מהאסטרטגיה הדרומית שלו, שהתמקדה בהשגת תמיכתם של המצביעים בדרום. לאחר שקיבל הוראה מבתי המשפט הפדרליים שההפרדה הגזעית עומדת בניגוד לחוקה ושהרשות המבצעת חייבת לאכוף את פסיקת בתי המשפט, החל מיטשל להיענות לדרישה, ואיים לעצור מימון פדרלי למערכות החינוך שעדיין ינהיגו הפרדה גזעית במוסדותיהם ולנקוט בצעדים חוקיים נגדם.

ההפרדה הגזעית בבתי הספר הוגדרה כנוהג המנוגד לחוקה בהחלטה פה אחד של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1954, פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אך ב-1955 פסק בית המשפט שיש להשלים את תהליך ביטול ההפרדה הגזעית רק ב"במהירות האפשרית", שרבות ממדינות הדרום פירשו אותה כאפשרות להשהיית ביצועו. רק ב-1969 ביטל בית המשפט העליון את תיאור הזמן "במהירות האפשרית" והכריז שכל דיחוי נוסף בתהליך ביטול ההפרדה הגזעית לא יתאפשר. כתוצאה מכך, ב-1968 כ-70% מהילדים האפרו-אמריקאים עדיין למדו בבתי ספר נפרדים. ב-1972 ירד נתון זה ל-8%. הרשמתם של הילדים האפרו-אמריקאים לבתי ספר ללא הפרדה גזעית עלה מ-186,000 ב-1969 ל-3 מיליון ב-1970.[7]

ביטחון הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאי 1971, משמאל לימין: מיטשל, הנשיא ניקסון, ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר, יועץ הנשיא ג'ון ארליכמן (אנ').

כבר מההתחלה נאבק מיטשל לדכא את מה שאמריקאים רבים ראו כאיום על ביטחונם: פשע עירוני, מהומות של השחורים, וההתנגדות למלחמה. הוא קרא לעשות שימוש ב"צווי כניסה ללא התראה" (No-knock warrant) על ידי המשטרה בכניסתם לבתים, חיפוש על חשודים ללא צווים, האזנות לטלפונים, מעצרי מנע, עשיית שימוש בכוחות פדרליים לדיכוי מעשי פשע בבירה, ארגון מחדש של בית המשפט העליון, והאטת תהליך ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר. "הארץ הזאת הולכת רחוק מאוד ימינה כך שלא תוכל לזהות אותה", הוא אמר לעיתונאי.[8]

ב-1969 התחוללה שערורייה בקנה מידה לאומי על השריפה בנהר קאיהוגה. הנשיא ניקסון חתם על חוק מדיניות הסביבה הלאומית בערב ראש השנה 1970, והקים את הסוכנות להגנת הסביבה. הוא מינה את ויליאם ראקלסהאוס לעמוד בראש הסוכנות שהחלה לפעול ב-2 בדצמבר אותה שנה. ב-18 בדצמבר קיים מיטשל מסיבת עיתונאים, בה הוא אמר: "ברצוני להסב את תשומת לבכם לתחום פעילות שלא זכה לדגש רב בציבור עד כה, אך אנו חשים, בשל האירועים המשתנים, שהוא ראוי לתשומת לבכם. אני מתייחס להתדיינות המשפטית בנוגע לשליטה בזיהום הסביבה, עם דגש על עבודתנו עם הסוכנות החדשה להגנת הסביבה, שכיום עומד בראשה ויליאם ראקלסהאוס. כמו במקרה של מחלקות וסוכנויות ממשלתיות אחרות, הסוכנות להגנת הסביבה מעבירה תביעות אזרחיות ופליליות למחלקת המשפטים, שקובעת אם יש בסיס להגשת תביעה, וכמובן, אם אנו מוצאים שיש בסיס לכך, אנו ממשיכים בפעולה במסגרת בתי המשפט... והיום, ברצוני להכיז שאנו מגישים הבוקר תביעה כנגד חברת הפלדה ג'ונס ולגלין על שפיכת כמות משמעותית של ציאניד למימי נהר קאיהוגה ליד קליבלנד. מר ראקלסהאוס אמר, כאשר הוא ביקש ממחלקת המשפטים להגיש את התביעה הזאת, ש-180 הימים להתראה מוקדמת שניתנה לחברה כבר חלפו. אנו מגישים תביעה אזרחית כדי לקבל סעד מניעתי על פי חוק הפסולת של 1899 וחוק זיהום המים, כדי לבלום את שפיכת החומרים המזיקים לנהר".[9]

שערוריית הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של מיטשל הוזכר בתצהיר שנגע לרוברט וסקו (אנ'), משקיע בינלאומי, שנמלט מכתב אישום פדרלי. יושב ראש הוועדה הפיננסית של מיטשל וניקסון, מוריס סטאנס, הואשם באישום פלילי פדרלי במאי 1973 על הכשלת חקירה בנוגע לוסקו לאחר שהוא תרם 200,000 דולר למסע הבחירות של ניקסון. באפריל 1974 זוכו השניים על ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז ניו יורק.[10]

פרשת ווטרגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטשל בדרכו להעיד בפני ועדת החקירה של הסנאט לפרשת ווטרגייט, 1973.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ווטרגייט

בימים שלאחר פרוץ פרשת ווטרגייט ב-17 ביוני 1972, גייס מיטשל את סוכן ה-FBI לשעבר סטיב קינג למנוע מרעייתו של מיטשל, מרתה, מלקבל מידע על פרוץ הפרשה או מליצור קשר עם עיתונאים. כאשר היא הייתה בשיחת טלפון עם העיתונאית הלן תומאס בנוגע לפרשה, משך קינג את כבל הטלפון מהשקע בקיר. מרתה מיטשל הוחזקה כנגד רצונה בחדר מלון בקליפורניה והורגעה בכוח על ידי פסיכיאטר לאחר מאבק פיזי עם חמישה אנשים שבעקבותיו היא נזקקה לתפרים.[11][12] בניסיון לפגוע באמינותה, אמרו עוזריו של ניקסון לעיתונות שהיו לה "בעיות שתייה".[13] ב-1977 אמר ניקסון למראיין דייוויד פרוסט שמרתה מיטשל היוותה הסחת דעת לג'ון מיטשל, כך שאף אחד לא ניהל את העניינים ו"שאלמלא מרתה מיטשל, לא הייתה פרשת ווטרגייט".[14]

ב-1972, כאשר התבקש מיטשל למסור את תגובתו על מאמר שעמד להתפרסם,[15] בו דווח שהייתה לו שליטה על קרן של כספי שחיתות שבה נעשה שימוש לאיסוף מידע על המפלגה הדמוקרטית, הוא השיב באיום מרומז כלפי הכתב קארל ברנסטין: "השד[א] של קאתי גרהאם [בעלת הוושינגטון פוסט] ייתפס במסחטה גדולה אם זה יפורסם".[16][17][18]

ב-21 בפברואר 1975, נמצא מיטשל, שיוצג על ידי עורך הדין הפלילי ויליאם הנדלי, אשם בקשירת קשר, בשיבוש מהלכי משפט ובעדות שקר, ונידון לשנתיים וחצי עד שמונה שנות מאסר על חלקו בפרשת ווטרגייט ובפעולות הטיוח שלה, שאותם הוא כינה "זוועות הבית הלבן" (White House horrors). כתוצאה מהרשעתו סולק מיטשל מלשכת עורכי הדין של ניו יורק. בהמשך הופחת גזר דינו על ידי שופט בית המשפט הפדרלי המחוזי ג'ון סיריקה לשנה עד ארבע שנות מאסר. מיטשל ריצה רק 19 חודשים ממאסרו בבית הכלא הפדרלי שבמונטגומרי, אלבמה, בית כלא עם תנאי אבטחה נמוכים, עד לשחרורו מסיבות רפואיות.[19]

על פי ההקלטות שנעשו על ידי הנשיא ניקסון והעדויות של המעורבים האחרים בפרשה, מיטשל השתתף בפגישות לתכנון הפריצה למטה הארצי של המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט.[20] בנוסף, הוא נפגש עם הנשיא בשלוש הזדמנויות לפחות במאמץ לטייח את מעורבות הבית הלבן בפריצה לאחר שהפורצים התגלו ונעצרו.[21]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ניוטון מיטשל נפטר ב-9 בדצמבר 1988 בבית החולים האוניברסיטאי על שם ג'ורג' וושינגטון לאחר שמוקדם יותר באותו יום הוא התמוטט כתוצאה מהתקף לב בלכתו ברחוב בשכונת ג'ורג'טאון שבוושינגטון הבירה. על סמך שירותו בצי במלחמת העולם השנייה ועל סמך כהונתו כתובע הכללי הוא נטמן בהלוויה צבאית בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון ניוטון מיטשל בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המילה הזאת לא נכללה בנוסח המאמר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William P. Kittredge; David W. Kreutzer (2001). "We Only Pay the Bills: The Ongoing Effort to Disfranchise Virginia's Voters". Archived from the original on May 30, 2009.
  2. ^ "Milton C. Rose, 97, Lawyer At Firm of Nixon and Mitchell". The New York Times. March 21, 2002.
  3. ^ Robert "KC" Johnson. “Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal”. History News Network, January 26, 2009.
  4. ^ Seymour M. Hersh. “The Price of Power: Kissinger in the Nixon White House”. Summit Books, 1983, p. 21.
  5. ^ Gentry, Curt (1991). J. Edgar Hoover: The Man And The Secrets. New York: W. W. Norton. p. 616.
  6. ^ James H. Billington, Library of Congress (2010). Respectfully Quoted: A Dictionary of Quotations. Courier Corporation.
  7. ^ Marlin, George (May 9, 2008). "Reviewing The Strong Man: John Mitchell and the Secrets of Watergate". Human Events.
  8. ^ Amy Fried, As a campaign manager faces charges, the Trump-Nixon parallel gets stronger, VOX, Nov 1, 2017.
  9. ^ "Press Conference Attorney John Mitchell 12-18-1970"
  10. ^ Woodward, Bob; Carl Bernstein (1976). The Final Days. New York: Simon and Schuster. p. 138.
  11. ^ Reeves, Richard (2002). President Nixon : alone in the White House (1st Touchstone ed. 2002. ed.). New York: Simon & Schuster. pp. 511.
  12. ^ McLendon, Winzola (1979). Martha: The Life of Martha Mitchell, p. 14.
  13. ^ Olson, Keith (2003). Watergate: The Presidential Scandal That Shook America, p. 47.
  14. ^ Mitchell, Martha - Encyclopedia of Arkansas
  15. ^ Carl Bernstein and Bob Woodward, Mitchell Controlled Secret GOP Fund, Washington Post, September 29, 1972.
  16. ^ Graham, Katharine (July 22, 1997). Personal History. Alfred A. Knopf. p. 465.
  17. ^ Graham, Katharine (January 28, 1997). "The Watergate Watershed -- A Turning Point for a Nation and a Newspaper". The Washington Post.
  18. ^ Bernstein, Carl; Woodward, Bob (1974). All The President's Men. New York: Simon and Schuster. p. 105.
  19. ^ "John N. Mitchell, Principal in Watergate, Dies at 75". The Washington Post. December 4, 1997.
  20. ^ United States Congress House Comm on the Judiciary (January 31 – July 23, 1974). Impeachment Inquiry Books I-III. U.S. Government Printing Office, p. 646.
  21. ^ John Mitchell - Attorney General of the United States Encyclopaedia Britannica.