לוקה וקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוקה וקס
לוקה וקס 4.jpg
לידה 18 במרץ 1912
צ'חאנוב, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוקטובר 2013 (בגיל 101)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לוקה (לאה) וקס (כ"ט באדר תרע"ב, 18 במרץ 1912 - כ' בחשוון תשע"ד, 24 באוקטובר 2013) הייתה אשת התנועה הרוויזיוניסטית ולוחמת האצ"ל, ציירת ופסלת ישראלית. יקירת העיר תל אביב.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפולין: נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוקה (לאה) וקס נולדה בעיירה צ'חאנוב שבפולין לרבקה ויוסף כהנא. למדה פסיכולוגיה בוורשה, ושם פגשה את בעלה ישראל וקס (נולד בכ"ז בתמוז תרס"ד, 1904 – נפטר בכ"א באייר תשנ"א, 1991). וקס היה מקורב למנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי ושימש כמזכירו במשך שלוש שנים, בעת שהתגורר בפריז שבצרפת. מילא תפקידים בכירים בתנועה הרוויזיוניסטית והצה"ר, היה מזכיר התנועה בפולין, תרגם מרוסית ליידיש את היצירה הספרותית שמשון ורומנים נוספים מאת ז'בוטינסקי.[1] לאחר היכרותם נעשתה לוקה לתומכת נלהבת של ז'בוטינסקי ושל תנועתו.

בארץ ישראל: בתנועה הרוויזיוניסטית והאצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1934, נישאו בני הזוג ועלו לארץ ישראל. ב-1937 נולד בנם היחיד עוזי (פרופ' לרפואה, חי בארצות הברית). סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, ביקרה לוקה וקס אצל הוריה בלודז', להציג בפניהם את בנה, נכדם, בן השנתיים. ב-1 בספטמבר פלשו כוחות גרמניה הנאצית לפולין, ולאחר סדרת ביקורים יומיומית במשרדי הגסטאפו, בהיותה תושבת ארץ ישראל המנדטורית ובעלת דרכון בריטי שהיה ברשותה, הצליחה להגיע בדרך לא דרך לברסלאו (ורוצלאב) ומשם לווינה והפליגה עם בנה באוניה מעיר הנמל האיטלקית טריאסטה, לארץ ישראל.

בשנת 1944, כאשר הכריז מנחם בגין, מפקד האצ"ל, את הכרזת "המרד", דהיינו חזרה למאבק חמוש בשלטונות המנדט הבריטי עד להקמת מדינה יהודית, הפכה דירת משפחת וקס ברחוב שינקין 74 בתל אביב למקום התכנסות ומקלט לחברי האצ"ל. הדירה הייתה גם הכתובת לקבלת מכתבים מסווגים ותפקדה כתא דואר מחתרתי של מטה האצ"ל.[2] בני הזוג וקס הכירו את בגין מוורשה. הם לא נרתעו מלקחת סיכונים, וזאת על אף העובדה שגידלו בביתם את בנם היחיד עוזי, והעניקו תמיכה וגיבוי להנהגת האצ"ל וללוחמיו. לוקה הסבירה, כי לאחר שאיבדה את כל משפחתה בשואה אין לה עוד ממה לפחד.

בדירה של משפחת וקס קיים בגין מפגשים רבים עם חבריו למפקדת האצ"ל, בין השאר עם יעקב מרידור, אריה בן אליעזר, חיים לנדאו, שמואל כץ, עם חבר המטה ד"ר מאיר ("אלכס") קהאן ואחרים; עם מנהיגי תנועת העבודה, ד"ר משה סנה, שכיהן כרמ"א (ראש מפקדה ארצית של ה"ההגנה") בימי "הסזון" ו"תנועת המרי העברי" המשותפת ל"ההגנה", אצ"ל ולח"י, אשר ניסה להשפיע על בגין מפקד האצ"ל להפסקת פעולות ארגונו נגד יעדים בריטיים; עם ד"ר יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, עם נתן פרידמן ילין-מור, מראשי לח"י; עם נציגי ארצות אמריקה הלטינית: פרופ' חוזה גרסיה גרנדוס מגווטמלה, אוסוואלדו ארניה מברזיל ואנריקה רודריגס פברגט מאורוגווי שגילו אהדה באו"ם להקמת מדינת ישראל.[3] למעשה, נפגש עמהם בגין כדי לבקש עזרה להצלת חייהם של חברי האצ"ל אשר נידונו למוות בעקבות פריצת כלא עכו. כן נערכו בדירת וקס פגישות בין מנחם בגין לבין עיתונאים ואנשי תקשורת.[4]

במדינת ישראל: ציירת ופסלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה של לוקה וקס בתערוכה שהוצגה במכון ז'בוטינסקי

בשנות השבעים לחייה, פנתה לוקה וקס אל לימודים ויצירה אמנותית בציור ובפיסול. עבודות הפיסול שלה מתארות זיכרונות ילדות ונעורים במזרח אירופה בטרם השואה. לדברי וקס, היא רצתה לשמר את דמותם של היהודים "את אורח חייהם, את עיסוקיהם, את תלמידי החכמים, יהודים מתפללים, נשים מדליקות נרות, בעלי מקצועות שונים ודמויות יהודיות". במסיבת יום הולדתה המאה, מוקפת בחברים וידידים, אמרה וקס: "אני יהודיה בת אלפיים!".[5]

יצירותיה של לוקה וקס הוצגו בתערוכות בגלריות ובמוזאונים ברחבי הארץ. הן מוצגות בתערוכות קבע במוזאון השואה בניר גלים, ביד יצחק בן צבי בירושלים, במוזאון למורשת עדות ישראל בלוד ובתערוכה לזכר בעלה ישראל, בחדר העיון ע"ש ד"ר אלי תבין במכון ז'בוטינסקי בתל אביב, שם נפתחה בחנוכה תשס"ט 2008.

האמן יואב דגון כתב בפתח אלבום יצירותיה היהודים שלי, כי העבודות מבטאות: "עולם אילם מלא הבעה אקספרסיבית, עדות זועקת שהיוצרת יוצקת אל ברואיה שוב ושוב כדי להאחז בחיים".[6] פרופ' שבח וייס כתב כי "הדמויות מן העיירה הן הסבתא והסבא שלנו, הורינו, הדודות והדודים, הרחוב היהודי, השכונה והעיירה והמחוז". לדבריו, "את כל אלה הנציחה לוקה וקס, מעשה של חסד ואמנות צרופה".[7] בדברי ברכתו לתערוכת הקבע שלה במכון ז'בוטינסקי אמר מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר, כי האמנית והתורמת אמנם ספונה בביתה, אך בתוך עמה היא יושבת, שם היא מציירת ומפסלת: "מציירת – פרחים, מפסלת – אך ורק יהודים. היא יצרה אותם, היא אוהבת אותם, קשה לה להיפרד מהם – כי הם 'כל כך נחמדים', כדבריה. יהודים – לא פסלים!"; אחימאיר ציין, כי "מבחינתה, אין זו רק אמנות, אין זו יצירה פיסולית לשמה, זוהי בריאה, שיחזור העולם שהיה ואיננו עוד, עמך בני עמנו, שואבי מים, חוטבי עצים, קוראי ספר, מתפללים עטופים בטליתות, כליזמרים וכליהם בידיהם, רקדנים, לומדי תורה, נשים בלבושן המסורתי, גברים בדלותם – ומי לא?".[8]

לוקה וקס הייתה ל"יקירת העיר תל אביב-יפו" בשנת תשנ"ח 1998. ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי כתב בתעודה שהוענקה לה: "ליווית את תל אביב – יפו מראשיתה, ועיצבת את דמותה. הנחת את היסודות להתפתחותה של העיר: תרבות, חברה, תשתית ומסחר. יצקת תכנים והענקת אופי לעיר שהיום מכנים: 'הבירה של מדינת ישראל' ".[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לוקה וקס, היהודים שלי, (עורך: דן זריצקי), תל אביב: הוצאת "אמנות", 1999.
  • יהודה לפידות, היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוסיאון האצ"ל, תשס"ג 2003.
  • דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק חמישי: המרד 1946 – 1947, תל אביב: מוסד קלוזנר, הוצאת "הדר", 1976.
  • תקוה וינשטוק, אורגינלים של בגין, מעריב, י"ד בניסן תשנ"ב, 17 באפריל 1992, עמ' 34 – 35.
  • יואב עפרי, היהודים של לוקה וקס הגיעו לחדר העיון, חדשות המכון, ידיעון מכון ז'בוטינסקי, (עורך: יוסי אחימאיר), 42, כסלו תשס"ט – דצמבר 2008, עמ' 8.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוקה וקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: וו' זשאבאטינסקי, שמשון דער נזיר : ראמאן, (איבערזעצט פון רוסיש: ישראל וואקס), ווארשע : דפוס וויסיקייוויץ [WOJCIKIEWICZ]‏, 1934.
  2. ^ ראו: יהודה לפידות, ישראל וקס, לוקה וקס, באתר דעת.
  3. ^ ראו: יהודה לפידות, היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוסיאון האצ"ל, תשס"ג 2003, עמ' 78 – 80.
  4. ^ ראו: דוד ניב, מערכות האצ"ל, חלק חמישי, עמ' 380.
  5. ^ תקוה וינשטוק, אוריגינלים של בגין, מעריב תל אביב, י"ד בניסן תשנ"ב (17 באפריל 1992), עמ' 34 – 35.
  6. ^ יואב דגון, בתוך: לוקה וקס, היהודים שלי, עמ' 9.
  7. ^ שבח וייס, בתוך: לוקה וקס, היהודים שלי, עמ' 7.
  8. ^ יוסי אחימאיר, דברים בפתיחת תערוכתה של לוקה וקס, חנוכה תשס"ט (23 בדצמבר 2008), תיק פ 358 – 1, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  9. ^ ראו: יקירי תל אביב-יפו תשנ"ח – 1998, עיריית תל אביב-יפו הוצאת עמיקם, תשנ"ח 1998.