ליגת העל הקולומביאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליגת העל הקולומביאנית
LigaAguila.png
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
שם מלא קטגוריה פרימרה A
כינוי ליגה אגילה
תחום כדורגל
ארגון מנהלת הליגה הקולומביאנית
מדינות קולומביהקולומביה  קולומביה
קונפדרציה CONMEBOL
קבוצות 20
מירב הזכיות אתלטיקו נסיונל (16)
שנת הקמה 1948
שמות קודמים ליגה פוסטובון, קופה מוסטאנג
אלופה נוכחית ג'וניור ברנקייה
מפעל גבוה קופה ליברטאדורס, קופה סודאמריקנה
מפעל מקביל קופה קולומביה
מפעל נמוך ליגת המשנה הקולומביאנית
www.laligaaguila.com

ליגת העל הקולומביאניתספרדית: Categoría Primera A, "קטגוריה פרימרה A"; נקראת מסיבות מסחריות: Liga Águila, "ליגה אגילה") היא ליגת הכדורגל המקצוענית הבכירה של הכדורגל בקולומביה. הליגה נוסדה ב-1948. הנהלת הליגה נקראת דימאיור (Dimayor; ההתאחדות המקצוענית של מועדוני הכדורגל בקולומביה). באפריל 2017 פירסמה ה-IFFHS (הפדרציה הבינלאומית להיסטוריה וסטטיסטיקה בכדורגל) את דירוג הליגות הטובות לשנת 2016, כאשר הליגה הקולומביאנית רושמת את הישג השיא שלה בדירוג - מקום שני בעולם.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפרדו די סטפנו, הכוכב הגדול שיצא מהליגה הקולומביאנית

הליגה הקולומביאנית נפתחה כ"תקופת הזהב" כפי שהיא כונתה (El Dorado) ב-1949 ומאחר ולא הייתה קשורה לחוקים של פיפ"א, משכה אליה כוכבים ענקיים בקנה מידה עולמי, כמו: אלפרדו די סטפנו, חוסה מנואל מורנו, גרינצ'ה ואדולפו פדרנרה. מיונאריוס מהבירה בוגוטה, נחשבה לאחת הקבוצות הטובות בעולם, זכתה בחמישה תוארי אליפות רצופים ובין היתר ניצחה את ריאל מדריד, במשחק שבו התגלה לאירופה הכישרון של די סטפנו ושבעקבותיו החליטה ריאל להעביר לשורותיה את הארגנטינאי. הליגה הכילה תחילה 10 קבוצות, שכל אחת הייתה צריכה לשלם 1,000 פסו כדי להרשם לטורניר. חלוקת הקבוצות לפי ערים הייתה כזו: אחת מברנקייה, שתיים מבוגוטה, שתיים ממניסלס, שתיים ממדיין ושתיים מפריירה. הליגה כללה 252 שחקנים רשומים: 182 קולומביאנים, 13 ארגנטינאים, 8 פרואנים, 5 אורוגוואים, 2 צ'ילאנים, 2 אקוואדוריאנים, ספרדי ושחקן מהרפובליקה הדומיניקנית.[2]

השעיית הטורניר ב-1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 הושעתה הליגה מכל פעילות לאחר מקרה הירצחו שופט הכדורגל אלבארו אורטגה במשחק בין אינדפנדיינטה מדיין ואמריקה קאלי, על ידי אוהדים שזעמו עליו בעקבות שיפוטו. פעילות הליגה הופסקה, והוטל חרם מצד ההתאחדות הדרום אמריקאית על אצטדיון אטנאסיו חירארדוט במדיין.[3]

מבנה הליגה, מספר הקבוצות והשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליגה ידעה מס' לא קטן של שינויים במספר הקבוצות. ב-1948 הליגה כללה 10 קבוצות, ומספרן גדל עד ל-18 קבוצות ב-1951. אחר כך המס' נע בין 12 ל-13 קבוצות עד ל-1966, שבה נקבע מס' הקבוצות ל-14. ב-1988 נוספה לליגה קבוצת ספורטינג קלוב דה ברנקייה כקבוצה ה-15, כאשר לפני-כן הקבוצה שיחקה בליגה בין השנים 1950 ו-1953. ב-1991 הוחלט על ידי דימאיור ליצור גם את אליפות הליגה השנייה של קולומביה בכדורגל הנקראת גם Categoria Primera B. בנוסף, הוחלט שבסיום כל עונה תהיה עולה אחת לליגה הבכירה ויורדת אחת לליגת המשנה. קבוצת אנביגאדו הייתה הראשונה שזכתה באליפות הליגה השנייה ב-1992 ולכן העפילה לליגה הראשונה, שם שהתה עד לשנת 2006, אז ירדה שוב בחזרה לליגה השנייה. הקבוצה עלתה שוב לליגה הראשונה ב-2008. משנת 1992 עד 2006 כללה הליגה 16 קבוצות ששיחקו 2 סיבובים. שתי הקבוצות שסיימו במקום הראשון בכל סיבוב, נפגשו ל-2 משחקים שקבעו את אלופת קולומביה. משנת 2003 הוחלט להגדיל את הליגה ל-18 קבוצות וליצור שני טורנירים נפרדים ו-2 קבוצות אלופות בשנה. הליגה גדלה ל-20 קבוצות בשנת 2015, והספונסר הוחלף מפוסטובון לאגילה.

שיטת הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורניר אפרטורה - הטורניר הפותח את השנה ומשוחק מפברואר עד יוני. כל קבוצה משחקת 20 משחקים, כאשר המחזור המיוחד הוא מחזור ה"קלאסיקו", מחזור המפגיש משחקי דרבי (ספורט). שמונה הקבוצות הראשונות מעפילות לפלייאוף הנקרא קוואדרנגולרס (Cuadrangulares). הקבוצות שסיימו במקומות 1-2 הן ראשי שני הבתים ואיתן מוגרלות שש הקבוצות הנותרות. הקבוצות משחקות עוד 6 מחזורים במתכונת של בית-חוץ, כאשר הראשונה מכל בית מעפילה למשחק הגמר. משחק הגמר משוחק בשיטת בית-חוץ, ללא חוק שערי חוץ ובמידה של שוויון בסיכום שני המשחקים, האלופה תוכרע בדו-קרב פנדלים.

טורניר פינליססיון - הטורניר הסוגר את השנה ומשוחק מיולי ועד לדצמבר. לוח המשחקים נשאר זהה, רק הקבוצות הביתיות והאורחות מתחלפות ביניהן. אלופת הפינליססיון ואלופת האפרטורה משחקות בשנה שאחרי בקופה ליברטדורס של אמריקה (המקביל לליגת האלופות האירופאית)ותצטרפנה אליהן הקבוצות שסיימו הכי גבוה בטבלה המשוקללת של שני הטורנירים ושלא זכו באליפות. הקבוצות הבאות בטבלה ושלא משחקות בליברטדורס ובנוסף הקבוצה שסיימה הכי גבוה בקופה קולומביה ושלא העפילה לליברטדורס, ישחקו בקופה סודאמריקנה (מקביל לגביע אופ"א).

קופה סופרליגה אגילה - משחק אלוף האלופים או הסופרקאפ של קולומביה. לפני כל תחילת שנה, נפגשות אלופת האפרטורה והפינליססיון לצמד משחקים שבו מוכתרת מחזיקת הסופרליגה.

ירידה לליגת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף כל שנה קלנדרית מחשבים את ממוצע הנקודות שהשיגו הקבוצות בשלוש השנים האחרונות. הקבוצות שסיימו במקומות 19 ו-20 בסיכום, יורדות ישירות לליגת המשנה.

הקבוצות המשחקות בליגה הבכירה לעונת 2019[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה מיקום אצטדיון תכולה
אליאנסה פטרולרה ברנקברמחה אצטדיון דניאל וייה ספטה 10,400
אמריקה קאלי קאלי אצטדיון פסקואל גררו 42,200
אתלטיקו בוקרמנגה בוקרמנגה אצטדיון אלפונסו לופס 28,000
אתלטיקו וילה נייבה אצטדיון גיירמו פלסס אלסיד 28,000
אתלטיקו נאסיונל מדיין אצטדיון אטנאסיו חירארדוט 48,700
קוקוטה דפורטיבו קוקוטה אצטדיון חנרל סנטנדר 45,000
אוניון מגדלנה סנטה מרטה אצטדיון סיירה נבדה 18,000
דפורטס טולימה איבגה אצטדיון מנואל מוריו טורו 28,200
דפורטיבו קאלי קאלי אצטדיון פלמסקה 55,500
דפורטיבו פאסטו פאסטו אצטדיון דפרטמנטל ליברטד 28,400
אנביגאדו פוטבול קלוב אנביגאדו אצטדיון פולידפורטיבו סור 14,000
אינדפנדיינטה מדיין מדיין אצטדיון אטנאסיו חירארדוט 48,700
חגוארס קורדובה מונטריה אצטדיון חראגוואי 8,000
ג'וניור ברנקייה ברנקייה אצטדיון מטרופוליטאנו רוברטו מלנדס 50,000
לה אקידד סגורוס בוגוטה אצטדיון מטרופוליטנו דה טצ'ו 10,000
מיונאריוס בוגוטה אצטדיון אל קמפין 40,000
אונסה קלדס מניסלס אצטדיון פלוגרנדה 43,680
פטריוטס בויאקה טונחה אצטדיון לה אינדפנדנסיה 30,000
ריונגרו אגילס ריונגרו אצטדיון אלברטו גריסאלס 14,000
אינדפנדיינטה סנטה פה בוגוטה אצטדיון אל קמפין 40,000

אלופות כל הזמנים בקולומביה[4][עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה אלופה
1948 סנטה פה
1949 מיונאריוס
1950 דפורטס קלדס
1951 מיונאריוס
1952 מיונאריוס
1953 מיונאריוס
1954 אתלטיקו נסיונל
1955 אינדפנדיינטה מדיין
1956 דפורטס קינדיו
1957 אינדפנדיינטה מדיין
1958 סנטה פה
1959 מיונאריוס
1960 סנטה פה
1961 מיונאריוס
1962 מיונאריוס
1963 מיונאריוס
1964 מיונאריוס
1965 דפורטיבו קאלי
1966 סנטה פה
1967 דפורטיבו קאלי
1968 אוניון מגדלנה
1969 דפורטיבו קאלי
1970 דפורטיבו קאלי
1971 סנטה פה
 
עונה אלופה
1972 מיונאריוס
1973 אתלטיקו נסיונל
1974 דפורטיבו קאלי
1975 סנטה פה
1976 אתלטיקו נסיונל
1977 ג'וניור ברנקייה
1978 מיונאריוס
1979 אמריקה קאלי
1980 ג'וניור ברנקייה
1981 אתלטיקו נסיונל
1982 אמריקה קאלי
1983 אמריקה קאלי
1984 אמריקה קאלי
1985 אמריקה קאלי
1986 אמריקה קאלי
1987 מיונאריוס
1988 מיונאריוס
1989 הליגה הושעתה
1990 אמריקה קאלי
1991 אתלטיקו נסיונל
1992 אמריקה קאלי
1993 ג'וניור ברנקייה
1994 אתלטיקו נסיונל
1995 ג'וניור ברנקייה
 
עונה אלופה
1996 דפורטיבו קאלי
1997 אמריקה קאלי
1998 דפורטיבו קאלי
1999 אתלטיקו נסיונל
2000 אמריקה קאלי
2001 אמריקה קאלי
2002-I אמריקה קאלי
2002-II אינדפנדיינטה מדיין
2003-I אונסה קלדס
2003-II דפורטס טולימה
2004-I אינדפנדיינטה מדיין
2004-II ג'וניור ברנקייה
2005-I אתלטיקו נסיונל
2005-II דפורטיבו קאלי
2006-I דפורטיבו פאסטו
2006-II קוקוטה דפורטיבו
2007-I אתלטיקו נסיונל
2007-II אתלטיקו נסיונל
2008-I בויאקה צ'יקו
2008-II אמריקה קאלי
2009-I אונסה קלדס
2009-II אינדפנדיינטה מדיין
2010-I ג'וניור ברנקייה
2010-II אונסה קלדס
 
עונה אלופה
2011-I אתלטיקו נסיונל
2011-II ג'וניור ברנקייה
2012-I סנטה פה
2012-II מיונאריוס
2013-I אתלטיקו נסיונל
2013-II אתלטיקו נסיונל
2014-I אתלטיקו נסיונל
2014-II סנטה פה
2015-I דפורטיבו קאלי
2015-II אתלטיקו נסיונל
2016-I אינדפנדיינטה מדיין
2016-II סנטה פה
2017-I אתלטיקו נסיונל
2017-II מיונאריוס
2018-I דפורטס טולימה
2018-II ג'וניור ברנקייה

זכיות לפי קבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון זכיות שנות זכייה
אתלטיקו נסיונל 16 1954, 1973, 1976, 1981, 1991, 1994, 1999, 2005 (אפרטורה), 2007 (אפרטורה), 2007 (קלאוסורה), 2011 (אפרטורה), 2013 (אפרטורה), 2013 (קלאוסורה), 2014 (אפרטורה), 2015 (קלאוסורה), 2017 (אפרטורה)
מיונאריוס 15 1949, 1951, 1952, 1953, 1959, 1961, 1962, 1963, 1964, 1972, 1978, 1987, 1988, 2012 (קלאוסורה), 2017 (קלאוסורה)
אמריקה קאלי 13 1979, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1990, 1992, 1996-97, 2000, 2001, 2002 (אפרטורה), 2008 (קלאוסורה)
דפורטיבו קאלי 9 1965, 1967, 1969, 1970, 1974, 1995-96, 1998, 2005 (קלאוסורה), 2015 (אפרטורה)
אינדפנדיינטה סנטה פה 9 1948, 1958, 1960, 1966, 1971, 1975, 2012 (אפרטורה), 2014 (קלאוסורה), 2016 (קלאוסורה)
ג'וניור ברנקייה 8 1977, 1980, 1993, 1995, 2004 (קלאוסורה), 2010 (אפרטורה), 2011 (קלאוסורה), 2018 (קלאוסורה)
אינדפנדיינטה מדיין 6 1955, 1957, 2002 (קלאוסורה), 2004 (אפרטורה), 2009 (קלאוסורה), 2016 (אפרטורה)
אונסה קלדס 4 1950, 2003 (אפרטורה), 2009 (אפרטורה), 2010 (קלאוסורה)
דפורטס טולימה 2 2003 (קלאוסורה), 2018 (אפרטורה)
דפורטיבו פאסטו 1 2006 (אפרטורה)
דפורטס קינדיו 1 1956
קוקוטה דפורטיבו 1 2006(קלאוסורה)
אוניון מגדלנה 1 1968
בויאקה צ'יקו 1 2008 (אפרטורה)

הגביעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הגביעים עברו מספר שינויים וצורות לאורך השנים

שיאני השערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן טבלת המבקיעים המובילים בתולדות הליגה הבכירה בלבד.

דירוג שחקן שערים
1 ארגנטינהארגנטינה סרחיו גאלבן ריי 224
2 קולומביהקולומביה איבן ואלנסיאנו 217
3 ארגנטינהארגנטינה הוגו הורסיו לונדרו 211
4 ארגנטינהארגנטינה אוסוולדו מרסיאל פלאווסינו 204
5 קולומביהקולומביה חורחה רמירס גייגו 201
6 ארגנטינהארגנטינה עומאר לורנסו דבאני 198
7 קולומביהקולומביה ויקטור אריסטיסאבאל 187
8 קולומביהקולומביה ארנולדו איגואראן 186
9 קולומביהקולומביה וילינגטון אורטיס 184
10 אורוגוואיאורוגוואי חוסה עומאר ורדון 184
נכון ל-28 בפברואר 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]