אלפרדו די סטפנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפרדו די סטפנו
Di Stéfano Huracán.jpg
מידע אישי
תאריך לידה 4 ביולי 1926
מקום לידה בואנוס איירס שבארגנטינה
גובה 1.78 מטר
עמדה קשר התקפי
מועדונים מקצועיים
1943 - 1949
1946 - 1947
1949 - 1953
1953 - 1964
1964 - 1966
ריבר פלייט
הוראקאן
מיונאריוס בוגוטה
ריאל מדריד
אספניול
65 (49)
25 (10)
102 (88)
282 (216)
47 (11)
נבחרת לאומית
1947
1949
1957 - 1961
ארגנטינה
קולומביה
ספרד
6 (6)
4 (0)
31 (23)

* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה
בלבד

אלפרדו די סטפנוספרדית: Alfredo Stéfano Di Stéfano Laulhé; נולד ב-4 ביולי 1926) הוא כדורגלן ומאמן כדורגל ספרדי יליד ארגנטינה, חלוץ ריאל מדריד הגדולה של שנות החמישים של המאה העשרים. הוא מלך שערי ריאל בליגת העל הספרדית בכל הזמנים (216 שערים ב-282 הופעות), סגן מלך השערים של ריאל בכל המסגרות (307), אחרי ראול, והכוכב הגדול שהוביל אותה לחמש זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות, כמו גם לתארים רבים אחרים.

די סטפנו היה חלוץ בעל כושר גופני טוב, ראיית משחק וחוש טקטי. על אף שהוא זכור בעיקר כחלוץ פורה, הוא שיחק במגוון עמדות על המגרש. נחשב לאחד משחקני הכדורגל הטובים ביותר בכל הזמנים: הוא אחד משמונה שחקנים שזכו בתואר "כדורגלן השנה באירופה" יותר מפעם אחת (1957, 1959), ובנוסף התאחדות הכדורגל הספרדית בחרה בו כשחקן הספרדי הטוב ביותר של חצי המאה (1954-2003), במסגרת פרסי היובל של אופ"א. במשאל שערך המגזין "פראנס פוטבול" בקרב השחקנים שזכו בעבר בתואר שחקן השנה באירופה, אותו הוא מעניק, לבחירת "שחקן המאה", הגיע למקום הרביעי. משאלים אחרים מדרגים אותו בעקביות בעשירייה הראשונה או בהרכב הראשון של מצטייני המשחק.

די סטפנו הוא אחד מהשחקנים המעוטרים ביותר בתולדות הכדורגל האירופי והעולמי, בתחום המועדונים. במהלך הקריירה שלו כשחקן זכה ב-24 תארים קבוצתיים חשובים ובמספר רב של תארים אישיים ובכללם שמונה פרסי מלך השערים של ליגה בכירה; כמאמן הוסיף על שלל תאריו עוד ארבעה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפרדו די סטפנו נולד ברובע באראקאס של בואנוס איירס, בירת ארגנטינה, להורים שהיגרו לשם מאיטליה. השתייכותו האתנית הייתה מעורבת, שכן ארבעת סביו וסבתותיו נולדו בארבע ארצות שונות: איטליה, ארגנטינה, צרפת ואנגליה. אביו היה שחקן כדורגל בקבוצת ריבר פלייט, לפני שפרש ופנה לחקלאות. למשפחה הייתה חווה בפרבר של עיר הבירה, וכבכור בשלושת בניה, היה על די סטפנו הצעיר לקחת חלק בעבודה החקלאית. עבודתו בחווה תרמה לפיתוחה של סבולת לב ריאה גבוהה, שהייתה לאחד מיתרונותיו הבולטים כשחקן.

הוא החל לשחק כדורגל בגיל צעיר מאוד, וכבן 13 הצטרף לקבוצת הילדים של ריבר פלייט.

קריירה במועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 13 החליט די סטפנו להצטרף לקבוצת הנערים של ריבר פלייט, ובגיל 15 כבר היה בסגל המשנה. כבר בגיל 16 הוא צורף לסגל הבוגר, ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו במדי ריבר, אך במשך שנתיים לא שיחק מספר משחקים רב בשל החוד ההתקפי המוכשר של הקבוצה שכונתה "לה-מאקינה", "המכונה" בעברית. "המכונה" כללה חמישה חלוצים, ובזכות מספר השערים האדיר שכבשו החמישה, ריבר פלייט זכתה בארבע אליפויות. חמשת החלוצים אז היו חוסה מורנו וחואן מוניוז, ששיחקו בימין, אדולפו פדרנרה, ששיחק במרכז, אנגל לאברונה, ופליקס לוסטיאו ששיחקו בשמאל. באותה תקופה כולם היו טובים ממנו ובכירים ממנו.

בגיל 19, בשנת 1946, הוא הושאל לאתלטיקו הוראקאן, בה שיחק עונה אחת. הוא שותף ב-25 משחקים, בהם כבש עשרה שערים, לרבות אחד נגד קבוצת האם שלו, שאף היה שער הניצחון. בסוף אותה עונה התפנה מקום אחד ב"מכונה" עקב עזיבתו של אדולפו פדרנרה, ודי סטפנו חזר לריבר.

בשנת 1947 הגיעה הפריצה הגדולה והמיוחלת של די סטפנו. הוא הוביל את ריבר לזכייה באליפות ארגנטינה בעזרת יכולת מרשימה. בקיץ אותה שנה הוא זומן לנבחרת ארגנטינה וזכה עמה בקופה אמריקה. בשש הופעות בנבחרת הוא כבש שישה שערים. תואר זה היה הראשון והאחרון שלו בתחום הנבחרות.

התקופה בליגה הקולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949 עזב די סטפנו למיונאריוס בוגוטה הקולומביאנית. הוא שיחק בקבוצה בפרק הזמן שבין 49' ל-54'. בתקופה זו הליגה התנתקה מפיפ"א והשתלטו עליה נדבנים ועסקנים עשירים, מה שהביא למעבר של מספר רב של כדורגלנים דרום-אמריקנים לליגה הקולומביאנית, שם הוענקו משכורות עתק עקב חוסר הפיקוח של פיפ"א. את הנהירה התחיל אדולפו פדרנרה, שעבר מריבר למיונאריוס. ריבוי השחקנים המוכשרים בקבוצות הקולומביאניות גרם לכך שהליגה הקולומביאנית הייתה למעשה מעין ליגת אלופות דרום אמריקנית. ביחד עם די סטפנו בא למיונאריוס גם הקטור ריאל, שעתיד לשתף איתו פעולה בריאל מדריד הגדולה של המחצית השנייה של שנות ה-50.

די סטפנו, ביחד עם שחקנים כמו הקטור ריאל, אדולפו פדרנרה וחוליו קוזי השוער, הוביל את הקבוצה, שהייתה לא מוכרת אז, להצלחה רבה. כבר בעונתו הראשונה במיונאריוס זכה די סטפנו באליפות קולומביה, תוך הצגת כדורגל מהיר, התקפי ושוטף. יתר על כן, הוא זכה בתואר מלך השערים של הליגה הקולומביאנית באותה שנה.

ב-1950 איבדה מיונאריוס את האליפות לקבוצת אונסה קאלדאס, אך ב-1951 זכתה שוב באליפות, כשגם את עונה זו סיים די סטפנו כמלך השערים. ב-1952 נמשכה השליטה של מיונאריוס עם עוד זכייה באליפות, ותואר מלך השערים נוסף של די סטפנו. ב-1953 זכתה מיונאריוס באליפות האחרונה עם די סטפנו. בעונה ההיא היה די סטפנו מלך השערים של הקבוצה, אך לא של הליגה.

המעבר לספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שזכה באליפות נוספת עם מיונאריוס ב-1953, נחשב די סטפנו כאחד השחקנים הטובים בעולם. ברצלונה חשקה מאוד בשחקן שכבר קנה לו שם עולמי, ולכן פנתה לדי סטפנו. בכך החלה מסכת של מאמצים רבים שהשקיעה ברצלונה במטרה להביאו לקבוצה. המאמצים היו גדולים מאוד יחסית לתקופה ההיא, אך למרות זאת נסתיימו בסופו של דבר במעברו של די סטפנו ליריבתה של ברצלונה, ריאל מדריד, בהעברה שנויה במחלוקת.

ברצלונה הפקידה תחילה את משימת החתמתו של די סטפנו בידי רמון פרגאס, עורך דין שהתמחה בפלילים, שגם היה בנו של אחד מבעלי המניות במיונאריוס. מרטי קארטו, מנהלה של ברצלונה, אמר לפרגאס שישלם כל סכום שנדרש לדעתו. פרגאס כבר השיג סיכום להעברת די סטפנו בתמורה ל-20 אלף דולר, אך קארטו התחרט ואמר שלא ישלם יותר מעשרת אלפים, מכיוון שהוא כבר שילם סכום נכבד לריבר פלייט תמורת די סטפנו. קארטו החליט לערב בעניין את פפ סמיטייר שעקב אחרי די סטפנו עוד ב1952, ושימש כסקאוט של ברצלונה.

די סטפנו היה שייך על פי חוקי פיפ"א לריבר פלייט, שהשתכנעה להעבירו לברצלונה תמורת סכומים נכבדים אותם שילם קארטו. העיכוב בעסקה גרם לקארטו להציב אולטימטום למיונאריוס. הוא הציע למיונאריוס עשרת אלפים דולר, סכום נמוך מאוד לשחקן ברמתו של די סטפנו. ריבר פלייט הסכימה למכור את די סטפנו בתנאי שמיונאריוס יסכימו, אך הם לא הסכימו. נחתם חוזה בין די סטפנו לברצלונה באישורה של פיפ"א, אך כעת נוצרה בעיה נוספת: התאחדות הכדורגל הספרדית סירבה להכיר בעסקה. אנדרס ראמירז, מזכיר ההתאחדות, טען כי די סטפנו לא יכול לחתום בקבוצה ללא אישוריהן של ריבר ושל מיונאריוס, וכאמור מיונאריוס לא אישרו. משא ומתן זה בין ברצלונה, ריבר פלייט ומיונאריוס היה חשאי לחלוטין.

בשלב זה התערב סנטיאגו ברנבאו, נשיאה של ריאל מדריד. מיונאריוס הגיעה במרץ 1953 למשחקי ראווה בספרד, לרבות אחד נגד ריאל מדריד, לרגל חגיגות יובל להקמתה. עוד לפני שהשחקנים הגיעו לחדרי ההלבשה ניגש סנטיאגו ברנבאו לדי סטפנו והציע לו להצטרף לקבוצה. לתדהמתו (שהרי המשא ומתן היה חשאי) גילה שברצלונה כבר פנתה אל השחקן. ברנבאו פנה אל מיונאריוס בבקשה שימכרו את כרטיס השחקן של די סטפנו לריאל מדריד. בזמן ששני המועדונים, ברצלונה וריאל מדריד, ניסו לשכנע את מיונאריוס למכור את כרטיס השחקן של די סטפנו, טירפדה ההתאחדות הספרדית את המהלך, כאשר קבעה חוק המונע הגעת שחקנים זרים לליגה ללא אישורה.

לאחר מספר דיונים הגיעה ההתאחדות הספרדית להחלטה על פיה יוכל די סטפנו לשחק בספרד למשך ארבע שנים, בהן ישחק שנתיים בכל אחד מהמועדונים. על ההחלטה חתמו שני נשיאי המועדונים, קארטו וברנבאו. שאר חברי הנהלת ברצלונה וכן אוהדיה מחאו בתוקף על הסכמתו של קארטו לעסקה והשמיעו קריאות להתפטרותו. בשל כך, התפטר קארטו מתפקידו. ההנהלה הזמנית שהתמנתה החליטה לוותר על די סטפנו. עוד באותו יום חתם די סטפנו בריאל. בכך הסתיימה העברת השחקן, שהייתה אחת המפרכות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי. למחרת הבינו ראשי ברצלונה את חומרת טעותם. די סטפנו ערך את הופעת הבכורה שלו במדי ריאל, במשחק כנגד ברצלונה. במשחק די סטפנו כבש רביעייה, וריאל מדריד ניצחה 5-0.

בריאל מדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה של די סטפנו על ריאל הייתה מיידית. יחד עם כוכב אחר שהגיע לקבוצה באותה עונה, פאקו חנטו ששיחק בכנף שמאל, הוביל די סטפנו את ריאל לאליפות ב-1953/1954, לאחר עשרים שנה שלא זכתה בתואר. בעונה הבאה הגנה ריאל בהצלחה על תואר האליפות.

ריאל של די סטפנו זכתה בתארים נוספים בספרד, אולם זכורה יותר מכל כקבוצה שזכתה בגביע אירופה לאלופות בחמש השנים הראשונות לקיומו (1956-1960). לדומיננטיות הקבוצתית של ריאל ביבשת נלוותה דומיננטיות אישית של די סטפנו, שנבחר פעמיים לשחקן השנה באירופה. המשחק שנחשב לשיאה של תקופה זו היה גמר גביע האלופות 1960, שבו ניצחה ריאל את איינטרכט פרנקפורט 7-3 בהאמפדן פארק שבגלאזגו. די סטפנו הבקיע שלושער ושותפו לחוד פושקש הבקיע את הארבעה הנותרים.

די סטפנו שיחק בריאל במשך כעשור שנים וזכה עמה בשמונה אליפויות ובחמישה גביעי אירופה. על אלה הוסיף צמד זכיות בגביע הלטיני, זכייה אחת בגביע המלך הספרדי ואחת בגביע העולם לקבוצות (אז הגביע הביניבשתי). ברמה האישית, זכה חמש פעמים בתואר מלך השערים של הליגה הספרדית, והעמיד את שיאי ההבקעה האישיים של ריאל בכל המסגרות. 49 השערים שהבקיע ב-58 משחקיו בגביע האלופות, נקבעו כשיא שהחזיק מעמד למעלה מארבעים שנה, ונשבר על ידי ראול רק ב-2005, בעידן שבו היה הגביע לליגת האלופות, פורמט שבמסגרתו נערכים משחקים רבים יותר. [1]

בתום עונת 1964/1963, עבר די סטפנו לשחק באספניול, מועדון שהיה רגיל אז לקלוט כוכבים מזדקנים. הוא הוסיף לשחק עוד שנתיים, לפני שפציעה הובילה לפרישתו מהמשחק בגיל 40, ב-1966.

די סטפנו בריאל מדריד

קריירה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבחנה בין די סטפנו, שהשיג ברמת המועדונים מספר חסר תקדים של תארים קבוצתיים ואישיים, לשחקנים שמקדימים אותו בדרך כלל ברשימות גדולי המשחק, כגון פלה, מרדונה וקרויף, היא העובדה שבניגוד להם, לא שיחק מעולם כדורגל על הבמה הגבוהה ביותר - טורניר הגמר של גביע העולם בכדורגל. נסיבות חייו, פוליטיקה ומזל רע חברו יחדיו כדי למנוע ממנו מלהופיע במונדיאל.

ב-1950 החרימה מולדתו ארגנטינה את הטורניר, לאחר שהצעתה של ברזיל לארח אותו הועדפה על זו שלה. ב-1954 לא הורשה עדיין לשחק במדי נבחרת ספרד. לאחר מכן קיבל את האישור הדרוש מפיפ"א לשחק כספרדי, אך ב-1958 לא הצליחה הנבחרת לעבור את שלב המוקדמות ולהעפיל לטורניר הגמר. הוא השתתף בקמפיין המוקדמות המוצלח של ספרד, להעפלה למונדיאל 1962, ונכלל בסגל שנסע לצ'ילה, אף שהיה כבר בן 36; אולם פציעה מנעה ממנו מלשחק בהזדמנות אחרונה זו.

הקריירה הבינלאומית של די סטפנו אמנם לא כללה הופעה במונדיאל, אך בכל זאת משובצים בה הישגים נאים, ובראשם הזכייה בקופה אמריקה ב-1947 עם ארגנטינה, ושיא השערים הלאומי שקבע בנבחרת ספרד (23 שערים ב-31 הופעות), שיא שהחזיק מעמד במשך כשלושה עשורים, עד ששבר אותו אמיליו בוטרגניו. די סטפנו רשם גם ארבע הופעות בינלאומיות במדי נבחרת קולומביה.

סגנון משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

די סטפנו הביא לידי ביטוי על מגרש הכדורגל מגוון של תכונות ויכולות, שהפכו אותו לאחד מהשחקנים המגוונים ביותר בתולדות המשחק. מיגל מוניוז, ששיחק לצדו ואחר כך אימן אותו בריאל מדריד, קבע ש"הגדולה של די סטפנו הייתה שכששיחק בקבוצתך, היו לך שני שחקנים בכל עמדה."[2] הניידות בין העמדות השונות, והתנועה בלא כדור, שאליהן מתייחס מוניוז, הפכו את די סטפנו לכדורגלן טוטאלי, שנים רבות בטרם נטבע המונח. [3]

תפקודו על המגרש התפתח עם התקדמות הקריירה שלו. בתחילה היה חלוץ מרכזי קלאסי, ומשם נמשך לאחור אל עבר הקישור, נסיגה שלמרבה הפלא לא הביאה לירידה בכמות השערים שהבקיע, אלא להפך. [4] כה שלם היה המעבר של די סטפנו אחורה, עד שסקרים המרכיבים מעת לעת את "קבוצת כל הזמנים", מרבים להכליל אותו בקישור, לצדם של שחקנים כמרדונה וקרויף, ולא בחוד ההתקפה. [5]

אף שאינו גבה-קומה (1.78), הצטיין די סטפנו במשחק ראש, הודות ליכולתו לקרוא את מהלך המשחק ולהתמקם בהתאם; רבים משעריו הובקעו בראש. בכלל, רב-גוניותו של די סטפנו אינה מאפשרת לאפיין את שעריו: הוא הבקיע בראש ובשתי הרגליים, מטווחים קצרים וארוכים, לעתים על ידי פריצות מהירות ופעמים אחרות תוך שימוש בטכניקה ובמסירות כפולות.[6]

חשיבותו על המגרש עבור קבוצתו הייתה רבה, כמנהיג טבעי וכשחקן אנרגטי בעל כושר גופני גבוה, שאפשר לו להתרוצץ בין העמדות השונות גם בשלהי הקריירה שלו, וגם בדקות המאוחרות של כל משחק.

קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו ממשחק פעיל פנה די סטפנו לקריירה כמאמן. בעונתו הראשונה כמאמן 1967/1968 הוא אימן את קבוצת אלש. הוא הוביל לאליפויות בארגנטינה את קבוצת נעוריו ריבר פלייט (ב-1981), כמו גם את יריבתה בוקה ג'וניורס (1970). בספרד זכה להצלחה בשלוש קדנציות כמאמנה של ולנסיה, שזכתה תחת הדרכתו באליפות ובגביע אירופה למחזיקות גביע. כמו כן אימן בספורטינג ליסבון, בראיו ואיקאנו, ופעמיים לזמן קצר את ריאל מדריד.

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו קבע די סטפנו את ביתו בחווה שקנה בפאתי מדריד. ספרד, שהעניקה לו ב-1960 את תואר הכבוד של חבר ב"מסדר איזבלה הקתולית", הייתה לארצו המאומצת. ב-5 בנובמבר 2000 מונה לנשיא כבוד של ריאל מדריד.

ב-24 בדצמבר 2005 לקה בהתקף לב, ממנו התאושש.

ב-2006 חנכה ריאל מדריד את "אצטדיון אלפרדו די סטפנו", אצטדיון כדורגל בן 6,000 מושבים, הממוקם במתחם האימונים של הקבוצה ומשמש כמגרשה הביתי של קבוצת המשנה של המועדון. נבחר כקשר התקפי בקבוצת הכדורגל של המאה.

באוקטובר 2011 נבחר לשחקן הראשון שנכנס להיכל התהילה של פיפ"א.

תארים ושיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים קבוצתיים
תואר זכיות כשחקן זכיות כמאמן
אליפות ליגת העל הארגנטינית 2 (45', 47') [7] 2 (70', 81')
אליפות ליגת העל הקולומביאנית 4 (49', 51'-53')
אליפות ליגת העל הספרדית 8 (54', 55', 57'-59', 61', 63', 64' ) 1 (71')
גביע המלך הספרדי 1 (62')
גביע אירופה לאלופות 5 (56'-60')
הגביע הלטיני 2 (55', 57')
הגביע הבין-יבשתי 1 (60')
גביע אירופה למחזיקות גביע 1 (80')
קופה אמריקה 1 (47')
תארים אישיים
תואר זכיות כשחקן
מלך שערי ליגת העל הארגנטינית 1 (47')
מלך שערי ליגת העל הקולומביאנית 2 (51'-52')
מלך שערי ליגת העל הספרדית ("פיצ'יצ'י") 5 (54', 56'-59')
כדורגלן השנה באירופה 2 (55', 57')

שיאים אישיים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סגן מלך שערי ריאל מדריד בכל המסגרות (307) ובליגה הספרדית (219)
  • חמישי בטבלת מבקיעי הליגה הספרדית (227)
  • סך כל שעריו בכל המסגרות ובכל הקבוצות והנבחרות - למעלה מ-800, ולפי ספירה אחת 893 - רביעי בתולדות הכדורגל, אחרי פלה, ארתור פרידנרייך ופרנץ בינדר[דרוש מקור]
  • השחקן היחיד שהבקיע בחמישה משחקי גמר רצופים של גביע אירופה לאלופות

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לואיס ארנאיס (Luis Arnáiz), ‏ Europe dazzled by Di Stéfano, עבור אתר אופ"א, 2006 [1]
  • מתיו טיילור (Matthew Taylor) ופייר לנפרנקי (Pierre Lanfranchi), ‏Moving With the Ball: The migration of professional footballers, הוצאת Berg, ניו יורק 2001
  • "אלפרדו די סטפנו - השחקן הרב-גוני הטוב ביותר בעולם" אתר בית בלתי-רשמי
  • ריצ'רד ויציג (Richard Witzig), ‏ The Global Art of Soccer, הוצאת CusiBoy Publishing, ניו אורלינס 2006
  • ג'ימי ברנז, Barca, A People's Passion, הוצאת בלומסברי, לונדון 1999
  • פיל בול (Phil Ball), ‏ Morbo: The Story of Spanish Football הוצאת WSC Books Limited, מהדורה חדשה 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראול הבקיע את שערו ה-50 בהופעתו ה-97 במסגרת ליגת האלופות (ויציג, עמ' 152)
  2. ^ קלייב גיפורד (Clive Gifford)‏, Soccer: The Ultimate Guide to the Beautiful Game, עמ' 84
  3. ^ ברנז עמ' 154-161, וכן ויציג עמ' 152
  4. ^ לאוראנו רואיז (Laureano Ruiz) ‏ Soccer Secrets to Success: Things Great Players and Coaches Should Know, עמ' 231
  5. ^ הכורח להסיט חלוץ לקישור במשאלים מעין אלה, נובע גם מצפיפות דיספרופורציונית: רבים מדי מהשחקנים הנחשבים לגדולי הכדורגל היו חלוצים.
  6. ^ פיל בול, עמ' 125
  7. ^ מקצת המקורות אינם מונים לזכותו את האליפות של ריבר ב-1945, כנראה משום שהיה שחקן סגל, אך לא הרבה להופיע בהרכב הראשון.
זוכי פרס כדורגלן השנה באירופה

1956: מתיוס | 1957: די סטפנו | 1958: קופה | 1959: די סטפנו | 1960: סוארס | 1961: סיבורי | 1962: מסופוסט | 1963: יאשין | 1964: לאו | 1965: אוסביו | 1966: צ'רלטון | 1967: אלברט | 1968: בסט | 1969: ריברה | 1970: מילר | 1971: קרויף | 1972: בקנבאואר | 1973: קרויף | 1974: קרויף | 1975: בלוחין | 1976: בקנבאואר | 1977: סימונסן | 1978: קיגן | 1979: קיגן | 1980: רומינגה | 1981: רומינגה | 1982: רוסי | 1983: פלאטיני | 1984: פלאטיני | 1985: פלאטיני | 1986: בלאנוב | 1987: חוליט | 1988: ואן באסטן | 1989: ואן באסטן | 1990: מתאוס | 1991: פאפן | 1992: ואן באסטן | 1993: באג'ו | 1994: סטויצ'קוב | 1995: ואה | 1996: זאמר | 1997: רונאלדו | 1998: זידאן | 1999: ריבאלדו | 2000: פיגו | 2001: אואן | 2002: רונאלדו | 2003: נדבד | 2004: שבצ'נקו | 2005: רונאלדיניו | 2006: קנבארו | 2007: קאקה | 2008: כ. רונאלדו | 2009: מסי