ההפיכה באיראן (1953)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מבצע אייג'קס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההפיכה באיראן 1953 (בפרסית: کودتای 28 مرداد; הפיכת ה-28 במרדאד) הייתה הפיכה שבוצעה באיראן ב-19 באוגוסט 1953. במהלך ההפיכה הופלה ממשלתו הסמי-הדמוקרטית של מוחמד מוסאדק. ההפיכה תוכננה על ידי ארצות הברית (תחת השם: מבצע TPAJAX. ומכונה בהתאם "מבצע Ajax" או "מבצע אייג'קס") וגובתה על ידי בריטניה (תחת השם: מבצע מגף).[1] מוסאדק דרש לפרסם את מסמכי חברת הנפט האנגלו-פרסית, תאגיד בריטי רב-השפעה, ולהגביל את שליטת החברה על מאגרי הנפט של איראן. בשל סירובה של החברה לשתף פעולה עם הממשלה, הפרלמנט האיראני הצביע על הלאמת תעשיית הנפט במדינה ועל גירוש נציגי החברה הזרים מהמדינה. לאחר הדחת מוסאדק הוקמה ממשלה צבאית ובראשה פזל-אללה זאהדי(אנ'). ממשלה זו אפשרה למלך, מוחמד רזא שאה, לשוב למדינה ולשלוט בה ביד רמה. השאה ביסס את שלטונו בסיועה של ארצות הברית, אולם הודח בעצמו ב-1979, במהלך המהפכה האסלאמית. ההפיכה ליבתה את הרגשות האנטי-מערביים והאנטי-אמריקניים באיראן ואף הוזכרה במהלך נאום הניצחון של הנשיא מוחמד ח'אתמי ב-1997.

באוגוסט 2013, 60 שנה לאחר ההפיכה, הודתה סוכנות הביון המרכזית (CIA) כי הוטלה עליה האחריות לתכנן ולבצע את ההפיכה, שכללה מתן שוחד לפוליטיקאים איראנים ולגורמים רמי-דרג בצבא ובמשטרה. כמו גם הפצת תעמולה שתמכה בהפיכה. ה-CIA צוטט בהודאתו בכך שההפיכה יצאה לפועל תחת הכוונתה הישירה וכחלק "ממדיניות החוץ של ארצות הברית, שתוכננה ואושרה בדרגות הבכירות ביותר של הממשלה". וזאת מאחר שגבר החשש בוושינגטון שממשלת החזית הלאומית של מוסאדק תעמוד לצד ברית המועצות במסגרת המלחמה הקרה שהלכה והתהוותה באותה תקופה.[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19, איראן נתפסה בין שתי מעצמות שהיו במגמת התפשטות לכיוונה - האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית. כשבמהלך המחצית השנייה של המאה, מדיניות הוויתורים של המונרכיה הקג'ארית למערב זכתה להתנגדות הולכת וגוברת מהבית.[3] ב-1872, נציג של פול רויטרס נפגש עם נאסר א-דין שאה קגא'ר והסכים לממן את ביקורו היקר באירופה בתמורה לזכויות בלעדיות על תעשיית הכריה והרכבות באיראן. עם זאת, ההבטחות של השאה לרויטר מעולם לא יצאו אל הפועל בשל מחאה אלימה מבית ובשל התנגדותה של רוסיה.[4] ב-1892 השאה נאלץ לבטל את המונופול על תעשיית הטבק שניתן למייג'ור טלבוט, בעקבות הפגנות וחרם נרחב שהוטל על צריכת הטבק במדינה.

ב-1901, מוזפר א-דין שאה קג'אר העניק לויליאם נוקס ד'ארצ'י זכויות לחיפוש נפט בממלכה למשך 60 שנים. ב-1907 העביר ד'ארצ'י את אחזקותיו בפרס לחברת הנפט של בורמה שהייתה בבעלות בריטית. ב-26 במאי 1908 החברה מצאה מצבור נפט בעומק של 360 מטרים מתחת לפני הקרקע, וגדלה באטיות עד מלחמת העולם הראשונה. עת בה החשיבות האסטרטגית של פרס הובילה את ממשלת בריטניה לרכוש מניות בחברה ולמעשה השתלטה על תעשיית הנפט בפרס.

הבריטים עוררו את זעמם של הפרסים כשהמשיכו להתערב בענייניהם הפנימיים, בין היתר בזמן המהפכה החוקתית.[5][6] הפגנות המונים אילצו את המלך מוזפר א-דין לקבל את החוקה שנקבעה ב-1906, שבמסגרתה הוגבלו סמכויותיו. וכמו כן, אפשרה לפרלמנט (המג'לס) שנבחר באופן דמוקרטי, לחוקק את חוקי המדינה ולהוציאם לפועל, וזאת באישורו וחתימתו של ראש הממשלה. על פי החוקה, ראש הממשלה ימונה בידי השאה לאחר הצבעת אמון בפרלמנט. עם זאת, החוקה החדשה השאירה בידיו של השאה סמכויות רבות, בהם פרסום צווים מלכותיים, כוח למנות ראשי ממשלה ולפטרם (בהתאם להצבעות אמון בפרלמנט), מינוי חצי מחברי הסנאט (שלא כונס עד 1949), הצגת חוקים ואף פיזור הפרלמנט. כוחו השרירותי של השאה אמנם בוטל, אך תפקידו המשיך להיות משמעותי בקביעת ההחלטות בממלכה. הסתירות הפנימיות בחוקה גרמו בשנים שחלפו מאז כינונה לעימותים רבים. כשהן בריטניה והן רוסיה התנגדו למהפכה החוקתית וניסו לחתור תחתיה באמצעות גיבויו של המלך מוחמד עלי שאה קג'אר(אנ'), שהחליט לבטל בכוח את החוקה ולפזר את הפרלמנט ב-1907, בטענה שהם נוגדים את החוק האסלאמי. ב-1910 הודח המלך מכיסאו על ידי תנועת גרילה שתמכה בחוקה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שרר בפרס חוסר שביעות רצון ניכר מתנאי זיכיון הנפט הבריטי, שפעל תחת חברת הנפט האנגלו-הפרסית (APOC), ולפיה הממלכה קיבלה רק כ-16% מהרווחים הנקיים מהתעשייה. ב-1921, אחרי שנים של ניהול כושל תחת שושלת קאג'אר, התרחשה הפיכה, שגובתה על ידי הבריטים והעלתה את גנרל רזא חאן לשלטון. ב-1923 רזא חאן מונה לראש הממשלה וצבר מוניטין כפוליטיקאי נקי כפיים. ב-1925 הצביע הפרלמנט, שהיה נתון להשפעתו של רזא חאן, בעד סילוקו של אחמד שאה קג'אר מכס המלכות. רזא חאן הוכתר במקומו כרזא שאה פהלווי ובכך ייסד את שושלת המלוכה החדשה. רזא שאה שינה את שם המדינה מפרס לאיראן והחל בתוכנית מהירה ומוצלחת למודרניזציה, שבאותו זמן הייתה בין המדינות העניות והנחשלות ביותר בעולם. עם זאת, רזא שאה שלט ביד רמה ולא סבל התנגדות לשלטונו. עד 1930 דיכא האחרון כל סוג התנגדות לשלטונו, בניגוד למגבלות הדמוקרטיות שנבעו מהחוקה. מתנגדי שלטון הושלכו לבית הכלא ובמקרים מסוימים אפילו הוצאו להורג. בעוד חלק הסכימו עם מדיניותו, בטענה כי מדובר בהכרח לנוכח חוסר היציבות ממנה סובלת איראן, אחרים סברו כי מדיניות זו אינה מוצדקת. אחד ממתנגדי מדיניות זו היה הפוליטיקאי מוחמד מוסאדק, שנכלא ב-1940, ובעקבות זאת פיתח סלידה לשלטון השאה והפך לתומך נלהב בהלאמת נפט כוללת.

בתקופת שלטונו ניסה רזא ח'אן למתן את ההשפעות המערביות והקולוניאליות ועשה זאת דרך ניסיון איזון בין בריטניה, רוסיה וגרמניה. כשבשנת 1930 אף ניסה לבטל את זיכיון הנפט הבריטי שניתן בתקופת שלטון שושלת קג'אר. אך נכשל לאור חולשתה המדינית של איראן. אף על פי שאיראן נשארה נייטרלית לאורך כל ראשית מלחמת העולם השנייה, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הסובייטים והבריטים פלשו לאיראן, וזאת במטרה להבטיח לעצמם עתודות נפט לזמן המלחמה. בתקופה זו לאור הנייטרליות וכן החברות שהתפתחה בין היטלר לרזא חאן הוגלה האחרון מאיראן על ידי הבריטים, ובמקומו מונה בנו מוחמד רזא שאה פהלווי כשהיה בן 22 בלבד. בראשית תקופת שלטונו רזא שאה העניק את מירב הריבונות לידי המג'לס האיראני. בתום מלחמת העולם השנייה לאחר שהתפנו הכוחות הבריטים והסובייטיים, התפתחו באיראן תנועות לאומניות אנטי-מערביות שראו בשליטה הבריטית על עתודות הנפט האיראנים כהמשך דרכה הקולוניאלית של בריטניה ומדינות המערב. תוך ניצול לא הוגן של משאבי הטבע האיראנים.

לאחר ניסיון ההתנקשות בחיו של השאה הצעיר בשנת 1949, החל האחרון לפתח אהדה ציבורית וכן מעורבות פוליטית הולכת וגוברת שבמסגרתה גם שינה את החוקה האיראנית כך שתעניק לו עוד סמכויות. בתקופה זו גם חנן מוחמד רזא שאה פהלווי את מוסדאק, שחררו מהכלא ואפשר לו לחזור לחיים הפוליטיים. מוסאדק ראה בפעולות השאה להגברת כוחו הפוליטי כאקט לא דמוקרטי והאמין כי על השאה "למלוך אך לא לשלוט", באופן דומה למונרכיות החוקתיות באירופה. לאור התנגדות זו מוסאדק ומתנגדים נוספים למדיניות השאה חברו יחדו ויצרו את חזית הלאומית, כשהלאמת הנפט הייתה למטרתם המדינית העיקרית. עד לשנת 1951 החזית הלאומית זכתה לרוב במג'לס.

משבר אבדאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר אבדאן
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – המהפכה הלבנה

לאחר רצח ראש הממשלה שהתנגד לתוכנית הלאמת הנפט עלה לראשות הממשלה מוחמד מוסאדק, שאכן הוביל להלאמת הנפט, אך לאור בעיות טכניות של חוסר ניסיון בהפעלת מפעלי הנפט: שאיבה, זיקוק והעברה למיכליות, המפעלים הושבתו והניסיונות להפקת הנפט לא צלחו בקנה מידה משמעותי. במקביל בריטניה פעלה להפעלת חרם צרכנים על הנפט האיראני וזאת לאור הפרת חוזי הנפט שלפיהם היה לבריטים ולחברת הנפט האנגלו-איראנית את הזיכיון לנפט האיראני, והצליחה בכך. בתקופה זו חרם הצרכנים השפיע לרעה על כלכלתה של איראן ומצבה הכלכלי של איראן הורע אף יותר משהיה לאחר מלחמת העולם השנייה.

ניסיונות ראשונים להפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות למג'לס בשנת 1952 קיוו הבריטים לבצע הפיכה שתיראה כחוקית, אך לא הצליחו. סוכנים בריטים שיחדו מועמדים שונים כך שיצביעו לאחר בחירתם למג'לס להדחת מוסדאק, וכן שיחדו מצביעים ומנהיגים אזוריים בתפוצה ארצית, כך שיעודדו הצבעה למועמד לבחירתם. בתקופה זו מפלגת תודה(אנ') הקומוניסטית חברה בתמיכתה במוסדאק בתקווה שידגל בקומוניזם, אף על פי שמוסדאק לא באמת אימץ אותם.

על רקע המלחמה הקרה ולאור התמיכה לה זכה מוסדאק ממפלגת תודה, הצליחה בריטניה לשכנע את ארצות הברית בסכנת חבירתה של איראן לסובייטים ובצורך להפיל את ממשלתו של מוסדאק. לאורך תקופת שלטונו של הארי טרומן כנשיא ארצות הברית ולאור מלחמת קוריאה לא הצליחו הבריטים לשכנע את האמריקאים לסייע בהתנגדות לשלטון מוסדאק באיראן, אך עם עלייתו של דווייט אייזנהאואר הדבר צלח.

לאחר שהחלו לעלות שברים בהנהגתו של מוסדאק לאור החרפה במצבה הכלכלי של איראן, ממשלת מוסדאק החלה להסתמך יותר ויותר על כוחות חירום. לאחר ניסיון ההתנקשות באחד משרי הממשלה ובמוסדאק עצמו, הורה האחרון על כליאתם של עשרות ממתנגדיו הפוליטיים, מאוחר יותר מוסדאק אף פיזר את הפרלמנט. מעשה זה הוביל להאשמות כי מוסאדק נעשה דיקטטור.

השאה עצמו התנגד תחילה לתוכניות ההפיכה ותמך בהלאמת הנפט, אך לאחר שהודע על ידי ה-CIA כי אם לא ישתף פעולה, גם הוא "יודח" שינה את דעתו. לאחר שהושג הסכמתו של השאה, ה- CIA ביצע את ההפיכה תחת העילה הרשמית כי הצו של מוסדאק לפיזור הפרלמנט שולל מכוחו של השאה ומעניק למוסדאק וממשלתו כוח מוחלט ו"סמכויות מוחלטת ודיקטטוריות". ב-15 באוגוסט התבקש נעמת-אללה נצירי(אנ') מפקד במשמר המלכותי(אנ') של השאה להעביר למוסדאק את מכתב הפיטורין מטעם השאה, אך מוסדאק שהוזהר מפני המזימה לפיטורו סירב לקבל את המכתב והורה לאסור את נצירי. לאחר שהתוכנית האמריקאית והבריטית בשיתופו של השאה פורסמה על ידי ה-CIA בניו יורק טיימס, תומכיו של מוסאדק, ובעיקר תומכי מפלגת תודה, יצאו לרחובות במחאות אלימות. השאה, מחשש לתגובה חריפה, מלווה באשתו השנייה סוראיה נמלט מאיראן לעיראק ולאחר מכן לאיטליה.

ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שניסיון ההפיכה הראשון כשל, הורה מוסדאק לכוחות הביטחון לעצור את המעורבים במזימה, והאמין כי עם תום המעצרים הפיכת ה-CIA נכשלה. מאמין כי הצליח בהשגת שליטה מלאה על הממשלה ביקש מוסדאק מתומכיו לחזור לבתיהם ולהמשיך בחייהם כרגיל. עם זאת הגנרל זאהדי(אנ'), שהצהיר כי היה ראש הממשלה החוקי של איראן, הצליח להסתתר ולהתחמק ממעצר. זאהדי ארגן מפגש סודי בין תומכי השאה השונים (שכללו גם פשיסטים ואוהדי נאצים איראניים) ובאמצעות מימון אמריקאי הגו תוכנית חדשה. לצורך ביצוע תוכנית זו הסתמכו בעיקר על רגשות העם: ההלם מבריחת השאה מאיראן, פחד מפני הקומוניזם, ומעצרי מתנגדי מוסאדק. בנוסף מספר אנשי דת איראנים שיתפו פעולה עם סוכנויות הריגול המערביות כי לא היו מרוצים מממשלתו החילונית של מוסדאק, ובהם איתאללה בהבהאני שהשתמש בהשפעתו כדי לגייס מפגינים דתיים נגד מוסאדק.

הצתת תנועות אזרחיות דרך מימון תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוגוסט, נשכרו מסתננים שיתחזו לחברי מפלגת תודה הקומוניסטית ויארגנו "מהפכה קומוניסטית". המסתננים הממומנים הראשונים החלו בגלי מחאה והסיתו את יתר חברי תודה האמיתיים להצטרף. עד מהרה, חברי תודה יצאו לרחובות תוקפים כמעט כל סימן לקפיטליזם. האחרונים בזזו עסקים פרטיים, הרסו חנויות ובנוסף השחיתו חלקים גדולים מהרובע העסקי של דרום טהרן, הכולל בזארים. אירועים אלו עוררו סלידה ציבורית המונית פתאומית נגד מעשה השחתה זה - וכך חלקו הראשון של התוכנית הושלם. במקביל מומנה קבוצה שנייה של מסתננים, מסתננים אלו התחזו לתומכי השאה, ארגנו ועודדו מחאות המוניות של איראנים זועמים המבוהלים מ"המהפכה הקומוניסטית" והאלימות המופעלת על ידם. בשלב זה של ההפיכה, רוזוולט ווילבר(אנ'), נציגי ממשל אייזנהאואר, דאגו לשחד פקידי ממשל, עיתונאים, אנשי עסקים ובריוני רחוב איראניים, עלת מנת שיביעו תמיכה בשאה ויתנגדו למוסדאק. בנוסף, נעשה שימוש נרחב ב-BBC בפרסית לקידום התעמולה נגד מוסדאק. עד כי החומר האנטי-מוסדאקי שודר שוב ושוב בערוץ הרדיו, וגרם לצוות האיראני שעבד ברדיו של ה-BBC בפרסית לפתוח בשביתה כמחאה על המהלך.[7] הטקטיקות של רוזוולט כללו גם מתן שוחד למפגינים לתקיפת סימני השאה, תוך קריאת ססמאות בעד מוסאדק - דבר שגרם לאזרח האיראני הממוצע לרגשות שנאה וחוסר אמון במוסאדק, שכן סימני המלך ביטאו והיו בתקופה זו כסמל לאיראן.

עד צהרי היום, קהל גדול של אזרחים איראנים אמיתים יצאו לרחובות בהפגנות המוניות, חמושים בנשק מאולתר והכו בחזרה בחברי מפלגת תודה. תחת הנהגתו של זאהדי, הצבא הבריח את תומכי תודה הקומוניסטים ולאחר מכן הסתערו בתמיכת המפגינים על בנייני הממשלה. מוסאדק עצמו נמלט לאחר שטנק ירה פגז על ביתו, אך מאוחר יותר הסגיר עצמו לצבא. כדי למנוע שפיכות דמים נוספות, סירב מוסדאק לארגן את תומכיו כניסיון אחרון לשימור שלטונו. עד סוף היום, זאהדי והצבא השתלטו על הממשלה. לאחר שהתוודע השאה להצלחת ההפיכה חזר מאיטליה לאיראן, ומוסדאק הוחלף רשמית בזאהדי. במקור מוסאדק נעצר, נשפט ונידון למוות. אך בצו אישי של השאה עונשו של מוסדאק הוקל לכליאה לשלוש שנים בבידוד בכלא צבאי, ולאחריו מעצר בית עד ליום מותו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול איראני לציון 20 שנה להפיכת 1953

כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבול בממשלה הנבחרת של איראן בשנת 1953 הבטיחה שליטה מערבית של משאבי הנפט של איראן ומנעה את התחרות מול ברית המועצות על נפט איראני. לאחר ההפיכה ארצות הברית הקימה כחמש חברות נפט נוספות באיראן ששברו את המונופול הבריטי על הנפט ועודדו תחרות.

מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שההפיכה החזירה לו את מעמדו כמלך, הבין מוחמד רזא שאה פהלווי כי כיסאו ושלטונו יחזיקו מעמד כל עוד יפעל בעד האינטרסים האמריקאים והבריטים. לאור זאת התחזקו הקשרים המדיניים, צבאים, מודיעיניים וכלכליים בין המדינות, כשאיראן שימשה כמעין כלב שמירה אזורי עבור ארצות הברית.

לאחר שתפס מחדש את השלטון השאה הקים את הסאוואכ, המשטרה החשאית של איראן שעסקה בשירותי ביטחון, מעקב אחר מתנגדי משטר וביצוע צנזורה. כשהשיטות בהם השתמשו היו שיטות שנלמדו על ידי האמריקאים, וכן על ידי ישראל. במהלך 20 השנים האחרונות לשליטת השאה, הוצאו להורג כ-100 אנשים מסיבות פוליטיות.

לאור הצלחת מבצע אג'אקס הוחלט לאמץ את ה-CIA כחלק ממנגנון מדיניות החוץ של ארצות הברית, וכן לאמץ ולשכפל את הצלחת המבצע כשיטת הפיכה זולה ומוצלחת בעלת אפקט מיידי.

תוצאות נלוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – המהפכה האיראנית, תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן

ההפיכה של 1953 גרמה לנזק לטווח ארוך למוניטין של ארצות הברית. המונח Blowback(אנ') הוגדר לראשונה לאור תוצאות מהפכת 1953, ופירושו: התוצאות הלא צפויות הנובעות מהפעילויות הסמויות של ארצות הברית במדינות העולם. הפיכת 1953 הייתה לקו פרשת המים עבור איראן, המזרח התיכון ולמעמדה של ארצות הברית באזור. שכן מאז שמה של ארצות הברית לא כובד ושולב עם חוסר כבוד וחוסר נכונות לכבד את רצון העם, כל עוד זה מתנגש עם האינטרסים האמריקאים או הבריטים. הקנוניה הבריטית-אמריקאית להשגת שליטה על המשאבים האיראנים, סייעה להביא לסיום עידן התנועות הלאומיות והדמוקרטיות באיראן, וההדים שלה הובילו לבסוף לעזיבת השאה בשנת 1979. זיכרון ההתערבות המערבית בענייניה הפנימים של איראן, במיוחד ב-1953. כמו שיתוף הפעולה של השאה, הורידו מפופולריות המלך בקישורו לגורמים מערביים, והגבירו את האופי האנטי-מערבי באיראן ובמיוחד של המהפכה האיראנית, 25 שנה מאוחר יותר.

על רקע התגברות התנועה האנטי-מערבית בחברה האיראנית, שהייתה נגד השליטה המדינית והכלכלית של מדינות וחברות זרות באיראן, עם תחילת שנות ה-70 הגביר השאה את גובה המסים שהיה על חבורת זרות הפועלות באיראן לשלם מ-50% ל-80%, וקבע את תשלומי התמלוגים מ-12.5% ​​ל-20%. כך שחברות הנפט הרוויחו רק כ-22 סנט לחבית נפט. באותה העת גם השליטה על קביעת מחירי הנפט חזרו לשליטה איראנית. בשנת 1973 השאה סייע להנדס את משבר הנפט של 1973 במסגרת הקמת אופ"ק, שהגבירה את ההכנסות מהנפט והובילו לפיתוח כלכלי-חברתי מהיר של המדינה. השאה אף הצהיר כי לא יחדש את קונסורציום הנפט של שנת 1954 עם חברת הנפט האנגלו-איראנית שעתידה הייתה לפוג בשנת 1979. בתקופה זו השאה החל לפעול באופן עצמאי יותר ויותר מהמערב, כך שהחל מאמצע שנות השבעים ארצות הברית, בתקופתו של ג'ימי קרטר, החלה למשוך מתמיכתה בשאה. התרחבותה המהירה של כלכלת המדינה יצרה מתחים בלתי צפויים במרקם החברתי שסייעו להתקיימותה של המהפכה האיראנית. עם זאת מעשיו של השאה לפיתוח איראן והתרחקותו מהמערב לא השכיחו את הסיוע שהגיש השאה בתקופת מוסדאק לבריטים ולאמריקאים, ואת הסלידה שפעולה זו יצרה בקרב העם, כך שכשהגיע הרגע הגורלי של והחלה המהפכה העם נטש את השאה וזאת לאור זיכרון שיתוף הפעולה עם המערב. למרבה האירוניה גם המערב, ובמיוחד ארצות הברית לא סייעו לו בשעה קשה זו וזאת לאור התרחקותו מהם.

אירועי 1953 נהיו לאבן יסוד ביחסי ארצות הברית-איראן עד היום, כשהאנטגוניזם האיראני, ובפרט זה של השלטון, כלפי המערב, בנוים על חוסר האמון שהחל להתפתח בתקופה זו. שכן מוסר ההשכל האיראני מהאירוע היה כי מדינות המערב אינן מעוניינות לקדם דמוקרטיה או זכויות אדם במטרה להטיב עם יתר המדינות, אלא עושות זאת כשהדבר מטיב לעצמן ועל מנת להטיב עם עצמן. וזאת במיוחד במטרה להחליש את המבנה המוסדי והזיכרון ההיסטורי של מדינות העולם השלישי והתקדמותן, במטרה לאפשר ולשמר את שליטתן הגלובלית של מדינות המערב. בנוסף כדי לאפשר גישה קלה יותר למקורות הטבע של מדינות אלו, תוך המשך קיום הנאו קולוניאליזם במדינות אלו.

כיום, הממשל האיראני טוען כי יש לציית למשטר האסלאמי על מנת למנוע את נפילתה החוזרת של איראן לידי המעצמות הזרות. בנוסף, משתמש המשטר באירועי הפיכת 1953 כדי לדכא באופן לגיטימי - אלים ואף צבאי, כל ניסיון התנגדות לשלטון בטענה כי כל התנגדות למשטר אינה כנה; אלא לוודאי ממומנת, מופעלת ונועדה לשמש גורמים זרים, ובמיוחד אמריקאים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ההפיכה באיראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ I.B.Tauris (2007). Ends of British Imperialism: The Scramble for Empire, Suez, and Decolonization. עמ' 775. ISBN 9781845113476. 
  2. ^ ה-CIA מודה במבצע החשאי להפלת השלטון באיראן, ‏באתר וואלה, 19 באוגוסט 2013
  3. ^ Mark J. Gasiorowski, U.S. Foreign Policy and the Shah: Building a Client State in Iran, (Cornell University Press: 1991), עמ' p. 32
  4. ^ Elwell-Sutton, L. P, Persian Oil: A Study in Power Politics, (Lawrence and Wishart Ltd.: London), 1955, עמ' p. 12
  5. ^ Mangol Bayat, Iran's First Revolution: Shi'ism and the Constitutional Revolution of 1905–1909, Studies in Middle Eastern History, Oxford University Press, 1991, עמ' 336, ISBN 0-19-506822-X
  6. ^ Browne, Edward G, , "The Persian Revolution of 1905–1909", Mage Publishers, (July 1995), ISBN 0-934211-45-0
  7. ^ Marie Gillespie & Alban Webb (2013). Diasporas and Diplomacy: Cosmopolitan contact zones at the BBC World Service 1932–2012, pp. 129–132.