מבצע מיכאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע מיכאל
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
6inchMkVIIGunAncre26March1918.jpg
תותח 60 פאונד בריטי במהלך הקרב, 25 במרץ 1918
תאריך התחלה: 21 במרץ 1918
תאריך סיום: 5 באפריל 1918
משך הסכסוך: 16 ימים
קרב אחרי: מבצע ג'ורג'ט
מקום: צפון צרפת
49°51′00″N 3°17′00″E / 49.85°N 3.28333°E / 49.85; 3.28333 
תוצאה: ניצחון טקטי לגרמנים
הצדדים הלוחמים

צרפתצרפת  צרפת
בריטניהבריטניהבריטניה

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית  האימפריה הגרמנית

מפקדים

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית אריך לודנדורף

כוחות

26 דיווזיות
23 דיוויזיות צרפתיות בהמשך

72 דיוויזיות

אבידות

177,739 בריטים
77,000 צרפתים
77 אמריקאים

239,800

66 Division on German map of Spring Offensive - 4 April 1918.png

הישגי הגרמנים בתחילת 1918

מבצע מיכאל היה הראשון מתוך סדרה של מתקפות גרמניות באביב 1918 בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. המבצע היה יריית הפתיחה של מתקפת האביב הגרמנית. מבצע מיכאל החל ב-21 במרץ 1918 במתקפה גרמנית גדולה מקו הינדנבורג באזור סן-קנטן במטרה לפרוץ את קווי ההגנה של מדינות ההסכמה ולהתקדם לכיוון צפון-מערב כדי לתפוס את נמלי התעלה, אך יומיים לאחר פתיחת המתקפה שונתה מטרת המבצע והכוונה הגרמנית הייתה להתקדם מערבה, בתפר שבין הכוחות הבריטיים והצרפתיים. המבצע תוכנן על ידי אריך לודנדורף, ראש המטה הגרמני, ולצורך המבצע פותחה תורת לחימה חדשה שכללה שימוש בחיילי סער בחזית הלחימה.

הגרמנים הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה של מדינות ההסכמה ולהתקדם עד למרחק של 65 ק"מ באזורים מסוימים, אך לא הצליחו לכבוש את אמיין ואראס. הגרמנים ומדינות ההסכמה איבדו כל אחד כ-250,000 חיילים בקרבות, אך בעוד מדינות ההסכמה חידשו את כוחותיהם בקלות עם הגעת הכוחות האמריקאיים הרעננים לאירופה, האבידות הגרמניות כללו רבים מחיילי הסער המאומנים היטב, אותם היה קשה להחליף. בנוסף התגלו בצד הגרמני בעיות בהעברת אספקה לכוחות המתקדמים, שהאטו את התקדמותם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשא ומתן לשלום בין גרמניה לרוסיה שאחרי המהפכה הבולשביקית החל ב-22 בדצמבר 1917. בסופו של דבר נחתם חוזה ברסט-ליטובסק ב-3 במרץ 1918, כשרוסיה יוצאת מהמלחמה מובסת ומושפלת. לראשונה במלחמה לא נאלצה גרמניה להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית. הדבר איפשר לגרמנים להזרים כוחות גדולים, קרוב ל-50 דיוויזיות, מהחזית המזרחית אל החזית המערבית, מה שנתן להם יתרון מספרי ברור על כוחות מדינות ההסכמה.

בעקבות חשיפת מברק צימרמן ומעבר גרמניה ללוחמת צוללות בלתי מוגבלת, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה ב-6 באפריל 1917. הצרפתים והבריטים המותשים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב של כוחות לשם תגבור הקווים, אולם לצבא ארצות הברית נדרש זמן לצורך גיוס והכשרת הצבא בטרם ישלחו לאירופה. הפיקוד הגרמני הבין כי הכוחות האמריקאים הרעננים עלולים להטות את הכף לטובת מדינות ההסכמה ולכן יזם מתקפה מסיבית במטרה להכריע את המלחמה לפני הגעת הכוחות האמריקאים, תוך ניצול העדיפות המספרית שנוצרה בעקבות פרישת רוסיה מהמלחמה.

תוכנית המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות הכוחות והתקדמות הגרמנים לאורך החזית

כבר בנובמבר 1917 דובר בפיקוד הגרמני על מתקפה גדולה ומכרעת בחזית המערבית באביב 1918. הפיקוד הגרמני האמין כי חיל המשלוח הבריטי, תחת פיקודו של סר דאגלס הייג, תשוש מקרבות 1917 וכי הוא החוליה החלשה בחזית המערב. ההחלטה הסופית על קיום המתקפה התקבלה ב-21 בינואר 1918 על ידי לודנדורף. עד פברואר הועברו מערבה קרוב ל-50 דיווזיות מהחזית המזרחית, וביום פתיחת המתקפה, ב-21 במרץ 1918, עמדו לרשות הגרמנים בחזית המערב 192 דיווזיות (מתוך 241 בכל הצבא הגרמני). הינדנבורג תיכנן לפרוץ באזור הסום ואז לפנות לצפון-מערב, במהלך שינתק את קווי האספקה הבריטים וישאיר את חיל המשלוח הבריטי לכוד בפלנדריה. אז יוכלו הגרמנים לכבוש את הנמלים לחופי התעלה במהלך שיאלץ את הבריטים המכותרים להיכנע.

המתקפה הגרמנית תוכננה לאורך חזית של 69 ק"מ מאראס בצפון, דרך סן-קנטן ועד לה-פר (La Fere, כ-20 ק"מ מדרום לסן-קנטן). במתקפה השתתפו שלוש ארמיות גרמניות: הארמייה ה-17 בפיקוד אוטו פון בלו, הארמייה השנייה בפיקוד גאורג פון דר מרוויץ, והארמייה ה-18 בפיקוד אוסקר פון הוטיאר. הארמייה ה-18 תוכננה לתקוף באזור סן-קנטן במטרה להפריד בין הכוחות הבריטים והצרפתים. יחד עם כוחות מהארמייה השביעית הייתה הארמייה אמורה להגיע לנהר הסום ולהחזיק את הקו. שתי הארמיות הצפוניות (ה-17 והשנייה) תוכננו לתקוף את הבריטים באזור אראס ואז להתקדם לצפון-מערב כדי לנתק את חיל המשלוח הבריטי.

תורת הלחימה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקיפאון בחזית המערבית וחוסר התוחלת של המתקפות הקודמות, הוחל בפיקוד הגרמני ביצירת תורת לחימה חדשה. תורת הלחימה פורסמה בינואר 1918 ונקראה "התקפה במלחמת חפירות"[1]. בניגוד לעבר, תורת לחימה זו לא התמקדה בכיבוש כלל השטח לאורך גזרה רחבה אלא בהבקעת קווי האויב במספר נקודות. אין עוד "מאמץ עיקרי" אלא פריצה בכל נקודת תורפה שמתגלית על ידי הכוחות בשטח. הפיקוד העליון נמנע מלהגדיר לכוחות בשטח יעדים טריטוריאליים ספציפיים, ולפיקוד הזוטר נותר חופש רב. תורת הלחימה החדשה שמה דגש רב על עקרון הרציפות, והכוחות הונחו לשמור על מגע רצוף עם האויב.

כחלק מתורת הלחימה החדשה הוקמו יחידות הסער. יחידות הסער היו מורכבות מחיילי החי"ר המצטיינים ומצוידות טוב יותר מיחידות החי"ר הרגילות. יחידות הסער היו חוד החנית בתורת הלחימה החדשה, והם הונחו לתקוף את האויב בהפתעה.

בהתאם לתורת הלחימה החדשה, מתקפה גרמנית נראתה כך: כיתת סיור נעה מאחורי מסך אש ארטילריה מתגלגל. כ-250 מטר מאחוריה נמצאות יחידות הסער, ומאחוריהן כוחות חי"ר רגילים. כיתת הסיור מזהה נקודת תורפה בחזית האויב ומכווינה אליה אש ארטילרית. מיד עם נפילת פגז הארטילריה האחרון היו יחידות הסער מסתערות בהפתעה על חפירות האויב, ולאחריהן שאר החי"ר. לאחר כיבוש הקו הראשון הייתה הפעולה ממשיכה על עבר קווי החפירות הבאים[1].

ההכנות בצד הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול הארמיות הגרמניות עמדו שתי ארמיות בריטיות: הארמייה השלישית בפיקוד הגנרל ג'וליאן בינג בצפון הגזרה, והארמייה החמישית בפיקוד הגנרל יוברט גוף בדרום עד לנקודת התפר עם הכוחות הצרפתים. קו החזית באזור אותו החזיקה הארמייה החמישית הועבר לבריטים מידי הצרפתים לאחר הסכמתם של הבריטים לתפוס חלק גדול יותר מקו החזית. בחורף 1917-1918 שוקמו קווי החפירות באזור זה ועד לפתיחת המתקפה הגרמנית נבנו מרבית הביצורים הקדמיים, אך האזורים האחוריים היו עדיין בבניה.

הבריטים העריכו כי מתוכננת מתקפה באזור אראס-סן קנטן על סמך תצפיות מהאוויר ועדויות של עריקים גרמנים, והערכות כאלו פורסמו בשבועיים שלפני המתקפה בסיכומי המודיעין השבועיים. בליל ה-20 במרץ ביצעו הבריטים פשיטה על קווי הגרמנים. שבויים שנתפסו בפשיטה סיפרו לבריטים כי המתקפה תחל בבוקר שלמחרת.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע מיכאל החל ב-21 במרץ 1918 בשעה 4:40 לפנות בוקר עם הפגזה ארטילרית מסיבית על הקווים הבריטים. ההפגזה כללה גם פגזי גז והתרחשה לאורך כ-65 ק"מ מקו החזית הבריטי. באותו בוקר עשו הגרמנים שימוש ראשון בתותח פריז. היה זה הירי הראשון בתותח שאפשר לגרמנים לירות פגזים לעיר ממרחק של 120 ק"מ.

אף שהבריטים היו מודעים לכך שצפויה התקפה גרמנית בחזיתם, עוצמת ההרעשה הפתיעה אותם. בשעה 9:40 החלה המתקפה הרגלית. מזג האוויר באותו בוקר היה ערפילי עם ראות של כ-10 מטרים, דבר שהקל על יחידות הסער להתקרב מבלי להתגלות. בעוד הארמייה ה-18 הגרמנית הצליחה לפרוץ את הקווים הבריטים, הארמיות השנייה וה-17 בצפון החזית לא הצליחו להתקדם. גנרל גוף, מפקד הארמייה החמישית הבריטית, הורה כבר בצהרי אותו יום על נסיגת כוחותיו תוך כדי לחימה במטרה לעכב את הגרמנים ככל שניתן. גם האגף הימני של הארמייה השלישית נאלץ לסגת כדי להימנע מאיגוף. עד סוף היום ספגו הבריטים כ-20,000 הרוגים וכ-35,000 פצועים, אולם גם לגרמנים אבדו כוחות רבים - כ-40,000 נפגעים.

קרבות דומים המשיכו גם ביומיים הבאים, כשהגרמנים מטילים את עיקר המאמץ באזור הפריצה שהשיגה הארמייה ה-18. הגרמנים הצליחו להתקדם אך במחיר יקר. כמו כן הכוחות הגרמנים הראו סימני עייפות ושחיקה והתגלו קשיים באספקה. הארטילריה הכבדה התקשתה להתקדם במהירות שבה התקדמו חיילי החי"ר ופיגרה מאחור. הבריטים מצידם ניהלו נסיגה מסודרת יחסית, תוך ניהול קרבות הירואים אשר עיכבו את הגרמנים.

בימים הבאים המשיכו הגרמנים להתקדם והגיעו לנהר הסום. יחידות צרפתיות שהיו מדרום לארמייה החמישית הבריטית נסוגו כדי לתפוס עמדות להגנה על פריז, דבר שהכריח את הארמייה החמישית לסגת במקביל.

ב-26 במרץ התכנסו ראשי הצבא הבריטי והצרפתי בעיר דולאן (Doullens) מצפון לפריז כדי לתאם את פעולות שני הצבאות. בוועידה הוחלט על מינויו של פרדיננד פוש לתפקיד המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. בוועידה הוחלט גם כי יחידות צרפתיות יתגברו את הארמייה החמישית כדי למנוע מהגרמנים לכבוש את אמיין.

ב-28 במרץ כבר הגיעו הגרמנים לעיירה Montdidier, התקדמות של כ-60 ק"מ מול הארמייה החמישית הבריטית הנסוגה. גוף, מפקד הארמייה החמישית פוטר מתפקידו לנוכח המפלה וזאת למרות שאירגן נסיגה מסודרת יחסית לנסיבות. עם זאת, בחזית הצפונית לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית וכעת הטילו את כובד משקלם באזור זה, כשהמטרה היא כיבוש העיר אראס, אולם הארמייה ה-17 התקדמה 3 ק"מ בלבד וספגה אבידות כבדות. הארמייה השלישית הבריטית לא נשברה והגנה על אראס. הארמייה ה-18 ניסתה להתקדם ב-30 במרץ לכיוון אמיין. הגרמנים הצליחו לכבוש בתחילה שטח אך נעצרו לבסוף תוך שהם סופגים אבידות גדולות. במספר מקרים המתקפה נעצרה לאחר שחיילים גרמנים מצאו יין במצבורי אספקה בריטיים שננטשו, תופעה שתתרחש גם במקרים אחרים במתקפת האביב.

ב-4 באפריל עשו הגרמנים ניסיון נוסף לכבוש את אמיין כש-15 דיווזיות גרמניות תקפו 7 דיווזיות של מדינות ההסכמה. בקרב זה התרחש לראשונה שימוש בטנקים משני הצדדים. הגרמנים הצליחו לכבוש עיירה ממזרח לאמיין ממנה תכננו להחריב את אמיין באמצעות ארטילריה, אך במהלך הלילה כוחות בריטים ואוסטרלים פתחו במתקפת נגד וכבשו חזרה את העיירה. עם כישלון ניסיון מתקפה גרמני נוסף בבוקר ה-5 באפריל החליט לודנדורף על סיום מבצע מיכאל.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים הצליחו לכבוש שטח של 3,100 קמ"ר ולהתקדם כ-65 ק"מ באזורים מסוימים, אך נכשלו בכיבוש אמיין ואראס ולא השיגו את מטרותיהם האסטרטגיות. השטח שנכבש היה חסר ערך וקשה להגנה כיוון שהיה מצולק מההפגזות מימי הקרב על הסום. במסגרת המבצע ספגו צבאות מדינות ההסכמה אבידות כבדות - 255,000 אלף הרוגים, פצועים ונעדרים, 1,300 תותחים וכ-200 טנקים, אך הם יכלו להחליף במהירות את אבדותיהם בשל התפוקה הגוברת של תעשיית המלחמה הבריטית וכוחות חיל המשלוח האמריקני שהחלו להגיע לצרפת. הגרמנים איבדו במתקפה 239,000 חיילים, אך רובם היו חיילי סער מאומנים היטב, שקשה היה למצוא להם תחליף. השמחה הגרמנית בתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שהם לא הצליחו להגיע להישגים מכריעים.

למרות זאת לודנדורף המשיך בסדרה של מתקפות נוספות וארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באפריל, פתחו הגרמנים במבצע ג'ורג'ט. במבצע זה, כמו גם במתקפות הגרמניות שיבואו בהמשך, הצליחו הגרמנים לכבוש בתחילה שטחים נרחבים אך בסופו של דבר נעצרו תוך שהם סופגים אבידות כבדות וללא הישגים אסטרטגיים משמעותיים. עד תום מתקפת האביב התיש לודנדורף את צבאו ובהמשך עברה היוזמה לצד מדינות ההסכמה במתקפת מאה הימים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע מיכאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]