חיים רמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים רמון
Haim Ramon - Kadima 2.jpg
תאריך לידה 10 באפריל 1950 (בן 66)
ממשלות 25, 26, 28, 30, 31
כנסות 10 - 18
סיעה המערך, מפלגת העבודה, ישראל אחת, עבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד, קדימה
תפקידים בולטים
עיסוק נוסף

חיים רמון (נולד ב-10 באפריל 1950) הוא איש ציבור ישראלי. כיהן כחבר הכנסת, שר בממשלות ישראל, ויושב ראש ההסתדרות. יוזם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. התחיל את דרכו במפלגת העבודה והיה בין הדוחפים להקמת מפלגת קדימה. לאחר פרישתו מהכנסת שימש יו"ר קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים רמון נולד בשנת 1950 לבינה לבית נודלברג ואשר וישניא, יוצאי מזריטש שבאוקראינה. את ילדותו עשה ביפו, בבית הממוקם מול מאפיית אבולעפיה, שאליו הגיעו הוריו שנתיים קודם לכן לאחר תקופה מסוימת במעברה, ולו אח אחד גדול ממנו. את שירותו הצבאי עשה כקצין מודיעין בחיל האוויר, והשתחרר בדרגת סרן. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והוסמך כעורך דין.

ראשית פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים רמון החל את פעילותו הציבורית לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1972, בתפקיד מרכז ארצי של ארגון "נוער לנוער". מזכ"ל מפלגת העבודה, לובה אליאב, הביא את רמון לפעילות פוליטית במפלגת העבודה, לאחר שרמון התוודע אליו בעקבות קריאת הספרון של אליאב "יעדים חדשים לישראל". בעת שלמד משפטים באוניברסיטת תל אביב, הקים וניהל עם חברים במשך 3 שנים מסעדה הסמוכה לאוניברסיטה שהתחרתה בקפטריה המקומית. במקביל, התמודד על תפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים במסגרת התא של מפלגת העבודה.

ב-1978 נבחר לתפקיד מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, תפקיד אליו נבחר בהמשך פעמיים נוספות, ובסך הכול כיהן בו 6 שנים ברציפות. כן שימש כחבר בלשכת מפלגת העבודה.

בבחירות לכנסת ה-10 ב-1981 שימש כמנהל המטה הצעיר של מטה הבחירות של מפלגת העבודה, ונבחר על ידי הוועדה המסדרת של המפלגה למועמד ברשימת המערך לכנסת במקום ה-50. באותן בחירות, זכה המערך ב-47 מנדטים, ורמון הצטרף לכנסת רק בחודש מאי 1983, לאחר חילופים בסיעת המערך בכנסת.

בתחילה שימש כחבר בוועדת החוקה של הכנסת, בוועדה לביקורת המדינה וכן כממלא מקום חבר בוועדת הכספים. תוך זמן קצר, בעקבות התבלטותו בעבודתו בוועדת הכספים, החל לשמש כמרכז סיעת המערך בוועדה. כח"כ צעיר היה היחיד בוועדה שהתנגד ל"הסדר מניות הבנקים", ופעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית למפולת המניות הבנקאיות - ועדת בייסקי, וכן חשף את תנאי העסקתו ופרישתו של מנכ"ל בנק לאומי, ארנסט יפת, שנחשבו כשערורייתיים בזמנם. קידם חקיקה בתחומים שונים, לרבות חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, ביטוח נפגעי חיסון ועוד.

בשנת 1989 נבחר ליו"ר סיעת העבודה בכנסת, תפקיד שאותו מילא עד 1992. באותן שנים התנגד לחברות מפלגתו בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, ונטל חלק פעיל במה שכונה לימים על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח" - הניסיון להקים ממשלה בראשות שמעון פרס. בהיותו חבר אישי של אריה דרעי, שימש איש קשר לעסקה שנרקמה עם מפלגת ש"ס.

בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, נחשב למנהיג השמינייה, קבוצת חברי הכנסת היוניים של מפלגת העבודה.

שר הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, מונה לשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחשב, לטוב ולרע, להישג אישי שלו (החוק אושר בכנסת ב-15 ביוני 1994, לאחר שרמון סיים את כהונתו כשר הבריאות, וכיהן כחבר הכנסת וכיו"ר ההסתדרות, תפקידים שגם בהם תרם רבות לקידום החוק).

ב-30 בינואר 1994 נשא, בוועידת מפלגת העבודה, נאום דרמטי שקיבל את השם "נאום הלוויתנים"[1]. בנאום זה, שניתן במסגרת דיון בוועידת המפלגה על חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אמר רמון לחברי מפלגת העבודה:

"כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד".

הקהל קרא לעברו "תתפטר", וכך למעשה החל רמון את מלחמת הבחירות שלו לראשות ההסתדרות הכללית.

יו"ר ההסתדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בפברואר 1994 פרש רמון מתפקיד שר הבריאות, על-מנת לעמוד בראש סיעת "חיים חדשים" בהסתדרות, שאותה הקים בשיתוף עם עמיר פרץ. בבחירות להסתדרות ניצחה הסיעה, תוך שהיא מביסה את מפלגת העבודה בראשות חיים הברפלד.

אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות הוא לשנות את שמה מן "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בית נבחרי ההסתדרות". ההסתדרות הוקמה על פי עקרון היסוד שהיא צריכה לתת מענה חברתי וכלכלי כולל לעובדים, לרבות מוסדות לעזרה הדדית, בריאות, חינוך ותרבות, מפעלים כלכליים השייכים לכלל ציבור העובדים ולקבוצות עובדים, וקואופרציה יצרנית ושירותית. בהתאם לעקרונות אלה נכללו, במסגרת ההסתדרות, חברת העובדים, קופת חולים, קרנות פנסיה, מוסדות לעזרה הדדית, רשתות סופרמרקטים וצרכניות, הקיבוצים והמושבים. במסגרת "חברת העובדים", שכל חבר הסתדרות היה אוטומטית חבר גם בה, נכללו כל מפעלי משק ההסתדרות ("סולל בונה", "כור", שיכון עובדים, בנק הפועלים ועוד) ובכל מפעל כלכלי במסגרת ההסתדרות ניתנה "מניית זהב" לחברת העובדים. ההסתדרות אף נטלה על עצמה, עם ייסודה, לפעול למען המפעל הציוני (בנושאי התיישבות, עלייה וביטחון). היו שראו בשינוי השמות התנתקות של ההסתדרות מן האידאולוגיה הישנה שלה.

הניתוק של ההסתדרות מערכיה הבסיסיים החל, למעשה, עוד לפני בואו של רמון. בפני ההסתדרות עמדה הברירה בין התחדשות הערכים הישנים, שנזנחו במידה רבה (התחדשות בה רצה מזכ"ל ההסתדרות (1973–1969), יצחק בן-אהרן) ובין הפיכת ההסתדרות לאיגוד מקצועי גרידא, תוך חיסול כל המבנה שאפיין את ההסתדרות בעולם כארגון עובדים מיוחד במינו. רמון בחר בדרך השנייה, ובכך הביא לשיאו תהליך שהחל לפניו, וניצניו הופיעו לאחר הקמת המדינה, עוד בתקופת דוד בן-גוריון, שהוביל העברת פונקציות ממלכתיות לידי המדינה בסיסמה "ממעמד לעם". במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הפריד רמון את קופת חולים מההסתדרות, הניח את הבסיס לניתוק קרנות הפנסיה מההסתדרות ומכר את מפעליה. נותרו כמה ספיחים למבנה שאפיין את ההסתדרות המקורית (כמו רשת בתי האבות "משען"), אולם, ההסתדרות שרמון הותיר אחריו הייתה, למעשה, איגוד מקצועי, המייצג עובדים שכירים (ויש הסבורים כי בעיקר קבוצות עובדים חזקות כמו עובדי הנמלים, חברת החשמל ו"מקורות").

רמון קיבל לידיו הסתדרות וקופת חולים עם חובות והתחייבויות כוללים בהיקף של מיליארדי שקלים, ממש לפני פשיטת רגל וקריסה מוחלטת. קופת חולים היוותה חלק אינטגרלי של ההסתדרות והמס האחיד שנגבה מחברי ההסתדרות כלל הן תשלום עבור קופת חולים (כ-70%) והן תשלום למימון מנגנון ההסתדרות, האיגודים המקצועיים ופעילויות אחרות (כ-30%). ההצמדה של החברות בקופת חולים עם החברות בהסתדרות (שנבעה במקורה מהאידאולוגיה שלפיה הוקמה) הביאה לכך שחברים רבים השתייכו להסתדרות אך ורק בשל רצונם ליהנות משירותי קופת החולים.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, למענו פעל רמון כשר הבריאות וכיו"ר ההסתדרות, הפריד את קופת חולים הכללית מההסתדרות והעביר את הטיפול בגרעונות קופת חולים למדינה. דמי ביטוח בריאות נגבים על ידי המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק זה מכלל אזרחי המדינה ומחולקים בשיטת קפיטציה בין קופות החולים השונות, דבר ששיפר את מצבה היחסי של קופת החולים הכללית וצמצם את גרעונותיה.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מן ההסתדרות, ירד מספר חברי ההסתדרות באופן דרסטי וירדו הכנסות ההסתדרות מדמי חבר. ההסתדרות לא יכלה להעלות את דמי החבר, מאחר שפעולה כזו הייתה מקטינה את מספר החברים עוד יותר, וכדי לפצות על ירידת ההכנסות ולעמוד בגרעון השוטף הגדול שנוצר, היא הייתה חייבת לערוך צמצום מסיבי של מנגנון ההסתדרות (שקומם על רמון אלפי מועסקים ומתפרנסים מההסתדרות הישנה) ולמכור נכסים. הסרת חובות קופת חולים מן ההסתדרות והטלתם על המדינה, כמו גם מכירת הנכסים, הביאה להקטנה ניכרת בחובות ההסתדרות, אך זו המשיכה להיות על סף קריסה עוד שנים אחדות.

את תקופתו במשרד הבריאות ובהסתדרות סיכם חיים רמון בחוברת "ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות" (אוגוסט 2002).

שר וחבר כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, פרש רמון מתפקיד יו"ר ההסתדרות, כדי לכהן כשר הפנים בממשלת פרס. בראשות ההסתדרות הותיר את עמיתו, עמיר פרץ. כשר הפנים פעל להבאת בעיית מספרם הגבוה של העובדים הזרים ששהו ללא היתר בישראל -בפני הממשלה. בחודש אוגוסט 1996 קיבלה לראשונה ממשלת ישראל שורה של החלטות שמטרתן להביא לצמצום מספרם של השוהים הבלתי חוקיים במדינה.

בממשלת אהוד ברק, לאחר בחירות 1999, שימש כשר במשרד ראש הממשלה והיה גם אחראי לענייני ירושלים. אחר-כך מונה גם לשר הפנים והחל בשורה של רפורמות, שרובן נקטעו עם נפילת ממשלת ברק.

ב-2001 לא הצטרף לממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, והעדיף לשמש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון.

בפריימריס של מפלגתו שהתקיימו בנובמבר 2002 התמודד על ראשות מפלגת העבודה נגד עמרם מצנע ובנימין בן אליעזר, אך זכה למספר קולות נמוך, שהוסבר, בין היתר, בכך שזו הייתה נקמתם של אלה שנפגעו מפעילותו בהסתדרות ואלה שראו בו אחד שטובת המפלגה וההסתדרות אינן בראש מעייניו.

רמון היה הפוליטיקאי הראשון שהניף את דגל ההפרדה החד-צדדית. דגל זה היה הנושא המרכזי במערכת הבחירות המקדימות שלו בשנת 2002. התוכנית אומצה מאוחר יותר על ידי מפלגת העבודה. לימים התפתחה תוכנית ההפרדה החד-צדדית לתוכנית ההתנתקות.

רמון קיים במשך שנים קשרים עם מנהיגים פלסטינים הנחשבים מתונים ופרגמטיים. אבו מאזן הזכיר אותו בראיון ב"ידיעות אחרונות" כחברו הראשון בין הישראלים.

בכנסת ה-16 שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון והיה ראש הצוות המדיני של מפלגת העבודה. בממשלתו של אריאל שרון, בתקופה בה הייתה מפלגת העבודה שותפה לממשלה (שנת 2005), כיהן רמון כשר בלי תיק מטעם מפלגת העבודה.

רמון העלה את תאוריית "המפץ הפוליטי" בכנסת. עם הקמתה של מפלגת "קדימה", בסוף נובמבר 2005, פרש ממפלגת העבודה והצטרף למפלגה החדשה, ולשם כך פרש מהכנסת[2]. הוא מוקם שביעי ברשימתה, ונבחר מטעמה לכנסת השבע עשרה.

שר המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט ב-4 במאי 2006, מונה רמון לתפקיד שר המשפטים. מיד עם כניסתו לתפקידו החל בביצוע רפורמה מקיפה במשרד המשפטים ובחקיקה - דוגמת חוק יסוד: החקיקה, חוק האתיקה של מערכת המשפט, תיקון חוק האזרחות וחוק הבניית הענישה, שנועד להביא להענשה אחידה על אותן עבירות באותן נסיבות. כמו כן פעל להאצת ההפרדה המלאה של מח"ש מהמשטרה כדי למנוע כל קשר בין אגפי החקירות של המשטרה לבין המחלקה החוקרת את השוטרים עצמם.

רמון התנגד לשיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון (לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר), אולם תמך במינויה של דורית בייניש, השופטת הוותיקה ביותר, לנשיאת בית המשפט העליון על פי כישוריה[3]. בסופו של דבר מונתה בייניש לאחר התפטרותו של רמון.

ב-20 באוגוסט 2006 הודיע רמון על התפטרותו מהממשלה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע על הגשת כתב אישום נגדו באשמת מעשה מגונה ללא הסכמה. ב-31 בינואר 2007 הורשע רמון בבית משפט השלום בתל אביב, וכעבור זמן נקבע עונשו: 120 שעות בשירות לתועלת הציבור, ופיצוי כספי של 15,000 ש"ח שישולם למתלוננת. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון (ראו להלן הרחבה בעניין המעשה והמשפט).

משנה לראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2007, לאחר שסיים לרצות את עונשו, חזר רמון לכנסת, אחרי שלא פקד את המשכן מאוגוסט 2006. ב-4 ביולי 2007 מונה לתפקיד משנה לראש הממשלה. המינוי המחודש עורר תרעומת, בעיקר מצד ארגוני נשים שאף עתרו לבג"ץ נגד המינוי, בטענה שלאור ההרשעה הפלילית מנוע היה ראש הממשלה מלמנותו לתפקיד הרם.

רמון מילא משימות שהוטלו עליו על ידי ראש הממשלה, בעיקר משימות מדיניות. בין התפקידים המדיניים שמילא: יו"ר הוועדה להסדרה החוקית של ההתיישבות היהודית ביו"ש ויו"ר הוועדה לעניין הקריטריונים לשחרור אסירים פלסטיניים. רמון היה גם חבר בקבינט המדיני-ביטחוני וחבר "בצוות השלושה" המדיני, שכלל את ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני. ב-2007 היה יו"ר הוועדה לגדר ההפרדה ומתאם הפעולות במרחב התפר של עוטף ירושלים.

פעמים אחדות במהלך כהונתו מתח רמון ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל:

  • בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2008 אמר רמון כי "הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית. ייעוץ זה דבר יפה. או שאתה מקבל אותו או שלא, אך לא כך פני הדברים היום. הייעוץ הפך לקביעת מדיניות", והוסיף "אם היה מדובר במצב תקין, הייעוץ המשפטי לממשלה היה צריך להציג עמדותיו בפני הממשלה ושהממשלה תחליט, אך לא כך קורה בפועל. באופן מעשי, מאז 1985 השלטון בישראל נמסר מסיבות שונות לידי הביורוקרטיה הישראלית."[4]
  • ביום עיון שנערך בלשכת עורכי הדין בתל אביב מתח רמון ביקורת חריפה על משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בין השאר ביחס להתנהלותן בחקירתו[5].

לאחר כהונתו בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 שובץ רמון במקום ה-17 ברשימת "קדימה", ונבחר מטעמה לכנסת. ב-2 ביולי 2009 פרש מהכנסת לאחר 26 שנות כהונה רצופה (למעט שלושה חודשים בשלהי הכנסת ה-16, כשנאלץ להתפטר כדי שיוכל להיבחר לכנסת ה-17 מטעם סיעת קדימה). לאחר התפטרותו נבחר ליושב ראש מועצת קדימה.

ב-29 ביולי 2010 פירסמה העיתונאית איילה חסון תוכן שיחה, שנטען שאזרח צותת לה באקראי במהלך מפגש עם ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת. המקור טען, שרמון יעץ לעריקאת, בשליחות הנשיא שמעון פרס, שלא לנהל משא ומתן ישיר עם נציגי ממשלת ישראל. פרס, רמון ועריקאת הכחישו את הטענה הזאת.

ב-9 במאי 2012, לאחר התפטרות ציפי לבני מחברותה בכנסת, בעקבות בחירת שאול מופז לראש המפלגה, ומיד אחרי הצטרפות "קדימה" לממשלה בראשות בנימין נתניהו, הודיע רמון על התפטרותו מתפקיד יו"ר מועצת קדימה ועל ביטול חברותו במפלגה[6].

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 שימש בהתנדבות כיו"ר הנהלת קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב". בחודש יולי 2012 נרכשה הקבוצה מידי אלי טביב על ידי קבוצת רוכשים בניהול רמון ומשה תאומים[7]. רמון התמנה ליו"ר הקבוצה והציע מודל חדש של בעלות, שלפיו יהיו למועדון מספר בעלים, שכל אחד מהם יחזיק בשיעור מסוים של מניות, ולצדם אלפי אוהדים בעלי מניה בודדת או מספר מניות. לאחר הרכישה הגיש רמון קובלנה פלילית נגד שדרן הספורט רון קופמן, אחרי שזה הופיע בטלוויזיה וברדיו ותקף בבוטות את רמון, האשים אותו בהולכת שולל, ורמז שאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף עומד מאחורי רכישת המועדון במהלך שיש בו שוחד והלבנת כספים, כדי לתמוך במפלגה החדשה שרמון עמד אז להקים[8]. בהסכם פשרה, שאושר באפריל 2013 על ידי בית משפט השלום בתל אביב, התנצלו רון קופמן ותחנת רדיו ללא הפסקה על דברי קופמן והוא התחייב שלא יזכיר יותר את רמון מבלי לדבר איתו תחילה[9]. בפברואר 2015, לאחר שנכשלו מאמציו להעביר את הקבוצה לידי משקיע בעל אמצעים מחו"ל, ומצבת החובות של המועדון הלכה וגדלה, העביר רמון את זכויות הניהול לקבוצת ניהול מטעם עמותת האוהדים של הפועל תל אביב, שהחזיקה ב-20% מהבעלות על הקבוצה, והתפטר מתפקיד היו"ר. בשלוש השנים של כהונתו הגיעה הפועל תל אביב למקומות השלישי, הרביעי והשמיני בליגת העל (בהתאם), ובעונת 2013 הגיעה ל"שלב הבתים" של הליגה האירופית. באוקטובר 2015 חייב בית המשפט המחוזי את חיים רמון לשלם 7 מיליון ש"ח לאלי טביב, ו-3 מיליון ש"ח לקבוצת הפועל תל אביב[10]. הצדדים הגיעו להסדר חובות מוסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.

רמון משמש דירקטור ויועץ בכמה חברות תעשייה, הֶזנק, ביטוח ותקשורת, ובכללן כתר פלסטיק, מרחב, מפעלים פטרוכימיים בישראל ואיי.די. איי. חברה לביטוח[11].

ב-2015 נמנה רמון עם מייסדי "התנועה להצלת ירושלים היהודית", שפועלת למען הוצאת הכפרים הפלסטיניים שסופחו ב-1967 מתחומי העיר ירושלים[12].

ההרשעה במעשה מגונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוגוסט 2006 החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להגיש כתב אישום נגד חיים רמון בחשד שביצע מעשה מגונה ללא הסכמה. המתלוננת ה', קצינה צעירה בלשכת ראש הממשלה, טענה שב-12 ביולי 2006, השר נישק אותה, תוך החדרת לשונו לפיה, לאחר שהצטלמה אתו לרגל שחרורה מצה"ל.

בעקבות ההודעה על הגשת כתב אישום, ב-20 באוגוסט 2006[13] התפטר רמון מהממשלה, מבלי שמיצה את זכות השימוע, כדי לאפשר קיום משפט מוקדם ככל האפשר. ב-31 בינואר 2007 הורשע רמון בבית משפט השלום בתל אביב. השופטים מתחו ביקורת על רמון וכתבו שהוא "המעיט וצמצם את מעשיו ואחריותו ומנגד הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". הם מתחו ביקורת גם על המסע התקשורתי נגד המתלוננת, שלדבריהם הייתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהוויתן. "מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו".

גזר הדין ושאלת הקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 2007 גזר בית המשפט את דינו של רמון, במה שהסתמן כפשרה בין עמדת הסנגוריה והמלצת שירות המבחן למחוק את ההרשעה, לבין עמדת הפרקליטות שביקשה להרשיעו בעבירה שיש עמה קלון, והחליט להותיר את ההרשעה על כנה, והטיל על רמון עונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור, ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון, כיוון שמדובר במעשה נקודתי, חד-פעמי ובלתי מתוכנן, ואין מדובר בעבריין מין, ואין בנסיבות הכוללות להצדיק את הקביעה של עבירה שיש בה קלון. בית המשפט ציין כי ביקש לאזן בין החומרה שבמעשה ובין השפעתה של ההרשעה על הקריירה הציבורית של רמון.

ההחלטה להשאיר את הכרעת הדין על כנה עוררה תגובות ציבוריות מגוונות. כך, למשל, חברות הכנסת זהבה גלאון, לימור לבנת ושלי יחימוביץ הודיעו כי "החלטת בית המשפט היא מידתית וראויה". לעומתן, יו"ר שדולת הנשים בישראל, רינה בר טל, הגדירה את הפסיקה כ"סאלטה" משפטית שנבעה מלחצים שהפעילו אנשי ציבור להחזיר את רמון לחיים הפוליטיים. ח"כ זבולון אורלב טען שההחלטה היא "אות קלון" לממשלת ישראל[14].

הוויכוח סביב ההליך הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מתחילת הפרשה שללו אנשי ציבור ומשפטנים רבים את ההחלטה של מזוז להגיש כתב אישום נגד רמון. בלטה במיוחד התגייסות של מספר נשות ציבור המזוהות כפמיניסטיות[15].

פסק הדין עורר ויכוח ציבורי ער: יש שהתנגדו לו בחריפות, ביקרו את תקפותו המשפטית ואף שללו את עצם העמדתו לדין של רמון, ויש שתמכו בפסק הדין ומצאו אותו ראוי ומנומק היטב. בלטו בביקורתם החריפה פרופ' דניאל פרידמן, שימים אחדים לאחר שפרסם את ביקורתו [16] מונה לשר המשפטים, ופרופ' ג'ורג' פלטשר, מומחה למשפט פלילי מאוניברסיטת קולומביה. פסק הדין ספג ביקורת חריפה מפרופ' מנחם פרי, שהשתמש בכלים של תורת הספרות לשם ניתוחו[17]. המשפטנית אורית קמיר, שכבר מתחילת הפרשה צידדה בהעמדת רמון לדין[18] בלטה בין התומכים בפסק הדין, ואף הגיבה במאמר מפורט[19] על ביקורתו של פרי. פרופ' מרדכי קרמניצר הסתייג מההעמדה לדין, טען שהכרעת הדין "מוטעית", וקבע כי "הייתה צריכה להיות תגובה במישור הציבורי", ובכללה נטילת תיק המשפטים מרמון[20]. העיתונאי והמשפטן בן-דרור ימיני טען בשורת מאמרים ב"מעריב", מרגע ההחלטה להעמיד את רמון לדין, כי כל ההתנהלות בעניין רמון הייתה מוטעית ובלתי מוצדקת.

ביוני 2009 תיאר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, את הנסיבות שהובילו לפתיחת ההליך הפלילי נגד רמון:

"כששר בכיר מבצע מעשה מגונה במסגרת תפקידו, במשרד ראש הממשלה, בנסיבות ובעיתוי המסוים, ומציג את העניין כך שאו המתלוננת או השר משקרים, אי אפשר להותיר את הדבר תלוי ועומד באוויר. ... לו רמון היה טוען שמדובר באי הבנה או טעות ומתנצל, יכול להיות שהמערכת הייתה נמנעת מלהתעסק בהיבט המשפטי"[21].

ב-2013 חזר שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לעסוק בפרשה, וייחד לה פרק בספרו "הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה"[22], בו הציג את כתב האישום כשגוי ואת ההליך כלוקה בעיוות דין, על רקע רצון של מערכת אכיפת החוק לסלק שר משפטים שנחשב עוין.

דיון נוסף בהליך הפלילי נערך במרץ 2016, בפרק בסדרה "דיני נפשות" של הבמאית אורנה בן-דור, ששודר בערוץ 10 והציג את ההליך הפלילי כהחלטה של פרקליטות המדינה "לתפור תיק" לרמון על מנת להדיחו ממשרתו[23].

ההיבט הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק האינטנסיבי בהיבט הפלילי של פרשת הנשיקה, דחק לשוליים את ההיבט הציבורי של פרשה זו, שעל עיקר העובדות בה אין מחלוקת: השר חיים רמון נישק קצינה צעירה, לאחר שזו הצטלמה מחובקת איתו, תוך החדרת לשונו לפיה. האירוע התרחש בלשכת ראש הממשלה, ב-12 ביולי, יום חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חזבאללה, דקות מעטות קודם לכניסתו של רמון לישיבת ממשלה שהכריעה על תגובה לחטיפה, שהביאה לתחילתה של מלחמת לבנון השנייה.

היו מעטים שעסקו גם בהיבט הציבורי[24], וזה עלה לדיון ביתר שאת עם סיום הדיון בהיבט הפלילי. בעקבות החלטת בית המשפט כי אין קלון בהרשעתו של רמון, אמר חבר הכנסת יואל חסון: "החלטת בית המשפט היום סוללת את דרכו של רמון חזרה לפוליטיקה"[25], אך לא הכל סברו כך. ב-6 בדצמבר 2007 נידונו בפני בג"ץ שלוש עתירות, שעניינן חזרתו של רמון לתפקיד שר בממשלת ישראל. זאת לאחר שהכנסת אישרה את מינויו של רמון לשר בלי תיק בתפקיד משנה לראש הממשלה. בהחלטה בעתירה ציינה השופטת אילה פרוקצ'יה, כי התנהגות רמון הייתה "כשל נקודתי, שאינו משקף דופי מוסרי". בג"ץ דחה את העתירה בנימוק "...שהחלטת הכנסת לבחור ברמון כשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה אינה בלתי סבירה במידה כל כך קיצונית שעל המערכת השיפוטית להתערב בהחלטת הרשות המחוקקת"[26]. עתירות לדיון נוסף נדחו בקביעה שלגבי מינויו של רמון לשר התקיימו "תנאי הסף של הכשירות הסטטוטורית"[27].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמון נישא לפנינה, סגנית מלכת היופי לשעבר, ולזוג נולדו בן ובת. לאחר שנות נישואים רבות, שבמהלכן התגוררו ברמת השרון, נפרדו בני הזוג, ורמון עבר לגור בתל אביב. ב-10 באוקטובר 2007 נישא רמון לוורד שרון-ריבלין, עיתונאית בעיתון הכלכלי "גלובס", מגישת התוכנית "סטארט אפ מדינה" ועורכת הירחון "ליידי גלובס"[28].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון ברזילי, רמון, ביוגרפיה פוליטית, הוצאת שוקן, 1996.
  • חיים רמון, ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוצאה עצמית, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נאום הלוויתנים, באתר של חיים רמון
  2. ^ הוא לא יכול להצטרף ישירות אליה עקב החוק המגביל מעבר ח"כים בודדים בין סיעות, ולכן היה צריך לפרוש תחילה מהכנסת, ולהיבחר מחדש כחבר "קדימה"
  3. ^ השופטת ביניש ביקשה להדיח את מנהל בתי המשפט בועז אוקון; שר המשפטים רמון סירב
  4. ^ מורן זליקוביץ', רמון: הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית, באתר ynet, 12 ביוני 2008
  5. ^ תומר זרחין, חיים רמון: הפרקליטות פוגעת ברצון העם, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2008
  6. ^ אטילה שומפלבי, חיים רמון פרש מקדימה: "חזרנו להיות הליכוד", באתר ynet, 9 במאי 2012
  7. ^ רמון: "טביב לא יחזור להפועל ת"א", באתר nrg‏, 4 ביולי 2012
  8. ^ נדב נוימן, ‏חיים רמון בקובלנה פלילית נגד רון קופמן: "רקח קונספירציה", באתר גלובס, 25 ביולי 2012
  9. ^ אלכסנדר כץ,הוא יודע גם לבקש סליחה - אם חייבים: רון קופמן יתנצל הערב בפני חיים רמון, באתר "אייס", 22 באפריל 2013
  10. ^ מוטי פשכצקי, חיים רמון חויב לשלם לטביב 7 מיליון ש"ח, באתר ערוץ הספורט, 16 באוקטובר 2015
  11. ^ צבי זרחיה ושרון שפורר, החיים החדשים של חיים רמון: רוקח דילים ורוקד על כל החתונות, באתר TheMarker‏, 6 באוגוסט 2010
  12. ^ אתר התנועה להצלת ירושלים היהודית[1]
  13. ^ ורד לוביץ' ואבירם זינו, רשמית: כתב אישום יוגש נגד השר רמון, באתר ynet, 20 באוגוסט 2006
  14. ^ רונן ליבוביץ, "על רמון לשוב לשולחן הממשלה", באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 29 במרץ 2007
  15. ^ חנה בית הלחמי, החברות של רמון, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
    יוכי ברנדסבנות, הגזמנו, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2006
  16. ^ דניאל פרידמן, משפח רמון, ידיעות אחרונות, מוסף השבת, 2 בפברואר 2007
  17. ^ מנחם פריהנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות, באתר הארץ, 5 במרץ 2007
  18. ^ אורית קמיר, "שוב: רמון (שר המשפטים לשעבר), הטרדה מינית ומעשה מגונה", בבלוג של אורית קמיר, 18 באוקטובר 2006
  19. ^ אורית קמיריש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה, באתר הארץ, 12 במרץ 2007
  20. ^ גידי וייץמזוז, תתבגר, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
  21. ^ תומר זרחין, מני מזוז: מינוי ליברמן לא היה עובר במדינה מתוקנת, באתר הארץ, 1 ביוני 2009
  22. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה, הפרק "משפט רמון ואפקט הפרפר", עמ' 509–535, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה) באתר "כותר"
  23. ^ דיני נפשות - פרק ג', באתר nana10‏, 16 במרץ 2016
    ברוך קראסרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי, באתר הארץ, 24 במרץ 2016
    יואב לביא, ברוך קרא מציג תמונה מסולפת, באתר הארץ, 16 באפריל 2016
  24. ^ יורם קניוק, בילי מוסקונה-לרמןהנשיקה שהלכה לאיבוד, באתר ynet, 29 באוגוסט 2006
  25. ^ ורד לוביץ' ואמנון מרנדה, מקורבי רמון: הוא יחליט אחרי פסח אם לחזור, באתר ynet, 29 במרץ 2007
  26. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואחרים נגד ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב-6 בדצמבר 2007
  27. ^ דנג"ץ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל ואחרים נגד ראש ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-9 במרץ 2008
  28. ^ חיים שכאלה, באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2007‬