לדלג לתוכן

מים עוינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מים עוינים
Hostile Waters
כריכת הספר מים עוינים
כריכת הספר מים עוינים
כריכת הספר מים עוינים
מידע כללי
מאת פיטר האצ'האוזן, איגור קורדין ור. אלן ווייט
שפת המקור אנגלית
סוגה ספרי צבא ומלחמה
נושא K-219 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות האגן המערבי של האוקיינוס האטלנטי
תקופת התרחשות המלחמה הקרה
הוצאה
הוצאה בשפת המקור
  • St. Martin's Press (US)
  • Hutchinson (UK)
תאריך הוצאה יולי 1997 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הופעה ראשונה יולי 1997
הוצאה בעברית
הוצאה כנרת בית הוצאה לאור
תאריך 1999
תרגום רות וינשטין
מספר עמודים 304
מהדורות נוספות
תאריך מהדורה ראשונה יולי 1997 באנגלית
קישורים חיצוניים
מסת"ב מסת"ב 0-312-96612-1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מים עוינים (באנגלית: Hostile Waters[1]) הוא ספר עיון בתחום היסטוריה צבאית, העוסק באירוע מימי המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, שהתרחש בין התאריכים 3 בספטמבר 1986 ועד 6 באוקטובר 1986. המהדורה האנגלית יצאה לאור בשנת 1997, והמהדורה העברית יצאה לאור בשנת 1999 בהוצאת כנרת, בתרגומה של רות וינשטין. מחברי הספר הם קפטן פיטר הוכטהאוזן (אנ'), מצי ארצות הברית, קפטן איגור קורדין, מהצי הסובייטי (סגן מפקד K-219 לשעבר) של ברית המועצות ור. אלן ווייט. הספר מתאר את מסעה של הצוללת הגרעינית הסובייטית K-219 בפיקודו של קפטן איגור בריטנוב (אנ') וטביעתה מול חופי ברמודה כתוצאה מתקלה טכנית שלא נתגלתה במספנה בטרם יציאתה לים. משימת הצוללת הייתה סיור לאורך חופי מזרח ארצות הברית ועד קובה.

בעותק הספר שיצא לאור בעברית, בכריכה רכה, מוצגת בגב הספר תמונה בשחור-לבן של צוות הצוללת לפני האסון שפקד אותם.

הספר מורכב מ-18 פרקים ונספחים, הכוללים תמונות, תרשים של מדורי הצוללת K-219, מצבת כוח האדם שלה לפי שמות, תפקידים ודרגות, ורשימת הנספים באסון שפקד את הצוללת.

התקרית תוארה גם בסרט באותו שם (אנ') משנת 1997.

הקדמה ומבוא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדמה לספר מאת טום קלנסי מתחילה בהערה לקורא:

"אסון ה-K-219 התרחש בשיאה של המלחמה הקרה. מרביתה של הפרשה עדיין חסויה. חיל הים האמריקאי איננו מוכן לחשוף מבצעים שבהם מעורבות צוללות שלו.

למרבה האירוניה, קל יותר היה להשיג מידע בנושא זה מן הרוסים. הדבר בא לידי ביטוי בתיאור האירועים בספר. תיאור מעשיהם, שיחותיהם ואפילו מחשבותיהם הפרטיות של אנשי צוותה של K-219 מקורו בעדויותיהם או ביומן הצוללת.

הפעילות בתוך הצוללת האמריקאית שוחזרה על סמך עדויות ותצפיות הרוסים, דיווחים אמריקאים, ראיונות עם קציני צי אמריקאים רבים ועם מומחים וכן על סמך ניסיונם העשיר של המחברים בתחום הימי. ייתכן שהשיחות וההוראות המתוארות בספר אינן המילים המדויקות שנאמרו, הפקודות שנתנו, או ההוראות שנתקבלו.

בדומה לכל ניתוח מודיעיני, המחברים נאלצו לשחזר את הסיפור ממקורות רבים. לעיתים חלקו זה על זה בנוגע לפרטים. עם זאת הם אמתיים"...

— "מים עוינים" עמוד 7

אל"ם פיטר האצ'האוזן (אנ'), ממחברי הספר, כותב במבוא באפריל 1997:

"כאשר הגיעו אל העיתונות ב-1986 שברי ידיעות על פרשת K-219, הייתי בדרכי למוסקבה לתפקידי החדש כנספח הימי של ארצות הברית במשך שלוש השנים הבאות. בדרך כלל סיפור מעין זה היה מודחק לשוליים תוך זמן קצר. הסובייטים צנזרו מידע על תאונות צבאיות שאירעו אצלם, והממשל האמריקאי סירב לדון בפעילות של הצוללות בכלל ומבצעים אפלים בפרט. סקרנותי התעוררה כאשר קראתי בוושינגטון פוסט את עדותו של מפקד סובייטי אשר סירב לציית להוראות לנטוש את הצוללת הפגועה שלו.

במהלך שהותי במוסקבה לא העלה איש מן הצדדים את המקרה באופן רשמי. רק לאחר שהתחלתי להתחקות אחר הפרשה, נפגשתי עם ניצולים ועם בני משפחותיהם וראיינתי את מפקד הצוללת, החלו לחדור להכרתי ממדיה של דרמת המלחמה הקרה הזו....

זהו סיפור של הצוללת הגרעינית נושאת הטילים היחידה שטבעה בים. זהו סיפור גבורה, על פחדנות ועל הקרבה. הסיפור מסופר כאן לראשונה."

— "מים עוינים" עמוד 13

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1986, המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית הייתה עדיין בעיצומה. האיומים בין הגושים המזרחי והמערבי נשמרו מאוזנים. בשעה שארצות הברית קירבה טילי תקיפה מסוג פרשינג, לאירופה, ברית המועצות שלחה צוללות אטומיות, חמושות בטילים בליסטיים בעלי ראשי חץ גרעיניים, למערב האוקיינוס האטלנטי.[2] הצוללות סיירו לאורך החופים המזרחיים של קנדה וארצות הברית עד קובה, כשעל כוונותיהן ערים מרכזיות שלאורך החוף המזרחי של אמריקה, כגון ניו יורק, בוסטון, וושינגטון ואחרות.

חיל הים האמריקאי לא עמד מנגד, ומיד הפעיל מערך מודיעיני המבוסס על צוללות תקיפה חדישות ומהירות ביחס לצוללות הסובייטיות, שאספו מידע מודיעיני על כל צוללת סובייטית שעזבה את נמל הבית שלה.[3] בנוסף הופעלו מטוסי סיור, מצופי סונר אקטיביים ופסיביים, ונפרסה על תחתית האוקיינוס האטלנטי גדר הבנויה מאלפי הידרופונים רגישים וגלאים אקוסטיים המחוברים לכבלים תת-ימיים, מים ברנץ שמצפון האוקיינוס האטלנטי, תחת נתיבי השייט ועד ברמודה, שהקשו מאוד על הצוללות הסובייטיות לעבור אותה מבלי להתגלות. אף על פי שמפקדי הצוללות הסובייטים נהגו בתחבולות כגון, הצמדות מתחת לאניות סוחר (תרגיל שנקרא "דופקים את הלווייתן")[4] על מנת להגיע לאזורי הסיור שלהם. כל מפקדי הצוללות הסובייטים, הופתעו לדעת שמיד עם הגעתם לאזורי הסיור שלהם, נצמדו ואיימו עליהם צוללות התקיפה האמריקאיות. אחת מהצוללות הסובייטיות שסיירו במערב האוקיינוס האטלנטי הייתה הצוללת K-219 וכנגדה פעלה צוללת התקיפה האמריקאית אוגוסטה USS Augusta (SSN-710).

הצוללת K-219

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – K-219
הצוללת K-219 על פני המים לאחר הפיצוץ שנגרם במיכל הטיל מספר 6

ב-8 באוקטובר 1971, הושקה הצוללת K-219 במספנת הצוללות הגרעיניות בסברודווינסק, היא הייתה צוללת גרעינית בצי הסובייטי מסדרת Navaga (לפי קוד דיווח נאט"ו: Yankee 1) שנשאה 16 טילים בליסטיים עם ראשי נפץ גרעיניים מסוג RSS-25, המתודלקים בדלק נוזלי המורכב מחנקן טטרוקסידי והידרזין[הסבר 1] וצוידה על פי הערכות ב-34 ראשי קרב גרעיניים.

הדחק הצוללת 7,766 טון מעל פני המים ו-9,300 טון בצלילה, אורך 129.8מטרים, מהירות מרבית 26 קשר, מערכת גילוי, סונאר אקטיבי וסונאר פסיבי, צוות 120 איש, 2 כורים גרעיניים של 90 מגה-וואט כל אחד, 6 צינורות טורפדו. הנעה גרעינית או דיזל, 2 מדחפים.[5] נמל הבית גאדג'ייבו, במחוז מורמנסק, ברית המועצות.[6] סיימה את שירותה לאחר שטבעה, ב-6 באוקטובר 1986.

הצוללת אוגוסטה USS Augusta (SSN-710)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצוללת אוגוסטה

בתאריך 21 בינואר 1984, הושקה הצוללת אוגוסטה (אנ') SSN-710, בעיר גרוטון, קונטיקט, ארצות הברית, שהייתה גם נמל הבית שלה. אוגוסטה נכנסה לשירות מבצעי בצי ארצות הברית ב-19 בינואר 1985.

אוגוסטה הייתה צוללת תקיפה מסדרת לוס אנג'לס בעלת מערכות גילוי רגישות ביותר, כולל סונר פסיבי.[הסבר 2] הדחק הצוללת 5,786 טון מעל פני המים ו-6,927 טון בצלילה, אורך 110.3 מטרים, מהירות מרבית 20+ קשר, צוות 15 קצינים ו-115 אנשי צוות אחרים, 1 כור גרעיני מדגם S6G מתוצרת ג'נרל אלקטריק, 4 צינורות טורפדו ומלאי של 18 טורפדות מסוג Mark 48, טילים גרעיניים לתקיפה יבשתית מסוג טומהוק, המגיעים עד למרחק של 148 קילומטרים, טילי הרפון לתקיפה יבשתית, המגיעים לטווח עד 130 קילומטרים.

בשנת 2003. השתתפה במלחמת עיראק וסיימה את שירותה בפברואר 2009.[7]

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בספטמבר 1986, מפקד הצוללת הסובייטית K-219, איגור אנטוליביץ בריטנוב הורה להשתחרר מרציף הצוללות בגאדג'ייבו כשפניו בכיוון 310°, לעבר ים ברנץ. לאחר הצלילה אל מתחת לפני הים הקפוא למחצה, הוא קיים נוהל בקרת תקינות בכל מערכי הצוללת והמדורים. משנתקבלו דיווחים ממפקדי המדורים שהכול תקין, הוא הורה להמשיך בנוהל הצלילה. בתהליך הבדיקות, קצין הנשק רב-סרן אלכסנדר פטראצ'קוב גילה דליפת מים קלה במדור ארבע, במיכל טיל מספר 6, אך למרות זאת, דיווח על תקינות מלאה, אף על פי שהוא ידע שעליית המים במיכל הטיל עלולה לגרום לפיצוץ במקרה שמי הים יגיעו למגע עם הדלק הנוזלי של הטיל שבמיכל.[8]

מיד עם יציאת הצוללת מנמל הבית ועוד בטרם צלילתה, צוללת מודיעין אמריקאית מדגם סטארג'ן, שהייתה על קרקעית ים ברנץ, ממש בפתח הנמל, זיהתה אותה ודיווחה על תנועתה למרכז איסוף המודיעין והבקרה הימית של הצי (פוסי'ק - FOSIC - Fleet Ocean Surveillance Center) האמריקאי בנורפוק, וירג'יניה.[9] באותו הזמן, צוללת התקיפה אוגוסטה פטרלה מול חופי האי מרתה'ס ויניארד שמדרום לחצי האי קייפ קוד במדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית.[10]

ב-5 בספטמבר 1986, עמדה K-219 לחצות את הקו הדמיוני המחבר בין בריטניה, גרינלנד ואיסלנד והמתינה לאוניית סוחר סובייטית, על מנת להיצמד אליה כדי לא להתגלות על ידי הרשת האקוסטית הפרוסה בתחתית האוקיינוס. בשעה זו בריטנוב מפקד הצוללת לא ידע שהצוללת נמצא כבר במעקב על ידי הצי האמריקאי. ב-15 בספטמבר, צוללת התקיפה הגרעינית האמריקאית אוגוסטה שביצעה בדיקות של מערכת סונאר חדישה ורגישה, כוונה על ידי פוסי'ק להמשך בדיקות הסונאר החדיש שלה לעבר מטרה אמיתית, הצוללת K-219 שהייתה כבר מערבית לגדר האקוסטית, אותה היא עברה בליווי אוניית הסוחר.[11] ב-17 בספטמבר האוגוסטה קלטה במערכות הגילוי החדישות שלה את K-219. בריטנוב מפקד K-219 לא קבל כל התראה על גילויו על ידי האוגוסטה. באותה שעה הוא תרגל את הצוות שלו בפעולות לשעת חירום ובנוסף הוא תירגל פעולות "הסתתרות" בין שכבות המים החמים והקרים של האוקיינוס.[הסבר 3][12] תוך כדי התרגול, בריטנוב וצוותו גילו את הצוללת האמריקאית שעקבה אחריהם ממרחק קצר ביותר ובשלב זה החלו מפקדי הצוללות בתמרוני התחמקות זה מזה.[12]

3 באוקטובר 1986, האסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השטח בכחול כהה, הוא "שטח המת", מבחינת יכולת הגילוי של מערכת הסונאר של הצוללות. שטח זה נמצא באזור הירכתיים שלהן.

ביום שישי, 3 באוקטובר 1986, לאחר 31 יום מאז צאתה מנמל הבית שלה, K-219 נמצאה באזור הסיור המתוכנן שלה במרחק של כ-1,300 קילומטרים דרומית מזרחית מניו יורק ובמרחק 1,090 קילומטרים צפונית מזרחית מברמודה.[13] כמו כן, הגיע הזמן שעל הצוללת לעלות לעומק פריסקופ ,על מנת לקלוט שדרים והנחיות להמשך הסיור שלה. בין השדרים שנקלטו הייתה אזהרה שבאזור פעילות K-219 נמצאת צוללת תקיפה אמריקאית מסדרת לוס-אנג'לס. כדי לוודא שאזור הירכתיים של הצוללת נקי מצוללת אמריקאית, החליט בריטנוב לבצע תמרון פנייה חדה במהירות גבוהה שנקרא בפי אנשי הצוללות "איוון המשוגע".[14][הסבר 4] זמן קצר לאחר השעה 05:30 זמן מוסקבה, תוך כדי התמרון החד כיסוי פתח מגדל הטיל מספר 6 כשל,[15] מי ים דלפו לתוך מגדל הטיל, ובשעה שמי הים התערבבו עם הדלק הנוזלי שבטיל נוצרה תגובה כימית. בשעה 05:32 התרחש פיצוץ במגדל הטיל.[16] שאריות הטיל ושני ראשי הקרב הגרעיניים שלו נפלטו לים.[17]

מהפיצוץ ב־K-219 נהרגו מיד שני מלחים, מלח שלישי מת זמן קצר לאחר מכן משאיפת גז רעיל, ובמדור 4 פרצה דליקה. הפיצוץ גרם גם לנזק בגוף הצוללת, מי ים החלו לזרום לתוכה והיא החלה לשקוע במהירות, מעומק של 40 מטרים לעומק של כ-380 מטרים.[18] גם אטימת כל התאים בצוללת בשילוב הפעלה של משאבות מים בתאים שנפגעו לא אפשרו לעצור את צלילת הצוללת למעמקים, מאחר שהגזים הרעילים והאש שנגרמו מהפיצוץ התפשטו למדורים נוספים, החליט בריטנוב להעלות את הצוללת לפני הים בנוהל חירום, תוך ריקון המים ממכלי הציפה בעזרת כוח המצברים בלבד. בשלב זה התברר לו שטמפרטורת הכורים האטומים עולה במהירות ומתהווה סכנה שהם יתפוצצו. כדי למנוע אסון גרעיני בחופי ארצות הברית היה על בריטנוב לכבותם.

שני הכורים הגרעינים של הצוללת היו צריכים להפסיק את פעולתם אוטומטית עם עליית הטמפרטורה, אך הדבר לא קרה בגלל תקלות חשמל והיה צורך לכבותם ידנית.[19] סרגיי פרמינין בן ה-20 התנדב לכבות את הכורים, תוך שימוש בחליפת מגן מסכת גז הוא נכנס למדור הכורים והצליח לכבותם. כאשר פרמינין ניסה לצאת ממדור הכורים אל לחבריו בצד השני של דלת המדור, הוא לא הצליח לעשות זאת כי הבדלי לחצים משני צדי הדלת מנעו ממנו ומחבריו לפתוח אותה, מיכל החמצן שלו התרוקן[20] והוא מת מחנק במדור הכורים.

מוסקבה שלחה 3 אוניות סוחר סובייטיות לכיוון הצוללת הפגועה על מנת לאסוף את הניצולים ולגרור את הצוללת לנמל הבית שלה בגאדג'ייבו Gadzhiyevo, מרחק 7,000 קילומטרים. ניסיונות הגרירה כשלו, כתוצאה מהפרעה של צוללת התקיפה האמריקאית אוגוסטה, שעקבה במשך כל האירוע אחר ניסיונות החילוץ. כמויות משמעותיות של גז רעיל דלפו לתוך תאים נוספים, ומחשש לגורל הצוות, פקד ברטינוב, בניגוד להוראות ממוסקבה, שהצוות יתפנה מהצוללת ויעבור לאוניית הסוחר, אך הוא עצמו נשאר על סיפון ה-K-219.

מוסקבה הביעה חוסר שביעות רצון מתפקודו של ברטינוב והורתה לקצין האבטחה של הצוללת, לתפוס פיקוד ולהעביר את הצוות ששרד בחזרה לצוללת ולחזור לפעילות. לפני שהצוות הספיק לבצע את הפקודות ממוסקבה, הגיעה הצפת המים בצוללת לגובה שלא ניתן להתגבר עליה, בשלב זה בריטנוב נטש את הצוללת בעזרת סירת גומי מתנפחת ונאסף לאניית הסוחר. ב-6 באוקטובר 1986 בשעה 11:02 טבעה הצוללת K-219 לעומק 16,000 רגל (שהם 4.87 קילומטרים). כל ארסנל הנשק הגרעיני שלה אבד עם טביעתה.[16]

אחרית דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך 119 אנשי הצוות של K-219 שיצאו להפלגה, נהרגו באסון קצין הנשק ושלושה ימאים.[21] בנוסף אליהם, היו גם 11 פצועים, שנשארו נכים לכל חייהם משאיפת עשן ואדי חומצות לריאותיהם. שני ניצולים נפטרו כתוצאה מסיבוכים רפואיים לאחר שהגיעו לנמל הבית.[22] סרן וורובלב, קצין בקרת הנזקים, שלא נפגע באסון ונשאר בחיים, קיבל את עיטור הכוכב האדום על שהציל את קצין הקשר מתוך מדור שש הבוער.[23] הימאי, סרגיי פרמינין (אנ'), איש צוות הכורים האטומים של הצוללת, שנהרג באסון, עוטר גם הוא בעיטור הכוכב האדום על אומץ ליבו, על שנכנס למדור הכורים הלוהטים וכיבה אותם ידנית, לאור קריסת המערכות האוטומטיות החשמליות שהושבתו בגלל הדליקה שפרצה בצוללת.

לאחר שני ימי מנוחה בהוואנה, קובה, שאר הצוות (115 הניצולים), הוטס לברית המועצות ונעצר לחקירות במחנה הנופש גורקי, שליד מוסקבה. בתום החקירה, חלק מהצוות פוזר ליתר יחידות צי הצוללות הסובייטי, חלק אחר שוחרר מהצבא ומפקד הצוללת, סגן אלוף איגור בריטנוב, והמהנדס הראשי, סגן אלוף איגור קרסילניקוב, נשפטו, הודחו מהצי והמפלגה הקומוניסטית, והמתינו לגזר דינם על אובדן הצוללת.

בריטנוב הואשם בהזנחה, חבלה ובגידה. הם מעולם לא נכלאו. בריטנוב נשלח ליקטרינבורג שליד גבול קזחסטן. ב-30 במאי 1987, עם חילופי שר ההגנה סרגיי סוקולוב בדימיטרי יאזוב כתוצאה מפרשת מתיאס רוסט[24][25] ביטל יאזוב את האישומים כנגד ברטינוב וקרסילניקוב. בתאריך 20 ביולי 1987, בהכרזה על ביטול האישומים כתב יאזוב:

"בהתחשב בתנאים המיוחדים ויוצאי הדופן שעמדו ברקע התאונה של מערכת הטילים, אשר גרמה לאובדנה של הצוללת, הוחלט כי הצוות וכן האחראים מבצעית, איגור א. בריטנוב ואיגור פ. קרסילניקוב, לא יכולים היו למנוע, ללא נקיטת אמצעים חריגים וקיצוניים, את ההתפרצות ולאחריה את הדליפה של מרכיבי דלק טילים אל תוך מדורי הצוללת. נוכח הפעולות שנקטו כדי לצמצם את תוצאות התאונה, אשר היו ללא רבב ובעלות אופי חיובי, יש לשחררם מן האישומים של התנהגות בלתי הולמת בהתאם לסעיף 1 של פרקים 208 ו-209 של חוקי המפלגה הקומיניסטית, ברית המועצות. הנאשמים משוחררים מן האישומים על אחריות פלילית ועל כל מעשה פלילי תחת סעיף בסיסי 6 של חוקי המפלגה הקומוניסטית, ברית המועצות, בהתאם לחקירת האישומים."

— מים עוינים, עמוד 297

בהתאם להחלטת שר ההגנה יאזוב, בריטנוב וקרסילניקוב נשארו קצינים במילואים בחיל הים ואף קיבלו קצבת מחיה, מאידך, הם לא הוחזרו למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בריטנוב סירב לחזור לגאדז'ייבו, אבל ב-13 בפברואר 1995, ביום הצבא, הוא הגיע לעיר, לרגל חנוכת לוח זיכרון לזכרם של צוללני גאדז'ייבו והימאי סרגיי פרמינין שנהרג בשעה שכיבה את כורי הצוללת. בריטנוב התקבל בחום ואהבה על ידי קרסילניקוב וכל הנוכחים באירוע.[26]

בשנת 1988, נשלחה אוניית מחקר הידרוגרפי, סובייטית, בשם "קלדש" לאתר טביעתה של הצוללת K-219. מהאונייה הורדו 2 מצלמות מעמקים שצילמו את הצוללת במישור אביסל (אנ'), בעומק של כ־5,500 מטרים מתחת לפני הים.[27] היא נראתה מונחת על קרקעית הים כשהיא זקופה אך חצויה לשניים באזור שמאחורי גשר הפיקוד. כמה ממדורי הטילים היו פתוחים והטילים על ראשי החץ הגרעיניים שלהם נעלמו.[28][29]

מחלוקת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור העובדה שהצוללת אוגוסטה נכנסה לשיפוצים ב-31 אוקטובר 1986, קיימת מחלוקת בין ארצות הברית ורוסיה לגבי הגורם לתאונה. רוסיה טוענת שהצוללת אוגוסטה התנגשה ב-K219 וכתוצאה מכך החלה שרשרת האירועים שגרמו לפיצוץ. בריטנוב וחיל הים האמריקאי מכחישים זאת.[30] כן ידוע שהאוגוסטה התנגשה בצוללת סובייטית אחרת מדגם דלתא לקראת סוף חודש אוקטובר 1986.[31]

תרגומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה האנגלית של הספר תורגמה למספר שפות, בהם עברית בתרגומה של רות וינשטין, סלובנית,[32] גרמנית[33] ושוודית.[34]

הסרט מים עוינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מים עוינים" הוא סרט טלוויזיה בריטי משנת 1997, המתאר את אובדן הצוללת K-219 של הצי הסובייטי. הסרט הופק באולפנים של האחים וורנר. בסרט מככב רוטגר האוור השחקן ההולנדי זוכה פרס גלובוס הזהב לשנת 1987, בתפקיד קפטן בריטנוב מפקד K-219. הסרט מתיימר להתבסס על הסיפור האמיתי, המתואר בספר. הסרט הופק על ידי World Productions עבור BBC ו-HBO.[35] התסריט נכתב על ידי טרוי קנדי מרטין, במאי הסרט היה דייוויד דרורי. הסרט הוקרן לראשונה ב-BBC One ב-26 ביולי 1997. מככבים בסרט 36 שחקנים.

בשנת 2001, קפטן בריטנוב האמיתי הגיש תביעה נגד אולפני האחים וורנר, בטענה שהם לא קבלו את רשותו להשתמש בתמונתו האמיתית, בסיפורו האישי או בדמותו בזמן שמספר עובדות בסרט עוותו[36] ובנוסף הוא התלונן שהוא הוצג על ידי כותבי התסריט כבלתי כשיר. לפי דיווחים שונים, הוא אישר את הצגתו על ידי האוור. בשנת 2004 החליטו שופטי בית המשפט לטובתו של בריטנוב, מאידך בריטנוב ובית המשפט סירבו לציין את הסכום המדויק ששולם לבריטנוב על ידי אולפני וורנר. הערכה שבריטנוב קבל כמה עשרות אלפי דולרים.[37][38]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ חנקן טטרוקסידי מגיב בפיצוץ ויצירת חומצה חנקתית חזקה, במגע עם מי ים. אירוע שקרה בצוללת זו כבר בשנות ה-70
  2. ^ סונאר פסיבי מופעל במוד קליטה בלבד כך שרק המפעילים שלו מזהים את האותות הנקלטים על ידו, מאידך האויב אינו יודע שהוא מזוהה
  3. ^ הפרשי הטמפרטורות והמליחות בין שכבות המים באוקיינוסים והימים יוצרות ביניהן תגובה של "מראה" כך שגלי הקול הפוגעים בשכבת המים מוחזרים (כמו הדמות במראה), במקום להמשיך לתוך שכבת המים. תכונה זו מונעת מעבר קולות רעש בין שכבות המים הבטיתרמיות וכמו כן מונעת את האפשרות להתגלות על ידי המערכות האקוסטיות והסונאר. לדוגמה, צוללת הנמצאת בשכבת מים חמה ועליונה לא מסוגלת לגלות צוללת הנמצאת מתחתיה בשכבת מים קרים. על פי רוב קורה שצוללת הנמצאת עמוק יותר במים הקרים מסוגלת לגלות טוב יותר את הצוללת הנמצאת מעליה בשכבת המים החמים.
  4. ^ תמרון "איוון המשוגע": הירכתיים של הצוללת הם אזור מת או חור שחור מבחינת יכולת הגילוי של הסונאר, לגלות את ה"מתגנבים" העוינים את הצוללת, כי רעש המדחפים שלה עצמה ומערבולות המים (אנ') שהם יוצרים, מהווה רעש לבן, החוסם את אפשרות הסונאר לזהות רעשים ואת רעשי המתגנבים מכיוון הירכתיים. תמרון "איוון המשוגע", בפנייה חדה והגברת המהירות מאפשר למערכת הסונאר לגלות את המתגנבים שנמצאים מאחורי הצוללת ואף להגיע לעמדת יתרון על האויב.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מסת"ב של הספר בעברית מסת"ב 965-286-825-6
  2. ^ מים עוינים, עמודים 15–16
  3. ^ מים עוינים, עמודים 27,16
  4. ^ מים עוינים, עמוד 44
  5. ^ מים עוינים, עמודים 16–19,
  6. ^ מים עוינים, עמוד 17
  7. ^ USS Augusta SSN-710 Los Angeles class attack submarine US Navy, www.seaforces.org
  8. ^ מים עוינים, עמוד 34
  9. ^ מים עוינים, עמודים 27–28, 32, ו-36–38
  10. ^ מים עוינים, עמוד 38
  11. ^ מים עוינים, עמודים 56–57
  12. ^ 1 2 מים עוינים, עמודים 59–75
  13. ^ מים עוינים, עמוד 77
  14. ^ Boris Egorov, How U.S. sailors met 'Crazy Ivan' underwater, Russia Beyond, ‏28 בספטמבר 2023
  15. ^ מים עוינים, עמוד 92
  16. ^ 1 2 LOSS OF A YANKEE SSBN - NSL Archive, NSL Archive, ‏18 באוקטובר 2021
  17. ^ מים עוינים, עמוד 97
  18. ^ מים עוינים, עמוד 101
  19. ^ מים עוינים, עמודים 146–149
  20. ^ מים עוינים, עמודים 162–167
  21. ^ מים עוינים, עמודים 302–304
  22. ^ מים עוינים, עמוד 304
  23. ^ מים עוינים, עמוד 299
  24. ^ Kate Connolly, German who flew to Red Square during cold war admits it was irresponsible, The Guardian, ‏14 במאי 2012
  25. ^ מים עוינים, עמוד 296
  26. ^ מים עוינים, עמודים 300–301
  27. ^ Offley, Edward (2007), "5. The Russians are Coming", Scorpion Down: Sunk by the Soviets, Buried by the Pentagon : the Untold Story of the USS Scorpion, Westview Press, p. 112, ISBN 978-0-465-05185-4 ISBN 0-465-05185-5.
  28. ^ מים עוינים, עמוד 298
  29. ^ HOSTILE WATERS, P. 282
  30. ^ By Michael Kilian וTribune Staff Writer, For Nuclear Subs and Their Crews, the Cold War is Far From Over, ‏23 ביולי 1997
  31. ^ מים עוינים, עמודים 283–284
  32. ^ Simon Zupan, Marko Štefanič, Military Jargon in the Slovenian Translation of Hostile Waters, ELOPE: English Language Overseas Perspectives and Enquiries 11, 2014, עמ' 165-177 doi: 10.4312/elope.11.1.165-177 (באנגלית)
  33. ^ In feindlichen Gewässern: das Ende von K 219 [Übers. von Jochen Zwikirsch]. 1. Aufl.. Hamburg; Berlin; Bonn: Mittler, 2000. 230 p.
  34. ^ Fientligt hav, av Huchthausen, Peter och Kurdin, Igor samt White, R. Alan, Inbunden med omslag, 2000
  35. ^ Hostile Waters, 1997-07-26, נבדק ב-2023-09-25
  36. ^ "Герои среди нас": капитан-подводник рассказал о последнем походе К-219 и отверг версию торпедной атаки на АПЛ "Курск", www.nakanune.ru (ברוסית)
  37. ^ Капитан советской субмарины засудил Голливуд, Lenta.RU (ברוסית)
  38. ^ ntv.ru, Бывший советский подводник выиграл суд у Голливуда, НТВ (ברוסית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מים_עוינים&oldid=39697561"