אוטו ויינינגר
 | |
| ויינינגר, 1903 | |
| לידה |
3 באפריל 1880 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| התאבד |
4 באוקטובר 1903 (בגיל 23) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מקום קבורה |
Matzleinsdorf Protestant Cemetery |
| השקפה דתית |
לותרניזם |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת וינה |
| זרם | מחשבה חופשית |
| תחומי עניין | אתיקה, מגדר, תאולוגיה |
| עיסוק |
פילוסוף, סופר, פסיכולוג |
| הושפע מ | קאנט, שופנהאואר, גתה |
| השפיע על | ויטגנשטיין, קראוס, קפקא, ארתור טרביש (אנ') |
| מדינה |
 האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| יצירות ידועות |
מין ואופי |
  | |
אוטו שלמה[דרוש מקור][מפני ש...] ויינינגר (בגרמנית: Otto Weininger, 3 באפריל 1880 – 4 באוקטובר 1903) היה פילוסוף אוסטרי ויהודי מומר, שנודע בפרט עקב השקפות עולם שוביניסטיות ואוטואנטישמיות. הוא התנצר ושם קץ לחייו בגיל 23, לאחר שפרסם את ספרו הגזעני והמונומנטלי "מין ואופי".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויינינגר נולד ב-3 באפריל 1880 בעיר וינה שבאוסטרו-הונגריה דאז (כיום באוסטריה), בנם השני מתוך שישה של הצורף היהודי לאופולד ויינינגר ואשתו אדלהייד. לאחר שלמד בבית ספר יסודי, וסיים את בית הספר התיכון ביולי 1898, נרשם ויינינגר באוקטובר של אותה שנה לאוניברסיטת וינה. הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה אך לקח קורסים גם במדעי הטבע וברפואה. ויינינגר למד יוונית, לטינית, צרפתית ואנגלית בשלב מוקדם מאוד בחייו, מאוחר יותר גם למד ספרדית ואיטלקית, ורכש ידע בשוודית, דנית ונורווגית.[1]
עוד בילדותו יצא לוויינינגר שם של ילד פלא. הוא שלט בשפות רבות ובהן לשונות קדומות, והתבלט בכישרונו בלימודי מתמטיקה. אביו, שהבחין בכישרונו, טיפח את אהבתו למוזיקה וקירבו ליצירתו של ריכרד וגנר. עם זאת היה ויינינגר נער מרדן וביקורתי, והפנה עורף לדרך שסלל לו אביו, שייעד לו קריירה של מדינאי ודיפלומט. ויינינגר פנה ללימודים אקדמיים בתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה והפסיכולוגיה. בשנת לימודיו הראשונה באוניברסיטה הצטרף לחוג נבחר של תלמידי פילוסופיה, שהתעניינו במיוחד במשנתו של אוינאריוס ובשאלות עיוניות ב"תורת ההכרה". תוך זמן קצר התבלט בתוך החבורה, שממנה יצאו אחר כך אחדים מגדולי הספרות והמדע בגרמניה ובאוסטריה: אוסקר אבאלד, א' לוקרא, הרמן סבובודה.
בסתיו 1901 ניסה ויינינגר למצוא מוציא לאור ליצירתו "מין ואופי" - בשנת 1902, הגיש את עבודתו זו לפרופסורים שלו פרידריך יודל ולורנץ מולנר כעבודת התזה שלו. הוא פגש את זיגמונד פרויד, שלא הוציא את התזה שלו לאור. עם זאת, פרויד המליץ על התזה שלו לאחרים. ביולי 1902,[2] הפרופסורים של ויינינגר קיבלו את התזה שלו, וויינינגר קיבל את הדוקטורט שלו. באותה התקופה, בסוף מאי, וייניגר החליט להתנצר לזרם הפרוטסטנטי.
ב-1902 נסע ויינינגר לביירוית, שם צפה בביצוע "פרסיפל" של מלחין האופרה הגרמני, ריכרד וגנר, שהשאיר בו רושם עמוק. דרך דרזדן וקופנהגן עשה את דרכו לרובע כריסטיאניה (אוסלו) שם ראה לראשונה על הבמה את דרמת השחרור של הנריק איבסן, "פר גינט". עם שובו לווינה, סבל ויינינגר מגלים של דיכאון. ההחלטה לקחת את חייו התגבשה במוחו בהדרגה; אולם לאחר דיון ארוך עם חברו ארתור גרבר, ויינינגר הבין ש"עדיין לא הגיע הזמן".
ביוני 1903, לאחר חודשים של עבודה, יצא לאור ספרו מין ואופי, העוסק בשאלת המינים ובהבדל בין האופי הגברי והנשי. ויינינגר מנסח בספרו זה את השקפתו האנטי-פמיניסטית והאנטישמית, הוא רואה את הנשיות כגורם נחות וחסר נפש, ובפרק שלם דן בנושא היהדות ומשווה בין האופי היהודי והתכונות הנשיות הנחותות.[3] הספר היה מחולק ל-3 חלקים עיקריים: טבעה של האישה והיחס שלה ליקום, יהדות ונשיות ואנושות.
הספר אמנם לא התקבל בצורה שלילית, אך הוא לא יצר את המהומה לה ציפה. פאול יוליוס מביוס, נוירולוג וסופר מדעי פורה גרמני, תקף את ויינינגר על ספרו. ויינינגר התאכזב עמוקות והיגר לאיטליה.
הוא בילה את חמשת ימיו האחרונים עם הוריו בווינה, ב-3 באוקטובר הוא רכש חדר ברחוב שווארצהשפניירשטראסה 15, שבו מת המלחין הגרמני לודוויג ואן בטהובן. הוא אמר לבעלת הבית שאסור לה להפריע לו לפני הבוקר, מכיוון שהוא מתכנן לעבוד, וללכת לישון מאוחר. בלילה זה הוא כתב שני מכתבים, האחד ממוען לאביו והשני לאחיו ריכרד, ואמר להם שהוא עומד לירות בעצמו.
ויינינגר ירה בעצמו בעודו לבוש בכל בגדיו. לאחר ניסיונות הצלה בבית החולים "וינר אלגמיינר קרנקנהאוס" שבווינה, נקבע סופית מותו של ויינינגר בשעה 10:30 בבוקר.
לילו האחרון של ויינינגר הונצח במחזה "נפש יהודי" מאת יהושע סובול שהועלה בראשונה בשנת 1982, בתיאטרון חיפה בבימויו של גדליה בסר.
מין ואופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשיות וגבריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו "מין ואופי" טוען כי האנשים מורכבים מגבריות ונשיות, ומנסה לתמוך בדעה זו מבחינה מדעית. גבריות היא אקטיבית, פרודוקטיבית, מודעת ומוסרית/הגיונית, בעוד הנשיות היא פסיבית, לא פרודוקטיבית, לא מודעת וניהיליסטית/אלוגית.[4] ויינינגר טוען שאמנציפציה אפשרית רק עבור "האישה הגברית", למשל לסביות, ושתפקידן של הנשים היא לספק את צרכיו של הגבר, הן במיטה והן בתור אמא ככלי עזר.[5] האישה היא "שדכנית". לעומת זאת, חובתו של הזכר, לשאוף להפוך לגאון, ולוותר על התענוג במין למען אהבה מוחלטת של האל, שהוא מוצא בתוכו.
חלק נכבד מספרו עוסק בטבע הגאונות. ויינינגר טוען שגאונות אף פעם לא חלה רק על ידע כללי בתחום ספציפי כמו מתמטיקה או מוזיקה, אלא קיימת רק גאונות אוניברסלית. הוא מנמק שתכונה זו קיימת כנראה אצל כל האנשים במידה מסוימת.[6]
יהדות נגד נצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק נפרד מתאר ויינינגר, שהוא בעצמו יהודי שהתנצר ב-1902, את היהודי הארכיטיפי כנשי, ולפיכך כלא דתי, ללא אינדיבידואליות אמיתית (נשמה), וללא תחושה של טוב ורוע. הנצרות מתוארת כ"ביטוי העליון של האמונה הגבוהה ביותר", בעוד שהיהדות מתוארת כ"הקצנה של הפחדנות". ויינינגר מבטא בדעותיו את מה שנראה לו, הביזוי והריקבון של העת המודרנית, ולא מבדיל כלל בין יהדות לנשיות מבחינה של מעמד היררכי. ויינינגר טוען כי כולם מפגינים מידה מסוימת של נשיות, ומה שהוא מכנה "יהודיות".[7]
ביקורת על הצייטגייסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]על יהדות, היסטוריה ונשיות, כתב:
העידן שלנו, שהוא לא רק היהודי ביותר, אלא גם הנשי ביותר בכל הגילאים; הוא עידן שבו האמנות מייצגת רק סאדריום של ההומור שלה; עידן האנרכיזם הפתי ביותר, ללא כל הבנה של המדינה ושל הצדק; עידן האתיקה הקולקטיביסטית של המין; העידן שבו רואים את ההיסטוריה בחוסר הרצינות המדהים ביותר [מטריאליזם היסטורי]; עידן הקפיטליזם והמרקסיזם; העידן שבו ההיסטוריה, החיים והמדע כבר לא אומרים כלום, מלבד כלכלה וטכנולוגיה; העידן שבו ניתן היה להכריז על גאונות כסוג של טירוף, בעוד שאין לו עוד אפילו אמן או פילוסוף גדול אחד; העידן שלנו הכי פחות משמעותי ומקורי; העידן שיכול להתפאר בכך שהוא הראשון שהעלה את הארוטיקה, אבל לא כדי לשכוח את עצמו, כפי שעשו הרומאים או היוונים בבקכנליה שלהם, אלא כדי לקבל אשליה של לגלות את עצמו מחדש ולתת תוכן להבל של האדם.
האנטישמיות של ויינינגר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפשר לחלק לשתי דרכים את השימוש בדעותיו של אוטו ויינינגר מצד האנטישמים. האחת, ניצול משנתו להגדרה מדעית של האופי השלילי היהודי. הדרך השנייה, היא שימוש בהתאבדותו של אוטו ויינינגר כדוגמה לשנאה יהודית עצמית ולפיכך כדוגמה לאי אפשרות הקיום המשותף בין היהודים לחברה.
ספרו של ויינינגר היה פופולרי מאוד בתחילת המאה ה-20. פופולריות זו תרמה רבות לפיתוח לרעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תיאודור פריץ, כתב ומייסד ההוצאה לאור האנטישמית "Hammer", שחי בלייפציג. פריץ השתמש רבות בקטעים מ"מין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", 1929). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים זהים מוויינינגר. לפעמים משנה פריץ את הקשר הציטוטים לפי הצורך. לדוגמה, ב-1943 ניסה פריץ להשמיץ היבט שלילי של ויינינגר על האישה בהקשר ל"האישה הארית", דבר שהתאים מאוד לאידאולוגיה הנאצית. הם תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים שלו בטענה, שהרעיונות הללו חוצצים בין הגבר והאישה האריים.[8]
הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג, שנרצח על ידי הנאצים בשנת 1933, ניסה להסביר בספרו השנאה היהודית העצמית את יחסו השלילי החריף של ויינינגר ליהדות. לפי לסינג, ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון, שהנפש קובעת את אופי האדם. כלומר, כמו בספרו של ויינינגר שרואה ב"אישה" מקבילה ליהודי, במעמקי האופי של שניהם טמונים פחד והימנעות. לפיכך, תכונות שליליות נמצאות לא רק בפרט (individuum), אלא גם בקבוצה ממוצא משותף: "אף אדם מעולם לא שחרר עצמו מכפייה של דמו".[9]
על אף שהנאצים ביקרו את הגישה השוביניסטית של ויינינגר, הדבר לא הפריע להם להשתמש ברעיונות אנטי-יהודיים גזעניים כמו:
- קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותן תכונות אצל הגזע הכושי (negroid) ומונגולי;[10]
- ערך החיים היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים;[11]
- ההיבט היחיד שהיהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם;[12]
- היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות;[13]
- ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות;[14]
- הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טרגיות היא לא נכונה.[15]
בספרו דן ויינינגר ב"ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג ניצל את הבלבול וחוסר האכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו "Dietrich Eckrt : Ein "Vermächtnis (1928) טען רוזנברג שבוויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של הטבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לוויינינגר) יהודי אינו מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (=הארים). ברעיון הזה מבטא רוזנברג במושגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים, אותו רעיון שהיטלר מבטא בפומבי.
הנס ינק פון פראיינוולד (Hans Jonak von Freyenwald) בספרו "Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern" ("וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", 1941) הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים ובהיבטים של ויינינגר. אחד מהרמזים שמעביר פראיינוולד הוא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים".[16] כלומר, עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל"רע" מיטשטש, הוא גם משווה בין יהודים וקומוניסטים: שניהם הורסים את המוסר. היטלר עשה מהיבט זה אלמנט מרכזי בבניית אידאולוגיה נציונל–סוציאליסטית בספרו "מיין קאמפף" (Mein Kampf).
השימוש בוויינינגר היה נוח לכותבים האנטישמיים והיה רחב ביותר אצלם. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה בזויה ובשנאה רבה כלפי המקור שבזהותו - מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? ביסוס רעיונותיו של ויינינגר בצורה מדעית הקל עליהם. לכן היה קל להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה בדרכי תעמולה וגם דרך השכלה. כאשר הנאצים השתמשו בדוגמתו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, הבליטה האידאולוגיה הנאצית את חוסר היכולת של יהודי להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון הטמון בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו אינו מסוגל להיגאל, מכיוון שאין לו נפש - אין לו אופי- הוא אינו יכול להשתנות. מצד אחד ויינינגר המיר דתו והפך לפרוטסטנטי, מצד שני הוא התאבד ובכך הראה שביהודי טמונה אי יכולת לשנות אופי פנימי, לכן התאבדותו היא הוכחה חד משמעית לתורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Geschlecht und Charakter: Eine prinzipielle Untersuchung, 1903, Neuauflage 1997, ISBN 3-8822-1312-4
- Eros und Psyche:, Studien und Briefe, 1899 bis 1902
- Über die letzten Dinge, 1904, Neuauflage 1997, ISBN 3-8822-1320-5
- Die Liebe und das Weib, 1917.
- Taschenbuch und Briefe an einen Freund, 1919.
- Verse, Die Fackel 158: 613-21, 1923.
- מין ואופי, [Geschlech und Charakter, 1903], [תרגם מגרמנית: צבי רודי], הוצאת תרבות, תל אביב תשי"ד, תשכ"ד-1964.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג' בר-אור, הזיקה בין המערכת האידאולוגית (על פי משנתו של אוטו ויינינגר) לבין המערכת התמאטית בפרוזה של דוד פוגל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשנ"ה – 1995
- יוסף ברנע, "עיונים פסיכו-פוליטיים בהגותו של אוטו וינינגר, מספר הערות והסקת מסקנות לגבי הציונות ועתידה", רסלינג, 2, יוני 1996.
- יוסף ברנע, "אוטו וינינגר עדיין אקטואלי, ולא רק בבתי הקפה של וינה", נתיב 1 (120), ינואר-פברואר 2008
- מ"י ברנר, שטפני ירש מיכל מאיר, תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ב, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 25 -31.
- ג' ל' מוסה, לקראת הפתרון הסופי, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ט-1989
- יהושע סובול, נפש יהודי (הלילה האחרון של אוטו וויינינגר), הוצאת אור-עם, תל אביב, תשמ"ד-1984, עמ' 115- 122.
- דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליון, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ד, כרך ב' ע' 301–303.
- "משה מנדלסון" (ערך), האנציקלופדיה העברית, כ"ג, עמ' 958–962.
- S.Gilman, "Jewish Self-hatred", Johns Hopkins University Press, 1986, pp 1-21, 245-249.
- B.Hyaims, "Weininger and Nazi Ideology", "Jews & Gender", Temple University Press, Philadelphia, 1995, pp 155-166.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליעזר תיבון, אוטו ויינינגר – יהודי שונא עצמו, מעריב, 6 במאי 1983
- גיא בכור על אוטו ויינינגר(הקישור אינו פעיל, 16.10.2020)
- אוטו ויינינגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוטו ויינינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אוטו ויינינגר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
אוטו וינינגר (1880-1903), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ William M. Johnston, The Austrian mind; an intellectual and social history, 1848-1938, Berkeley, University of California Press, 1972, עמ' 199, ISBN 978-0-520-01701-6
- ^ Chandak Sengoopta, Otto Weininger: Sex, Science, and Self in Imperial Vienna, University of Chicago Press, 2000-07, עמ' 163, ISBN 978-0-226-74867-2. (באנגלית)
- ^ מין ואופי - מחקר עקרוני - אוטו ויינינגר
- ^ Otto Weininger, Ladislaus Lob, Sex and Character: An Investigation of Fundamental Principles, Indiana University Press, 2005, עמ' 131, ISBN 978-0-253-34471-7. (באנגלית)
- ^ Otto Weininger, Ladislaus Lob, Sex and Character: An Investigation of Fundamental Principles, Indiana University Press, 2005, עמ' 188, ISBN 978-0-253-34471-7. (באנגלית)
- ^ Otto Weininger, Ladislaus Lob, Sex and Character: An Investigation of Fundamental Principles, Indiana University Press, 2005, עמ' 98, ISBN 978-0-253-34471-7. (באנגלית)
- ^ Otto Weininger, Ladislaus Lob, Sex and Character: An Investigation of Fundamental Principles, Indiana University Press, 2005, עמ' 274, ISBN 978-0-253-34471-7. (באנגלית)
- ^ ספרו של פריץ(הקישור אינו פעיל, 16.10.2020) (קובץ PDF) באתר האנטישמי 'רוויזיוניזם היסטורי' (ראיה מחודשת של קורות העולם)
- ^ לסינג, 1930, עמ' 91.
- ^ Weininger 1903, 405
- ^ Weininger 1903, 421
- ^ Weininger 1903, 422
- ^ Weininger 1903, 431
- ^ Weininger 1903, 410-411
- ^ Weininger 1903, 413
- ^ Freyenwald, 1941, 417