מערכת המשפט ברשות הפלסטינית
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של הרשות הפלסטינית |
|
הרשות המחוקקת
היסטוריה
ישויות קודמות
|
מערכת המשפט ברשות הפלסטינית היא מערכת משפט הנהוגה בשטחי הרשות הפלסטינית.
על פי מחקר שנערך ב-2011, רק 52.1% אמרו כי הם מאמינים שיוכלו לפתור סכסוך דרך מערכת המשפט הפלסטינית באופן הוגן[1].
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת המשפט ברשות הפלסטינית בנויה על יסוד מערכות המשפט שקדמו לה: מערכת המשפט העות'מאנית, הבריטית-מנדטורית, הירדנית (ביהודה ושומרון) והמצרית (ברצועת עזה).
בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי התקיימו בתי משפט שלום בעזה, בשכם, בטולכרם, בג'נין, בבית לחם, בחברון ובירושלים, ובתי משפט מחוזיים בשכם ובירושלים, לצד בתי משפט נוספים בשאר הארץ[2].
חוקת ירדן, שאושרה ב-1 בינואר 1952, הקימה מערכת משפט בת שלושה סוגים של בתי משפט: בתי משפט רגילים, בתי משפט דתיים ומועצות מיוחדות. בתי המשפט הרגילים היו אחראיים לעניינים אזרחיים ופליליים, הדתיים למשפט אישי. בתי הדין המיוחדים דנו בנושאים מוגדרים, כמחלוקות על קרקע ומים[3][4].
במערכת המשפט הירדנית היו שלוש ערכאות, בית משפט השלום, מחוזי ובית משפט לערעורים, כשמעליהם בית משפט עליון ששימש כערכאה לעיון משפטי.
ברצועת עזה נותרה המערכת כפי שהייתה בימי המנדט הבריטי: בתי משפט שלום, בית משפט מחוזי, בית משפט פלילי, בית משפט לקרקעות ובית משפט עליון, לצד בתי משפט דתיים[3]. כיוון שהרצועה לא סופחה בידי מצרים, המערכת לא הוטמעה במערכת המשפט המצרית.
עם כיבוש יהודה ושומרון ורצועת עזה בידי ישראל במלחמת ששת הימים, נותרו בתי המשפט המקומיים על כנם, אך הסמכות למינוי שופטים עברה לידי המנהל האזרחי, והקשר בין בתי המשפט ביהודה ושומרון לבית המשפט העליון של ירדן נותק.
במהלך השלטון הישראלי ביהודה ושומרון הוקמו בתי משפט שלום בקלקיליה ובסלפית[5].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994 עברה האחריות לבתי המשפט הקיימים לידיה.
ביוני 2000 הוקם בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית.
בחוק היסוד הפלסטיני, שנחקק ב-2003, נקבע כי יוקם בית משפט לחוקה ברשות הפלסטינית על סמך חקיקה נפרדת, וכי עד להקמתו יחזיק בית המשפט העליון בסמכויות אלו באופן זמני. ב-2006 נחקק חוק המסדיר את הקמת בית משפט לחוקה ברשות הפלסטינית, כשהסמכות להקימו הופקדה בידי נשיא הרשות הפלסטינית, אך רק ב-2016 הוקם בית המשפט החוקתי[6].
בעקבות עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה והשתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, התפלגה מערכת המשפט הפלסטינית למערכת בתי המשפט ביהודה ושומרון שבשליטת הרשות הפלסטינית ופת"ח ומערכת בתי המשפט שברצועת עזה שבשליטת החמאס.
בספטמבר 2017 הוקמה "ועדה לאומית לפיתוח מגזר המשפט", שעמד בראשה נשיא בית המשפט העליון עמאד סלים סעד. דו"ח הוועדה, שפורסם בספטמבר 2018, הציע המלצות לחיזוק עצמאות בית המשפט, בין היתר על ידי הענקת סמכות עצמאית לניהול התקציב. לצד זאת, המליצה הוועדה להקים ועדה שתבצע הערכה שיפוטית של כלל שופטי הרשות הפלסטינית, וכן להוריד את גיל הפרישה מ-70 ל-65, על מנת להזרים דם חדש במערכת[6].
ב-15 ביולי 2019 הוציא נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שני חוקים לגבי מערכת המשפט: הראשון קבע את הורדת גיל הפרישה מ-70 ל-60, והשני קבע את הקמת "מועצת שופטים עליונה למעבר", שנועדה להחליף את המועצה העליונה לצדק כגוף לבחירת שופטים, לצד בחינת מערכת המשפט ושיפורה והמלצה לאבו מאזן לפטר שופטים "ככל שהמשך כהונתם השיפוטית יפגע במעמדה של הרשות השופטת ובאמון הציבור בה".
כנגד ההחלטה עתרו שישה עשר שופטים, בהם אחד עשר שופטי בית המשפט העליון, לבית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית. בית המשפט החוקתי פסק כי הקדמת גיל הפרישה מובילה לפיטורי שופטים שלא על פי החוק הפלסטיני, ועל כן אינה חוקתית, אך עם זאת קבע כי החוק השני, שהורה על החלפת המועצה העליונה לצדק, הוא חוקתי, כיוון שסמכויותיו אינן משפטיות אלא מנהליות.
פחות משבועיים לאחר מתן פסק הדין, ב-15 בספטמבר 2019 פרסם אבו מאזן שתי החלטות, שהתבססו על המלצה של מועצת השופטים למעבר בישיבה שנערכה באותו היום, ובהן הורה על הוצאתם לגמלאות מוקדמות של תשעה עשר שופטים משופטי בית המשפט העליון ובתי המשפט לערעורים. ברשימה זו נכללו שנים עשר מתוך שישה עשר העותרים לבית המשפט החוקתי, והביא להדחת השופטים הוותיקים בבית המשפט העליון[6].
בתי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994 היו שמונה בתי משפט שלום ביהודה ושומרון, לצד שלושה בתי משפט ברמת בית משפט מחוזי, ששכנו בשכם, ברמאללה ובחברון, ובית משפט לערעורים שישב ברמאללה.
בנוסף התקיימו מערכת של בתי משפט דתיים ובתי משפט מוניציפליים, שהוסמכו לדון בסוגיות הנוגעות בחקיקה עירונית ובתכנון עירוני.
כיום ישנם בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזיים במרבית נפות הרשות הפלסטינית: ג'נין, טולכרם, קלקיליה, שכם, סלפית, רמאללה ואל-בירה, יריחו, חברון, בית לחם וטובאס, פרט לנפת אל-קודס, בה לא קיימים לא בית משפט השלום ולא בית משפט מחוזי[1].
לערכאה שמעליהם, בית משפט לערעורים, קיימים שני בתי משפט, האחד בנפת רמאללה ואל-בירה והאחר באופן רשמי בנפת אל-קודס, היושב בפועל ברמאללה[1].
בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית
ביוני 2000 הוציא נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת צו המורה על הקמת בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית, שהתבסס על בית המשפט לערעורים שישב ברמאללה. בית המשפט שימש גם כבית משפט לחוקה בעקבות חקיקת חוק היסוד הפלסטיני ב-2003, בו נקבע כי בית המשפט העליון ישמש כבית משפט לחוקה באופן זמני עד להקמת בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית. בבית המשפט ישבו 35 שופטים, 21 ביהודה ושומרון ו-14 ברצועת עזה, אך לאחר הפיצול ברשות הפלסטינית כולל בית המשפט שופטים רק ביהודה ושומרון. כיום עומד בראשות בית המשפט השופט עיסא אבו שראר.
בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית
ב-2016 הוקם בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית, המשמש כערכאה עליונה בשאלות של משפט מנהלי ומשפט חוקתי. שופטיו מכהנים לתקופה בת שש שנים, כשבכל שנתיים מתחלפים שני שופטים. בראש בית המשפט החוקתי עומד כיום עלי מהנא.
בתי המשפט הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת המשפט הפלסטינית כוללת מערכת של בית משפט צבאיים, המוסמכת לדון בענייניהם של חברי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, ודנים על פי החוק המהפכני שהוצא על ידי האש"ף ב-1979. בית המשפט אינו מוסמך לדון אזרחים, אך בפועל הוא דן בענייניהם[7].
בתי הדין הדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי הדין הדתיים הם הערכאה המוסמכת לדון בדיני אישות, והם מחולקים לפי דת: בתי דין השרעיים למוסלמים ובתי הדין הנוצריים. קיימים עשרים ושלושה בתי דין שרעיים ביהודה ושומרון, היושבים ביטא, ענבתא, ג'נין, קלקיליה, טולכרם, שכם, בידיא, עתיל, סלפית, קבאטיה, א-ראם, אלעיזריה, רמאללה ואל-בירה, יריחו, ביר זית, חברון, מערב חברון, בית לחם, סילואד, דורא, טובאס, חלחול ודאהרייה[8].
ב-1995 הוקם בצו נשיאותי של נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בית דין שרעי לערעורים, המשמש כערכאה עליונה לבתי הדין הדתיים. בית הדין יושב באופן רשמי בירושלים, אך בפועל משכנו הוא ברמאללה[7].
ב-2003 הוצא צו המקים בית דין שרעי עליון.
ב-2013 היה מספר שופטי בתי הדין השרעיים 42, בהם שלוש נשים[8].
בתי המשפט המנהליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2021 חתם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן על חוק בתי המשפט המנהליים, שהקים מערכת עצמאית ונפרדת של בתי משפט מנהליים בשתי ערכאות (ראשונה ועליונה) שנטלו את סמכויות בית המשפט העליון לדון בעניינים מנהליים. למרות החקיקה, טרם הוקמו בתי המשפט הללו[6].
שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שופטי בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית ממונים על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, בכפוף להמלצת שיבוץ מהמועצה העליונה לצדק, המורכבת בעיקרה משופטי בית המשפט העליון.
בדומה לנהוג במערכת המשפט הישראלית, גיל הפרישה של שופטי בית המשפט היה 70. ביולי 2019 חתם אבו מאזן על חוק המורה על הורדת גיל הפרישה ל-60, אך בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית פסל את החוק.
ב-2013 היו 178 שופטים במערכת המשפט האזרחית, המהווים כ-7.6 שופטים למאה אלף נפש[1].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mutaz M. Qafisheh (2012) Human rights gaps in the Palestinian criminal system: a United Nations role?, The International Journal of Human Rights, 16:2, 358-377, DOI: 10.1080/13642987.2011.564029
- Hiram E. Chodosh & Stephen A. Mayo, The Palestinian Legal Study: Consensus and Assessment of the New Palestinian Legal System, 38 HARV. INT'l. L. J. 375 (1997)
- Mutaz M. QAFISHEH, The Ability of the Palestinian Legal System to Secure Adequate Standards of Living: Reform or the Failure of State Duty, (2013) 3 Asian Journal of Intl Law 393
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 A Review of Palestinian Justice and Security Sector Data (עמ' 45-56), אוגוסט 2013 (באנגלית)
- ^ השבוע המשפטי, דואר היום, 14 באוגוסט 1919
- ^ 1 2 The CivilianAdama Dieng ואחרים, Judicial System in the West Bank and Gaza: Present and Future, International Commission of Jurists, 1994, עמ' 33-35
- ^ שמעון שטרית, זכויות האזרח במשפט הירדני, משפטים א
- ^ צו מס' 412 - צו בדבר בתי-המשפט המקומיים, באתר הפרקליטות הצבאית
- ^ 1 2 3 4 חיים זנדברג, המאבק על עצמאות הרשות השופטת ברשות הפלסטינית, באתר SSRN
- ^ 1 2 Ibrahim Al-Barghouthi, The Effects of the PNA’s Dissolution or Collapse on the Judiciary and the Functioning of the Courts, Palestinian Center for Policy & Survey Research (באנגלית), JSTOR resrep20615
- ^ 1 2 A Review of Palestinian Justice and Security Sector Data (עמ' 57-61), אוגוסט 2013 (באנגלית)