פוליטיקה של הרשות הפלסטינית

הפוליטיקה של הרשות הפלסטינית מתבססת על צורת משטר של רפובליקה נשיאותית למחצה ומערכת רב-מפלגתית. בראש הרשות עומד נשיא הרשות הפלסטינית, הפרלמנט שלה הוא בית מחוקקים חד-ביתי בדמות המועצה המחוקקת הפלסטינית ובראש הרשות המבצעת שלה, ממשלת הרשות הפלסטינית, עומד ראש ממשלת הרשות הפלסטינית. מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מהווה את הרשות השופטת שלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – היסטוריה של הרשות הפלסטינית

בשנת 1994 חתמו ישראל והארגון לשחרור פלסטין על הסכם קהיר במסגרתו הוקמה הרשות הפלסטינית, גוף שלטוני זמני עד למשא ומתן על מעמד הקבע של המדינה הפלסטינית. נשיא הרשות הפלסטינית הראשון היה יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, והיא שלטה על יהודה ושומרון ורצועת עזה, השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. הייתה זו האוטונומיה הראשונה של הפלסטינים מאז ומעולם, ועל אף שלא הורשתה לנהל מדיניות חוץ היא החליפה את הממשל הצבאי והמנהל האזרחי במדיניות הפנים.

ב-20 בינואר 1996 נערכו לראשונה בחירות ברשות הפלסטינית, בהן נבחר ערפאת לנשיא ותנועתו פת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית. ערפאת עמד גם בראש ממשלת הרשות הפלסטינית עד 2003, אז מונה (בלחץ ארצות הברית) ראש ממשלה לרשות, מחמוד עבאס מפת"ח.

על פי הסכמי אוסלו הבחירות היו אמורות להתקיים כל 5 שנים, אך הבחירות הבאות לנשיאות התקיימו רק כעבור 9 שנים לאחר מותו של ערפאת, כשעבאס זכה בבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית 2005, והבחירות הבאות לפרלמנט התקיימו רק כעבור עשור, בינואר 2006.

בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006 זכה חמאס ברוב המושבים בפרלמנט ואסמאעיל הנייה מונה לראש הממשלה. בעקבות עליית החמאס לשלטון פרץ עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה, וביוני 2007 הוא השתלט על רצועת עזה והקים בה ממשל משלו. בעקבות תפיסת השלטון של חמאס פיזר עבאס את הממשלה ומינה את סלאם פיאד לראש הממשלה.

מאז לא התקיימו בחירות לנשיאות או בחירות פרלמנטריות (אף שכאלו תוכננו להתקיים ב-2021 אך בוטלו על ידי עבאס), והשלטון הפלסטיני מתנהל בשני מישורים שונים: שלטון הפת"ח ביהודה ושומרון ושלטון חמאס בעזה.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – נשיא הרשות הפלסטינית, ממשלת הרשות הפלסטינית, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית

נשיא הרשות הפלסטינית, שהוא גם רשמית נשיא מדינת פלסטין, הוא התפקיד הפוליטי הבכיר ביותר ברשות הפלסטינית, המקביל לראש מדינה. רשמית הנשיא נבחר בבחירות ישירות, אך בחירות כאלו התקיימו פעמיים בלבד, האחרונה שבהן ב-2005. הנשיא המכהן הוא מחמוד עבאס מפת"ח.

ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ממונה על ידי הנשיא ולא נבחר על ידי המועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט) או בבחירות, והוא מנהיג את ממשלת הרשות הפלסטינית, הרשות המבצעת שלה. בניגוד לראשי ממשלות אחרים ברחבי העולם, הוא אינו מכהן כחבר פרלמנט בזמן כהונתו.

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המועצה המחוקקת הפלסטינית

הרשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית היא המועצה המחוקקת הפלסטינית. במועצה 132 נציגים שמחצית מהם נבחרים בבחירות יחסיות והחצי השני בבחירות אזוריות, כשמחוזות הבחירה הם נפות הרשות הפלסטינית. גם למועצה המחוקקת נערכו שתי מערכות בחירות בלבד, האחרונה שבהן ב-25 בינואר 2006 בהן זכה חמאס ברוב המושבים.

הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מערכת המשפט ברשות הפלסטינית

מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מבוססת על שלוש ערכאות: בתי משפט שלום, בתי משפט מחוזיים ובית משפט לערעורים. ביוני 2000 הוציא נשיא הרשות יאסר ערפאת צו המורה על הקמת בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית, שהתבסס על בית הדין לערעורים, וב-2016 הוקם בית המשפט החוקתי של הרשות הפלסטינית, הפוסק בענייני משפט מנהלי ומשפט חוקתי.

בראש מערכת המשפט עומדת באופן רשמי המועצה השיפוטית העליונה, המורכבת מנשיא וסגן נשיא בית המשפט העליון (הראשון מכהן גם כנשיא המועצה), שני שופטי עליון, נשיאי בתי המשפט לערעורים של עזה, רמאללה וירושלים, התובע הכללי ושר המשפטים של הרשות הפלסטינית.

השופטים ברשות הפלסטינית ממונים על ידי הנשיא בהמלצת המועצה השיפוטית העליונה.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נפות הרשות הפלסטינית

מפת נפות הרשות הפלסטינית
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

לאחר החתימה על הסכמי אוסלו חולקו יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלושה שטחים (A, B ו-C) ו-16 נפות, 11 בגדה המערבית ו-5 בעזה.

בשטח A (ב-1994 כלל 18% משטח יהודה ושומרון ו-80% מרצועת עזה, מאז תוכנית ההתנתקות כל רצועת עזה) קיימת לרשות שליטה מלאה, אזרחית וביטחונית.
בשטח B (22% משטח יהודה ושומרון) יש לרשות הפלסטינית יש אחריות לעניינים אזרחיים, בעוד שלישראל יש שליטה על הביטחון.
בשטח C (60% משטח יהודה ושומרון) יש לישראל שליטה מלאה, אזרחית וביטחונית, ובשטחים אלו נמצאות ההתנחלויות שלה.

שטחי הרשות (כולל שטח C) חולקו ל-16 נפות (11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה), אך מאז 2007 יש לה שליטה רק בעשר מהן: בנפת אל-קודס (מזרח ירושלים) יש לישראל שליטה וריבונות מלאה, ובחמש נפות רצועת עזה שולט החמאס.

דה יורה בירת הרשות הפלסטינית והמדינה הפלסטינית היא ירושלים, אך העיר לא נמצאת בשליטתה ובמקום זאת בירתה דה פקטו היא רמאללה, בה שוכנים המוקטעה, מעונו הרשמי של נשיא הרשות, ובניין המועצה המחוקקת.

השתתפות בארגונים בין-לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות הפלסטינית, בדרך כלל כ"מדינת פלסטין", חברה בארגונים בין-לאומיים כגון הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, הליגה הערבית, המדינות הבלתי-מזדהות, G77, אונסק"ו והאומות המאוחדות (במדינה משקיפה שאינה חברה).

מפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מפלגות ברשות הפלסטינית

מרבית המפלגות ברשות הפלסטינית הן מפלגות מרכז-שמאל, שמאל ושמאל רדיקלי, וחלקן אף דוגלות בקומוניזם. יוצאות דופן היא חמאס, מפלגה אסלאמיסטית-פונדמנטליסטית המהווה את הרוב המועצה המחוקקת הפלסטינית, והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לו אידאולוגיה דומה אך הוא חסר ייצוג בפרלמנט. שתי המפלגות דוגלות בהקמת מדינה פלסטינית שתפעל לפי חוקי השריעה בכל שטחי ארץ ישראל.

באופן היסטורי המפלגה הגדולה ביותר ברשות היא פת"ח, שהנהיגה את הארגון לשחרור פלסטין מאז הקמתו ומנהיגה את הרשות הפלסטינית כיום. הפת"ח דוגל בפתרון שתי המדינות, חילוניות וסוציאל-דמוקרטיה, והוא חלק מהאינטרנציונל הסוציאליסטי הבין-לאומי. מפלגות קטנות יותר באש"ף הן החזית הדמוקרטית והחזית העממית לשחרור פלסטין בעלות האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית ומפלגת העם הפלסטינית (לשעבר המפלגה הקומוניסטית).

מפלגות נוספות, כגון הדרך השלישית והיוזמה הלאומית הפלסטינית, נחשבות למפלגות מרכז-שמאל ונוסדו במטרה לשבור את המערכת הדו-מפלגתית של חמאס ופת"ח.

לרבות מהמפלגות הפלסטיניות זרוע צבאית (למשל גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס וגדודי חללי אל-אקצא של פת"ח), והן נחשבות בישראל לארגוני טרור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]