משה דוד הר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה דוד הר

משה דוד הֵר (Herr; נולד ב-8 במאי 1935) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דוד הר נולד בתל אביב וגדל בה. אביו, שמואל הר (מצאצאי אחיו של הגר"א), סופר ומורה, נולד בליטא, עלה לארץ ב-1927 והיה מורה בבית-ספר תיכון ומרצה במכללת ערב לפועלים בתל אביב; כתב סיפורי ילדים וספרי לימוד. אמו, חיה הר, ילידת אוקראינה, עלתה לארץ ב-1930 וניהלה הוצאת ספרים בתל אביב.

הר למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב ואחר כך, החל מ-1952, באוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל בהצטיינות תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ובתלמוד ותואר שני בתלמוד ובלימודי הרחבה (הלניסם יהודי, נצרות קדומה ולשון עברית). בשנים 1961-1959 שירת שירות חובה בצה"ל, רוב הזמן כקצין זוטר במטכ"ל. קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה על עבודתו: "השלטון הרומי בספרות התנאים: דמותו והערכתו" שנעשתה בהדרכת פרופסור אפרים אלימלך אורבך. בשנת פוסט-דוקטורט היה חבר-מחקר במכון ללימודים קלסיים בקולג' האוניברסיטאי של לונדון כאורחו של ההיסטוריון הקלאסי הדגול פרופ' ארנלדו מומיליאנו. שלושת המלומדים שהשפיעו ביותר על דרכו המחקרית היו אורבך, מומיליאנו וחברו פרופ' מנחם שטרן.

שימש כמדריך לתלמוד באוניברסיטת תל אביב בשנים 1966-1961. היה מדריך לתלמוד והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בשנים 1970-1963 שבה מונה מרצה להיסטוריה של עם ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד ב-1971, מרצה בכיר ב-1973, פרופסור חבר ב-1979 ופרופסור מן המניין ב-1991. היה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל. בסוף 2004 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. היה עמית-מחקר באוניברסיטת קיימברידג' ובוולפסון קולג' באוניברסיטת אוקספורד ופרופסור-אורח ליהדות הלניסטית באקול פראטיק דה אוטז אטיד, לקשרים בין היהדות לבין הנצרות הקדומה באוניברסיטת לוצרן ובאוניברסיטת בזל בשווייץ, בקתדרה להיסטוריה של עם ישראל ע"ש גולדסמית בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, בקתדרה לספרות חז"ל על שם פרנקל באוניברסיטת מישיגן באן ארבור ובקתדרה למדעי היהדות על שם פטינקין באוניברסיטת שיקגו.

היה חבר המערכת של סדרת הספרים "יד לתלמוד" של הוצאת מסדה ושל "ההיסטוריה של ארץ ישראל" בעשרה כרכים בהוצאת יד יצחק בן צבי וכתר. היה אחד מעורכי "תרביץ", הרבעון למדעי היהדות של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. היה חבר הוועדה האקדמית של מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, חבר המועצה וההנהלה של החברה ההיסטורית הישראלית והוא חבר המועצה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וחבר ההנהלה האקדמית של המכון לחקר הנצרות המזרחית באוניברסיטת קיימברידג'. היה פעיל בוועדות של משרד החינוך: חבר הוועדה לאישור ספרי לימוד לבתי-ספר תיכוניים בשנים 1967- 1970; חבר ויועץ אקדמי בכיר של הוועדה לתוכניות לימודים בתורה שבעל פה בשנים 1981-1975 ויו"ר שלה בשנים 2000-1997; יו"ר וועדת המקצוע לתורה שבעל פה בשנים 2000-1993.

הר היה ממקימיה ומחברי הנהלתה של "התנועה ליהדות של תורה" שנוסדה, בהנהגתו של א"א אורבך, ב-1965.

משה דוד הר נשוי למרים הר שהייתה מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית ולהם שני בנים ושתי בנות.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של משה דוד הר משתרעים על פני התחומים הבאים: אחדותן של תולדות ישראל לכל אורכן וחלוקתן לתקופות; ספרות ישראל בימי בית שני; כיתות וזרמים בימי בית שני; שנאת ישראל והאהדה ליהודים בעולם העתיק; הלניזם יהודי; השלטון הרומי והיהודים בארץ; יהדות ונצרות בזמן העתיק; תולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד; עולמם של חז"ל, מחשבתם וספרותם – תולדות ההלכה; האגדה והמדרש; היסטוריה רעיונית (אמונות ודעות) – והקשר בין כל אלו למציאות הריאלית; תולדות 'חכמת ישראל'. קצת ממחקריו עניינם המעבר מן העולם העתיק לימי הביניים והספרות הרבנית בימי הביניים.

אחדותן של תולדות ישראל וחלוקתן לתקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסת מבוא [1] בחן הר את השאלה מה מאחד את תולדות ישראל לכל אורכן ופיתח את השקפתו של יחזקאל קויפמן [2] שלפיה מה שהעמיד את הזהות היהודית מאז היות ישראל לעם היא 'האידיאה הדתית' שהתגשמותה בפועל היא בנורמה של 'הדת וחוקיה'. הר שכלל תפיסה זו ואף הגדיר ביתר חדות את 'האידיאה' כרעיון הברית (בין האומה לבין האל) ואת 'הדת' כמערכת המצוות של התורה. לפי הר דווקא העובדה, שהחל מאמצע המאה ה-18 שוב אין חלקים גדולים מאוד מן האומה רואים את ההלכה כנורמה מחייבת וההלכה עצמה שרויה מאז במשבר פנימי חמור, מאשרת את התפיסה בדבר מרכזיותה של ההלכה, שכן מאז המאה ה-18 שרויה האומה גופה במשבר זהות קשה ביותר. הר הראה שהדברים המרכזיים שהעמידו את חייה של האומה בימי בית ראשון נעלמו או הפכו שוליים בימי בית שני והדבר היחיד, שמרכזיותו נשמרה ואף נתגברה, ירושלים והמקדש ועבודת ה' בו, הפך להיות הציר המרכזי של העם בין בארץ בין בגולה בין במציאות בין בתודעה לאורך כל ימי בית שני. [3] במאמר נוסף [4] טען שהגבול בין התקופה הראשונה בתולדות ישראל לבין זו שלאחריה הוא חורבן בית ראשון שלאחריו הופכת המציאות שבה רובה של האומה שרוי בגולה תופעת-קבע, אך הראה שקשה להכריע בשאלה אם התקופה המתחילה בחורבן בית ראשון נמשכת עד לכיבושי הערבים או שמא יש להפריד בין ימי בית שני מזה לתקופת המשנה והתלמוד מזה ומטעמים שונים נטה הר יותר לדעה השנייה.

במחקר על המונח 'ימי הביניים' (שהורתו ותוקפו עניינם רק באירופה הנוצרית שהייתה חלק מהאימפריה הרומית המערבית) בתולדות ישראל מצא הר [5] שהדבר היחיד היכול להצדיק שימוש במושג זה בהיסטוריה היהודית הוא, שבניגוד לזמן העתיק מזה ולזמן החדש מאז המאה ה-18 מזה, שבהם היו יהודים שווי-זכויות לנכרים שבקרבם חיו, הם לא נחשבו, ואף לא יכלו להיחשב, שווים בעיני הנכרים בימי הביניים.

ספרות ישראל בימי בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הציג לראשונה את השאלה: [6] האם הספרים היהודיים מימי בית שני (האפוקריפים, הפסאודואפיגרפיה והספרות היהודית-הלניסטית) ששרדו ונשתמרו רק בעולם הנוצרי (כל האחרים, שהם, לפי הר, רובה של ספרות ישראל מתקופה זו, אבדו לחלוטין) הם מדגם מקרי, ולפיכך אף מדגם מייצג, מכל מה שנתחבר בעם בעידן זה? על שאלה זו השיב בשלילה וניסה להוכיח שהספרים היהודיים ששרדו בעולם הנוצרי הם, על פי רוב, אלו שהיו בהם עניין ותועלת מיוחדים לנצרות, כולה או חלקה, והישרדותם בנצרות היא תוצאה של תהליך מעין-דרוויני ארוך (המתאימים ביותר שורדים במלחמת הקיום). הר ניסה להוכיח [7] שיצירתה של ספרות יהודית בגולה ההלניסטית בלשון היוונית לא פסקה בסוף השליש הראשון של המאה השנייה לספה"נ, כפי שהיה מקובל על החוקרים, אלא נמשכה עוד כחמש מאות שנים, עד לעליית האסלאם. אולם מתקופה זו שרדו, בעולם הנוצרי, רק חיבורים מעטים ולעתים מקוטעים.

שנאת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר על השתקפותה של שנאת-ישראל בספרות חז"ל [8] הראה הר שחכמים לא רק ידעו היטב מה חשבו ומה אמרו עליהם הנכרים אלא שהם אף ידעו לחקות, הן מבחינת התוכן הן מבחינת הצורה, תיאורי שטנה ספרותיים של מנהגי היהודים ותולדותיהם. במחקר אחר [9] הסביר את תגובתם של חז"ל, שנאה כנגד שנאה ואפליה כנגד אפליה, שלימים נתחלפה לטובה, מחשש חילול השם, ואף הביאה לידי התהוותם של המושגים 'צדיקים באומות' ו'מצוות בני נח'.

הלניזם יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת מאמרים [10] בא הר לערער לחלוטין את שיטת ביקרמן והנגל בדבר התפשטותו הרבה של ההלניסם בקרב היהודים ביהודה בדורות הראשונים לאחר אלכסנדר ולתפוס את המאורעות בירושלים בשנים 167-175 לפסה"נ כתוצאת מזימותיה של כנופיית הרפתקנים תאבי שלטון והנאות סוציו-אקונומיות ללא כל מגמות רוחניות ודתיות. הר מסביר כיצד הפכה מדינת החשמונאים להיות מיוונת וכיצד, לאחר זמן, באה ונתפשטה בהדרגה השפעה הלניסטית בעולמם של חכמים (שבצידה הייתה גם דחייה, בייחוד של אופנת תספורת ומלבושים ושל תרבות השעשועים והבידור) עד שהגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית. הר מוכיח שגם אלו מיהודי הארץ שידעו יוונית לא זו בלבד שלא חיברו ספרים בלשון זו אלא שאף לא הכירו כלל את הספרות היוונית מכלי ראשון והשפעותיה באו לחכמים על-פה, כגון מתוך שיחות וויכוחים.

היהודים והשלטון הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני מאמרים, באנגלית ובעברית, [11] ניסה הר להוכיח שהסיבה למרד בן-כוסבה (בר-כוכבא) הייתה גזירת המילה. שאר גזירות השמד של הדריינוס נגזרו לאחר זמן, סמוך לסופה של המלחמה, והיו רק על מצוות עשה בלבד ולפיכך אף עמדותיהם של חכמים כלפיהן היו מגוונות ושונות. הר דן במשמעותם של הדיאלוגים בין חכמים לבין גדולי רומי בספרות חז"ל [12] והראה שגם אם חלק גדול מהם אינו אלא ז'נר ספרותי יש משמעות לנושאיהם המתאימים לאופים ולזמנם השונים של המשוחחים. במאמרו על המשיחות בהגותם ובמעשיהם של חכמים [13] תיאר הר מה היו הדרכים השונות שבהם ראו חז"ל את אפשרות מימושה של הגאולה מעולה של רומי, בין במציאות הריאלית בין בתפיסה אסכטולוגית.

תולדות ההלכה ויחסה למציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר מפורט עסק הר בבעיית מלחמה בשבת [14] והראה עד כמה כרוכות התפתחויותיה השונות של ההלכה בעניין זה במציאות ההיסטורית הריאלית של החיים המשתנים במהלך הדורות. הר ניסה להוכיח [15] שבניגוד לתפישת הנישואים אצל הרומאים ובעקבותיהם אצל הנוצרים, שלהם הנישואים הם תכלית בפני עצמה ודבר קדוש, בעל ערך בלתי תלוי, שהוא יסוד חשוב של המדינה, החברה והדת, לפי תפיסתה של ההלכה הנישואים אינם, בעיקרו של דבר, תכלית אלא אמצעי טוב להגן על האישה, החלשה מבחינה סוציו-אקונומית, ומכאן בעקיפין גם על הילדים. הר מנתח טקסטים הלכתיים המוכיחים זאת. בין השאר הוא מראה שאם אמצעי זה מאבד את תועלתו והופך להיות מפריע או מזיק, מעדיפה ההלכה חיים משותפים של איש ואישה בלא נישואים. הר ניסה להוכיח [16] שתפילת "כל נדרי", הנאמרת בליל יום הכיפורים, אינה אלא נוסחה מאגית שיסודה בקערות השבעה מאגיות ממסופוטמיה שמקורן נוכרי. בבל הייתה תמיד שטופה במאגיה. מבבל נתפשט המנהג גם לתפוצות אחרות ועל אף התנגדותם העצומה לו של החכמים כמעט בכל מקום וניסיונותיהם לבטלו, וקודם לכול בבבל גופה, נקלט המנהג ותפס במרוצת הדורות עמדה מרכזית ביותר בליטורגיה היהודית. הר ניסה להוכיח [17] שהבייתוסים, הנזכרים ככת מיוחדת בספרות חז"ל, אינם זהים לאיסיים ושגם כת מדבר יהודה אינה אחת עם האיסיים, שכן בסוף ימי בית שני היו יותר מארבעה הזרמים שאותם מתאר יוסיפוס. במחקרים אחדים [18] דן הר בתולדות הלוח העברי ובקווי התפתחותו מתקופת המקרא ועד לתקופת המשנה והתלמוד.

היסטוריה רעיונית; מחשבת חז"ל; פולמוס יהודי-נוצרי; אגדה ומדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו של הר על מהותה של האגדה [19] דן בדעותיהם של חז"ל גופם ושל חכמי ימי-הביניים על טיבה של האגדה: יצירה ספרותית-אמנותית מזה וחינוכית-מורליסטית מזה. הר ניסה להראות [20] שחכמי המשנה והתלמוד, שהתעניינו בתחומים רבים, היו בעלי תמונת-עולם היסטורית, אך לא הייתה להם היסטוריוגרפיה והעובדות ההיסטוריות אף לא עניינו את רובם. הם העדיפו להפיק לקחים היסטוריים מתוך מודלים בדיוניים, כדרכה של ספרות יפה מורליסטית. במאמרו על ההרמנויטיקה [21] מתאר הר את הדומה והשונה בשיטות הרמנוטיות יהודיות בספרות ישראל מימי בית שני ובספרות חז"ל מזה ובספרות הנוצרית הקדומה מזה. במאמר על הפונדמנטליזם [22] מעמת הר את גישתם לכתובי המקרא של חז"ל מזה ושל ישו מזה לעומת גישתם הפונדמנטליסטית הדומה של כת מדבר יהודה מזה ושל פאולוס מזה. במחקר אחר [23] ניסה הר להוכיח כיצד מילאה הדרשה בציבור בבית-הכנסת תפקיד מעין זה שמילאו ההצגות בתיאטרון ההלניסטי-רומי: כשם שבו היו ההצגות, בעיקר הופעותיו של המימוס, סטירות על המצב המדיני והחברתי האקטואלי שבאו להפיג מתיחויות כנגד השלטונות, ממש כך הייתה אף הדרשה בציבור בבית-הכנסת. הדרשנים עשו פרוייקציה (השלכה): דיברו לכאורה על אישים ומאורעות מן המקרא אבל באמת נתכוונו כנגד אישים ומאורעות בני-זמנם שלהם. במאמרו המוקדש להערכת השלום בעיני חכמים מראה הר [24] שבניגוד מפורש לסיפור המקראי על מלחמתו של משה בסיחון ובעוג ומלחמת כיבושה של כנען בידי יהושע, שהיו שתיהן בגדר מילוי ציוויו של ריבונו של עולם, מתארים חכמים כיצד סירב משה למלא את פקודתו של ה' לתקוף את סיחון אלא פתח והציע לו שלום וכך נהג אף יהושע, קודם לכניסתם של בני ישראל לארץ, כששלח לכנענים איגרות דיפלומטיות ובהן הציע להם אופציות שונות. לאחרונה ניסה הר להוכיח [25] שהאגדה צמחה בעיקר מתוך הדרשה בציבור בבית הכנסת ונתהוותה בארץ ישראל (ולא בבבל) והטעם לזה נעוץ בריבוים של הנוצרים בארץ ובפולמוס עימהם.

ההיסטוריה של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרה זו, בת עשרה כרכים, שהר היה אחד מעורכיה, [26] בספריו אלו העמיד הר כמה תזות. לאחר חורבן בית שני נעשה רבי יוחנן בן זכאי מנהיגם של החכמים ולימים של היהודים בארץ-ישראל בכלל. דבר זה בא מכוח מנהיגותו הטבעית ותושייתו, אבל התהליך היה מורכב יותר. היו אנשים אחרים שיכלו להיות מועמדים להנהגה, כגון אגריפס השני, כוהנים גדולים לשעבר ובני המשפחה המלכותית מחדייב, ומהם גם מחוגי חכמים, כגון בנו של רבן שמעון בן גמליאל, שעמד בראש בית הילל וכן בראש הממשלה הקואליציונית של המרד הגדול. אולם כל אלו לא באו בחשבון בין מבחינתם של הרומאים בין מבחינתם של היהודים. דרכו של רבי יוחנן בן זכאי למנהיגות הייתה, אפוא, תחילתה בדרך אלימינציה וסופה מכוח עצמו. דוגמה מאלפת אחרת היא העובדה שכשם ששלטונו המוחלט של הקיסר הרומי הלך ונתגבר ככל שהאימפריה הרומית הלכה וירדה מגדולתה במאות השלישית והרביעית, כך הלך אף שלטונם המוחלט של הנשיאים היהודיים ונתחזק ככל שהיישוב היהודי בארץ הלך ונתמעט ונחלש.

הר חיבר גם כמאה וחמישה-עשר ערכים באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה. ספר שלו על מלחמת בן-כוסבה (בר-כוכבא) עומד להופיע בקרוב. הוא עוסק עתה בכתיבתו של ספר מקיף על תולדות ישראל מחורבן בית שני עד סוף הזמן העתיק.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השלטון הרומי בספרות התנאים (דמותו והערכתו). עבודת-דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל. 245+IX עמ'.
  • ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך ד': התקופה הרומית-ביזנטית: שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה – 135 לספירה) (עורך: מ' שטרן), יד יצחק בן צבי וכתר, ירושלים 1984. חלק ב': מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה (135-70 לספירת הנוצרים), עמ' 370-281, 386-380 (חלק א' נכתב בידי י"ל לוין).
  • ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך ה': התקופה הרומית-ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (640-70) (עורך: מ"ד הר), ירושלים 1985, עמ' 80-1, 111-107, 230-126, 384-375, 426-386 (שאר הספר נכתב בידי א' אופנהיימר וירון דן).

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א-ה. תרביץ (רבעון למדעי היהדות). כרכים מ"א-מ"ה (תשמ"ב-תשמ"ו). ירושלים, מגנס (יחד עם י' דן ומ' הרן).
  • ו. מוסף התרביץ, ד', ירושלים, מגנס, תשמ"ו (יחד עם י' דן ומ' הרן).
  • ז. א"א אורבך, ההלכה: מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים, יד לתלמוד – מסדה, 1984 (הספר הופיע שנתיים לאחר מכן גם בתרגום לאנגלית). - מ"ד הר היה חבר המערכת של סדרת "יד לתלמוד" (עורך ראשי: א"א אורבך; חברים נוספים: י' זוסמן וי' תא-שמע) שבה יצאו לאור, מלבד הספר הנ"ל (בעברית ובאנגלית), גם הספרים: מ' איילי, פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל, 1987; י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, א'-ב', 1991.
  • ט. מ' שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א (יחד עם י' גפני ומ' עמית) (הדפסה שנייה, בתיקונים קלים, תשנ"ב).
  • י.  : Les nazaréens et les proto-chrétiens [Série Aux origines juives du christianismeJérusalem Hommes et Sociétés], Centre de recherche fran¬¬çais de Jérusalem, 1993 (יחד עם פ' בלנשטייר)
  • יב-יג. א"א אורבך, מחקרים במדעי היהדות, א'-ב', ירושלים, מגנס, תשנ"ח (יחד עם י' פרנקל).
  • יד. E. E. Urbach, Collected Writings in Jewish Studies, Jerusalem, Magnes, 1999 (יחד עם ר' ברודי)

טו. ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל: מאמרים במדעי היהדות ובשאלות השעה, ירושלים, מישרים ומכון שכטר למדעי היהדות, תשס"ה (יחד עם ר' הורביץ, י"ד סילמן ומ' קורינלדי)

רשימת מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד', תרביץ, ל' (תשכ"א), עמ' 256-242, 356-341.
  • 'שנאת-ישראל באימפריה הרומית לאור ספרות חז"ל', ספר זיכרון לבנימין דה-פריס (ערוך בידי ע"צ מלמד), ירושלים תשכ"ט, עמ' 159-149.
  • Scripta Hierosolymitana, ,'Persecutions and Martyrdom in Hadrian's Days XXIII (1972), pp. 85-125
  • 'משמעותם ההיסטורית של הדיאלוגים בין חכמים לגדולי רומי', דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, ד', ירושלים תשל"ג, עמ' 297-269.
  • 'The Role of the Halacha in the Shaping of Jewish History', Contemporary Thinking in Israel, 1: Halacha (ed. A. Tomaschoff), Jerusalem 5734/1973, 32-45 pp.
  • 'הנישואין מבחינה סוציו-אקונומית לפי ההלכה', משפחות בית ישראל, ספר הכינוס השנתי למחשבת היהדות, ירושלים תשל"ו, עמ' 46-37.
  • 'The Calendar', Compendia Rerum Iudaicarum ad Novum Testamentum, Section I: The Jewish People in the First Century, Vol. II, Assen- Amsterdam 1976, pp. 834-864
  • 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ג', ירושלים תשל"ז, עמ' 142-129.
  • 'סיבותיו של מרד בר-כוכבא', ציון, מ"ג (תשל"ח), עמ' 11-1.
  • 'הרצף שבשלשלת מסירתה של התורה', ציון, מ"ד (תשל"ט) = ספר הזיכרון ליצחק בער, ירושלים תשל"ט-תשמ"א, עמ' 56-43.
  • 'תגובתם של חכמים לשנאת-ישראל בעולם ההלניסטי-הרומי', שנאת-ישראל לדורותיה (ערך ש' אלמוג), ירושלים תש"ם, עמ' 53-41.
  • 'ענייני הלכה בארץ-ישראל במאה השישית והשביעית לספירת הנוצרים', תרביץ, מ"ט (תש"ם), עמ' 80-62.
  • 'ירושלים, המקדש והעבודה במציאות ובתודעה בימי בית שני', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט (בעריכת א' אופנהיימר ואחרים), ירושלים תשמ"א, עמ' 177-166.
  • 'מי היו הבייתוסים?', דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, [ג',] מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש, ירושלים תשמ"א, עמ' 20-1.
  • 'משיחיות מדינית ריאלית ומשיחיות אסכטולוגית קוסמית בדברי חז"ל', תרביץ, נ"ד (תשמ"ה), עמ' 347-331.
  • 'שאלת הפריודיזציה של ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד בתולדות ישראל', גלות אחר גולה, מחקרים בתולדות עם ישראל מוגשים לפרופסור חיים ביינארט (העורכים: א' מירסקי ואחרים), החלק העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 74-64.
  • 'קליטה ודחייה של השפעות חיצוניות בעולמם של חז"ל', התבוללות וטמיעה: המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל (ערכו י' קפלן ומ' שטרן), ירושלים תשמ"ט, עמ' 106-83.
  • 'למשמעותו של המונח "ימי הביניים" בתולדות ישראל', תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן-ששון (בעריכת ר' בונפיל ואחרים), ירושלים תשמ"ט, עמ' 97-83.
  • 'Les raisons de la conservation des restes de la littérature juive de l'époque du Second Temple', Apocrypha: Le champ des Apocryphes, I (1990): La fable apocryphe, I, p. 219-230
  • 'L'herméneutique juive et chrétienne des figures bibliques à l'époque du Deuxième Temple, de la Mishna et du Talmud', Messiah and Christos: Studies in the Jewish Origins of Christianity, Presented to D. Flusser on theOccasion of His Seventy-Fifth Birthday (ed. I. Gruenwald et alii),Tübingen 1992, pp. 99-109
  • 'Actualisation des Ecritures et intolérance dans la Judée du Ier siècle', Les retours aux Ecritures; Fondamentalismes présents et passés (réd. A. leBoulluec et E. Patlajean)[Bibliothèque de l'Ecole des Hautes Etudes, Section des Sciences Réligieuses, vol. XCIX], Louvain-Paris 1994, p. 383-399
  • 'בין בתי כנסיות לבין בתי תאטראות וקרקסאות (הדרשה בציבור בבתי הכנסיות והסטירה האקטואלית בתאטראות ובקרקסאות)', כנסת עזרא – ספרות וחיים בבית הכנסת: אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר (ערכו: ש' אליצור ואחרים), ירושלים תשנ"ה, עמ' 119-105.
  • 'אחריתה של הספרות היהודית-ההלניסטית: זמנה וסיבותיה', היהודים בעולם ההלניסטי והרומי, מחקרים לזכרו של מנחם שטרן (ערכו: א' אופנהיימר ואחרים), ירושלים תשנ"ו,עמ' 375-361.
  • 'השלום בהגותם של חז"ל', השלום במקורות ישראל, בית הנשיא, ירושלים תשנ"ז, עמ' 39-23.
  • 'Rachi novateur et les réalités des son temps', Héritages de Rachi (éd. R.-S. Sirat), Paris 2006, p. 179-192
  • 'אגדה ומדרש בעולמם של חז"ל בארץ ישראל: מקומות התהוות, סיבות צמיחה וזמני עריכה', הגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות האגדה, המדרש והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל (בעריכת י' לוינסון ואחרים), ירושלים תשס"ז, עמ' 148-131.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'The Role of the Halacha in the Shaping of Jewish History', Contemporary Thinking in Israel, I: Halacha, Jerusalem 1973, 32-45
  2. ^ גולה ונכר, א/א, תל אביב תרפ"ט
  3. ^ 'ירושלים, המקדש והעבודה במציאות ובתודעה בימי בית שני', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, ירושלים תשמא, 177-166.
  4. ^ 'בעיית הפריודיזציה של ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד בתולדות ישראל', גלות אחר גולה: ספר היובל לחיים ביינארט, ירושלים תשמח, 74-64
  5. ^ 'למשמעותו של המונח "ימי הביניים" בתולדות ישראל', תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים: קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן-ששון, ירושלים תשמט, 97-83.
  6. ^ 'Les raisons de la conservation des restes de la littérature juive de l'époque du Second Temple', Apocrypha: Le champ des Apocryphes; I (1990): La fable apocryphe, I, 219-230
  7. ^ 'אחריתה של הספרות היהודית-ההלניסטית: זמנה וסיבותיה', היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן, ירושלים תשנו, 375-361.
  8. ^ 'שנאת-ישראל באימפריה הרומית לאור ספרות חז"ל', ספר זיכרון לבנימין דה-פריס, ירושלים תשכט, 159-149 .
  9. ^ 'תגובתם של חכמים לשנאת-ישראל בעולם ההלניסטי-רומי', שנאת-ישראל לדורותיה, ירושלים תשם, 53-41.
  10. ^ 'ההלניסמוס והיהודים בארץ-ישראל', אשכולות, סדרה חדשה, 3-2 (10-9) [תשלז-ח], 27-20; 'השפעות הלניסטיות בעיר היהודית בארץ-ישראל במאות הרביעית והשישית לספירת הנוצרים', קתדרה, 8 (תשלח), 94-90; 'השפעות חיצוניות בעולמם של חכמים בארץ-ישראל - קליטה ודחייה', התבוללות וטמיעה: המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל, ירושלים תשמט, 106-83.
  11. ^ 'Persecutions and Martyrdom in Hadrian's Days', Scripta Hierosolymitana, XXIII (1972), 85-125‫ ; 'סיבותיו של מרד בר-כוכבא', ציון מג (תשלח), 11-1.
  12. ^ 'משמעותם ההיסטורית של הדיאלוגים בין חכמים לגדולי רומי', דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, ד, ירושלים תשלג, 297-269.
  13. ^ 'משיחיות מדינית ריאלית ומשיחיות אסכטולוגית קוסמית בדברי חז"ל', תרביץ נד (תשמה), 331- 346.
  14. ^ 'לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד', תרביץ ל (תשכא), 242- 356-341,256 .
  15. ^ 'הנישואין מבחינה סוציו-אקונומית לפי ההלכה'‬, ‫משפחות בית ישראל, ירושלים תשלו, 46-37‬.
  16. ^ '‫ענייני הלכה בארץ-ישראל במאה השישית והשביעית לספירת הנוצרים'‬, ‫תרביץ מט (תשם), 62-80.
  17. ^ ‬ 'מי היו הבייתוסים?', דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, [ג:] מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש, ירושלים תשמא, 20-1.
  18. ^ 'The Calendar', Compendia Rerum Iudaicarum ad NovumTestamentum, 17 Section I: The Jewish People in the First Century, II, Assen-Amsterdam 1976, 834-864; וכן במאמר הנ"ל בהערה 15.
  19. ^ 'מהותה של האגדה', מחניים, ק/א (תשכו), סג-סט.
  20. ^ 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', ‫דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ג, ירושלים תשלז, 142-129; 'הרצף שבשלשלת מסירתה של התורה', ציון מד (תשלט), 56-43.
  21. ^ 'L'Herméneutique juive et chrétienne des figures bibliques à l'époque du deuxième Temple, de la Mishna et du Talmud', Messiah and Christos: Studies in the Jewish Origins of Christianity Presented to David Flusser on the Occasion of His Seventy-Fifth Birthday, Tübingen 1992, pp. 99-109
  22. ^ 'Actualization des Ecritures et intolérance dans la Judée du 1er siècle', Les retours aux Ecritures: Fondamentalismes présents et passés, Louvain-Paris 1994, p. 383-399
  23. ^ 'בין בתי כנסיות לבין בתי תאטראות וקרקסאות (הדרשה בציבור בבתי הכנסיות והסטירה האקטואלית בתאטראות ובקרקסאות)', כנסת עזרא - ספרות וחיים בבית הכנסת: אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים תשנה, 119-105‬.
  24. ^ 'השלום בהגותם של חז"ל', השלום במקורות ישראל, ירושלים תשנז, 39-23.
  25. ^ 'אגדה ומדרש בעולמם של חז"ל בארץ ישראל: מקומות התהוות, סיבות צמיחה וזמני עריכה', הגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות האגדה, המדרש והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל, ירושלים תשסז, 148-131.
  26. ^ כתב בכרך ד: התקופה הרומית-ביזנטית: שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן-כוסבה (63 לפסה"נ – 135 לספה"נ), ירושלים 1984, את החלק השני: מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה (135-70 לספה"נ) [עמ' 370-281, 386-380], ובכרך ה: התקופה הרומית-ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (640-70), ירושלים 1985 (שהוא ערך), את רובו של הספר (עמ' 80-1, 111-105, 230-126, 384-375, 426-386).