משה סויסה
משה סויסה (נולד בשנת 1960) הוא סופר, עיתונאי ורב ישראלי, המתגורר בארצות הברית. מאמצע שנות השמונים ועד ראשית שנות התשעים היה ממובילי המאבק הציבורי להפרדת הדת והמדינה, למען עצמאותה של הדת.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סויסה נולד בעיר קניטרה שבמרוקו ועלה לישראל עם הוריו בטרם מלאו לו שלוש. המשפחה שוכנה בבית שמש. בגיל 13 עבר ללמוד במכינה ל'מדרשיית נועם' בכפר סבא, וחודשים ספורים לאחר שעבר ללמוד במדרשייה עצמה, אשר בפרדס חנה, הפך לחרדי ופנה ללמוד בישיבות חרדיות בירושלים ובבאר יעקב. באותם הימים התוודע מקרוב לגדולי התורה של אותה התקופה: רבי יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר'), הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב נסים קרליץ, הרב בן ציון אבא שאול והרב עובדיה יוסף.
בשנת 1985 הוסמך לרבנות על ידי הרב ישראל אריה זלמנוביץ. באותה שנה ייסד ירחון להלכה ולהגות יהודית בשם "עדות לשושן", בו פרסמו גדולי תורה, בהם הרב עובדיה יוסף והרב ראובן אלבז, מאמרים תורניים, אולם קשיי תקציב הקשו על החזקתו. מאמר תורני שפרסם סויסה בירחונו, "משביח נכסי חבירו", זכה להתייחסות מומחים למשפט עברי.[1]
בסוף שנות השמונים הפך סויסה לפעיל פוליטי וקרא להפרדת הדת מהמדינה. הוא פרסם מאמרים בעמוד הדעות של ידיעות אחרונות,[2][3] והעלה את הנושא לסדר היום הציבורי במסע הרצאות ברחבי הארץ ובראיונות ולכלי התקשורת הגדולים. באותן השנים גם יסד, לצד השר והח"כ לשעבר רן כהן, את תנועת המובטלים "סולידריות".[4] במסגרת זו תבע מן היועץ המשפטי לממשלה לחקור מדוע אישרה הממשלה מכסות חלב מוגדלות לחוות שקמים של אריאל שרון,[5] היה בין מובילי המאבק במחאות העובדים בקריית גת עקב סגירת מפעל 'ליגת',[6] במחאות העובדים בדימונה, לאחר פיטורי מאות מעובדי 'כור', בקריית מלאכי, המאבק במפעל "מעוף",[7] בגבעת שמואל, עקב הפיטורים ב"אלישרא" וב"תדיראן",[8] ובעוד מוקדים של סכסוכי עבודה ברחבי הארץ.
לאחר מאבקים אלו נסע סויסה לברזיל ולימד כשנתיים תלמוד בבית ספר תיכון היהודי 'יבנה' בסאו פאולו. לאחר שנתיים שב לישראל כדי לשמש כדובר עיריית בית שמש,[9] ובהמשך עבר לעסוק בעיתונות.
באפריל 1998, לאחר התפטרותו מידיעות אחרונות, עבר להתגורר בעיר פילדלפיה שבארצות הברית, שם הוא עוסק בענייני כשרות ורבנות, ומאז הוא נע על הציר שבין אמריקה הצפונית לישראל. בתחילה ייסד את בית הכנסת "מסילת ישרים", שבו כיהן כרב במשך כעשור, ולאחר מכן המשיך לשאת כשנתיים הרצאות דו-שבועיות בבית הכנסת 'בית הרמב"ם'. כעת, לצד עבודתו בפיקוח על הכשרות, הוא מרצה בענייני תאולוגיה והגות בפני קבוצות פרטיות.
ב-2006 התפרסם מאמרו ההלכתי-תלמודי, "מבריח ארי מנכסי חבירו", באסופה של איגוד הרבנים של אמריקה. בשנת 2015, סיפורו "המלך והרב או בין רבאט לירושלים", ראה אור בספרדית, באנתלוגיה "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" בעריכת ירון אביטוב.
בשנת 2020 הוציא את הרומן "העילוי" שזכה לשבחי הביקורת.[10]
הוא נשוי לארינה ואב לשניים.
קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
את דרכו העיתונאית החל סויסה ב"ידיעות תקשורת", וזכה מהר מאוד להכרה, לאחר שכתבת שער שלו פורסמה בשני עיתונים במקביל,[11] בה חשף כי ׳המשגיח הרוחני׳ הבכיר בעולם החרדי, הרב דן סגל, הוא אחיו של איש התקשורת ישראל סגל ואת הקרע הגדול ביניהם. זמן קצר קודם לכן, פרסם סויסה כתבה שחשפה את גדול התורה הבלתי מעורער של העולם הספרדי החרדי, הלא ידוע בציבור והנחבא מן התקשורת, הרב בן ציון אבא שאול. כתבה נוספת שפרסם חשפה את סיפורו של רועה בדואי, שלאחר שלושים שנה גילה כי היה יהודי שנחטף מחצר ביתו בגיל רך.
זמן קצר אחר כך עבר לעבוד ב"מעריב", ומיד הפך לכתב בולט של המגזין. כתבת שער שפרסם במוסף סופשבוע של מעריב, בה חשף את רשימת הלקוחות הסודיים של הרב יצחק כדורי,[12] ביניהם אנשי ציבור ומשק בכירים, עוררה תשומת לב רבה, ואף זכתה להתייחסות בולטת בספר "אלוהים קטנים" שיצא כעבור שלוש שנים.[13] בכתבת מגזין נוספת, חשף את רשימת המועמדות לשידוך עם הרב עובדיה יוסף לאחר מות אשתו, ואת תמונותיהן. לאחר ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות של שנת 1996, פורסמה כתבת שער בה תיאר את ההשתלשלויות שהתרחשו מאחורי הקלעים והובילו את זקן המקובלים הרב יצחק כדורי להעניק את ברכתו להצלחה בבחירות דווקא לנתניהו. בתחקיר נוסף חשף את העומד מאחורי תעשיית ה'ניסים' של הרב יעקב איפרגן (המכונה 'הרנטגן'). לאחר הטבח שביצע חייל ירדני ב'אי השלום' בנהריים, הביא סויסה את סיפורן האישי של הבנות שנטבחו ומשפחותיהן.[14] בכתבה אחרת חשף פרטים לא ידועים מחייה האישיים של סוניה פרס. לאורך כל התקופה במעריב, פרסם מדור שבועי קבוע במוסף בסופשבוע של מעריב שעסק בחשיפת מיסטיקנים אלמוניים הפועלים בישראל.
בהמשך חזר לשמש ככתב "ידיעות אחרונות". באותה תקופה נחשב לאחד הכתבים המובילים לענייני חרדים ובמקביל כתב טור שכותרותו: "מצוקה - סיפורים אישיים מאת משה סויסה".[15] הוא היה זה שחשף את התבטאויותיו הבוטות של הרב עובדיה יוסף נגד שופטי בג"ץ והיה בין הכתבים שנלוו לביקורו המפורסם של בנימין נתניהו בביתו של המקובל הרב יצחק כדורי, שם לחש לאוזנו של הרב: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". סויסה גם חשף את הקרע בישיבת 'מרכז הרב' בעקבות פרישתו של הרב צבי טאו ממנה, ואת האיום הנשקף לכוחה הפוליטי של הציונות הדתית. במסגרת עבודתו העיתונאית כיסה נושאים רבים כמו חוק ההמרה, הסכסוך בין הרב עובדיה לרב אליהו ואת מועמד 'ישראל אחת', אהוד ברק, במסעו לפיוס עם העולם החרדי, שהכשיר בסופו של דבר את הקרקע להצטרפות הסיעות החרדיות לקואליציה שהקים לאחר ניצחונו בבחירות. בערוב ימיו של מנהיג הציבור הליטאי, הרב מנחם אלעזר מן שך, חשף סויסה בכתבת פרופיל את יורשו, האנונימי באותם הימים, הרב אהרון לייב שטיימן. כשפרץ הקרע הגדול והאלים בישיבת פוניבז׳ המיתולוגית, חשף את יסודות המחלוקת ואת הקרבות האלימים בין שני המחנות.[16]
חשף מספר סיפורים מרכזיים, כגון השליח של השלטונות האיראניים שנפגש בחשאי עם הרב דורון והעביר באמצעותו מסר מדיני. זמן קצר לפני כן, כשנשלח לקהיר כדי לסקר את ביקורו של הרב הראשי ישראל מאיר לאו בארמונו של חוסני מובראק בקהיר, גרם להתרגשות רבה כשחשף כי מובראק הבטיח להשיב לישראל את ספר התורה שלקחו עימם לשבי לוחמי מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. לאחר תחקיר על רבנים שהורו לזוג חרדי, שלו תשעה ילדים, להתגרש, לאחר שהאשה נאנסה על ידי שלושה פועלים זרים כשיצאה מן המקווה ולאחר הכחשות מצד גורמים חרדים שהובילו בסופו של דבר להסרת תמיכתם של אנשי ידיעות אחרונות בו, הגיש במחאה את התפטרותו.[17]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הרב רצ", ידיעות אחרונות, 7 ימים (עמודים 15–17), מאת עמוס נבו. 7 ביולי 1989
- "הרב משה סוויסה: מהפך פוליטי בבית שמש", מאת יעל פז-מלמד. סופשבוע, מעריב, עמודים 6–10
- "משה רבנו", כל העיר, שלום ירושלמי, 18 בדצמבר 1987, עמודים 25–27.
- "שמאלן לפי ההלכה", "כאן דרום", רבקה יניב, עמוד 39.
- "חופש הבחירה, עיקר גדול ביהדות: ראיון עם הרב משה סויסה", לוטנברג אילן, על המשמר, חותם, 27 בספטמבר 1991, עמודים 6–8
- "החבר'ה קוראים לו סוויס", עיתון ירושלים, מוסף, 1991.
- Moshe Suissa-the CRM's Sepharadic rabbi", "The Nation"' by Pinhas Talmon' 11.11.1989
- "בני זאבי תקף אותי – טוען הרב סוויסה", מעריב, בן כספית, 11 באוקטובר 1989
- "המשגיח הצנוע", מעריב, מיכל קפרא, 17 באוגוסט 1990, עמוד 32.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה סויסה, אתר רשמי
- הערוץ של משה סויסה ביוטיוב.
- הספר "העילוי" במומלצי נובמבר של אתר סלונט
- ירון אביטוב המדלג בין העולמות קריאה שנייה בספרו של הרב משה סויסה "העילוי" ג'וקופוסט, 1 בדצמבר 2020
- עודד ישראלי, אלמוגברי והחיפושיות נפגשים בבית שמש, באתר "פנס", מאי 2021, על "העילוי"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אוצר המשפט, חלק ב-17 (mishpativri.org.il). מורשת המשפט בישראל, אוצר המשפט חלק ב', 8262).
- ^ "ואף אחד מהרבנים לא קם", הרב משה סויסה, ידיעות אחרונות, 1.8.1990. עמוד 19.
- ^ "להוציא לחופשה", מאת הרב משה סויסה, ידיעות אחרונות, 5 בדצמבר 1989. עמוד 19
- ^ עיתון דבר, "סולידריות של מובטלים", מאת חיים ביאור, 16 בינואר 1989, עמוד 6
- ^ הארץ, 13 ביולי 1990, עמוד א4
- ^ עיתון הארץ, "הוקם צוות מנכ"לים לטיפול בהתרחבות ממדי האבטלה", 21 בנובמבר 1988, סופר הארץ, עמוד 2.
- ^ "חדשות", נפסקה אספקת העופות למשחטת 'מעוף' בקרית מלאכי, קלוד אפללו, 20.2.1990, עמוד 5.
- ^ ידיעות אחרונות, "אלישרא: העובדים מפגינים, ההנהלה מפסידה", 10.8.1989, עדנה איס, עמוד 7.
- ^ ציון סולטן, דובר העירייה לשעבר: "עליזה בלוך זורה חול בעיני הציבור", באתר קרן אור בית שמש, 29 בדצמבר 2020
- ^ משה גרנות, החניכה של עילוי: על “העילוי” של משה סויסה, באתר "יקום תרבות", 15 בדצמבר 2020;
יאיר שלג, ליבו במזרח: רומן ביוגרפי חוצה יבשות, באתר מקור ראשון, 23 בדצמבר 2020;
חדשות בן עזר: אהוד, תודה גדולה דרכך, למשה גרנות – שגרם לי לקנות ולקרוא ספר מרשים עמוק יפה ומחכים (סקירתו בחב״ע 1602) – והוא 'העילוי' מאת משה סויסה, שדובר בו כבר ועוד ידובר ותודה לאכסניה. א. כהן 31 בדצמבר 2020;
רחל גץ סלומון, "העילוי": רומן ביכורים מצוין, שמתעלה מעל ספרים רבים בסביבתו, באתר הארץ, 28 בינואר 2021 - ^ "עיתון תל אביב" ו"עיתון ירושלים", "סגל, האח הגדול", מאת משה סויסה, 15.7.1994 (בשער ובעמודים 14-18)
- ^ מעריב, סופשבוע, "בוגרי כדורי", 17.2.95. שער ועמודים 28-36
- ^ רוני שיר, אלוהים קטנים, כתר, 1998
- ^ מעריב, סופשבוע, "האסון של נירית, הנס של טלי". מאת חן קטס ומשה סויסה. 21 במרץ 1997. עמודים 18-22.
- ^ לדוגמה, ידיעות אחרונות, "כשהתינוקת צורחת אני גונב בשבילה מטרנה", 25 בדצמבר 1997 עמוד 1.וידיעות אחרונות, "כשהאם המובטלת זקוקה לכסף נותנים לה ילדיה דמי כיס", 1 בינואר 1998, עמוד 6.
- ^ ידיעות אחרונות, ״מלחמה לא קדושה״, 6.1.1998, שער 24 שעות ועמודים 2-3.
- ^ אירועי תקשורת, באתר העין השביעית, 1 במאי 1998
