משתמש:אסף טל דורון 317/הפלישות היפניות לקוריאה (1598-1592)

מלחמת אימג'ין
임진왜란

סמוראים יפנים צרים על פוסאן
תאריכי הסכסוך	23 במאי 1592 – 16 בדצמבר 1598 (6 שנים ו־29 שבועות)
מקום	חצי האי הקוריאני
עילה	פלישה יפנית לקוריאה
תוצאה	ניצחון קוריאני-סיני התבודדות יפנית
שינויים בטריטוריות	אין שינוי
הצדדים הלוחמים אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה שושלת ג'וסון שושלת מִינְג מנהיגים גו-יוזי, קיסר יפן טויוטומי הידיושי  סהאונג'ו מקוריאה ואן-לי, קיסר סין  מפקדים טוקוגאווה איאיאסו יי סון-שין

הפלישות היפניות לקוריאה הנודעות גם בתור מלחמת אִימְגִ'ין (בקוריאנית: 임진왜란) התרחשו בין השנים 1598–1592 והיו במסגרת פלישה של יפן בתקופת אזוצ'י-מומויאמה לשושלת ג'וסון בקוריאה במטרה לפלוש דרכה אל תוך שושלת מינג ולכבוש את האימפריה הסינית בעודה לא יציבה. תחילה הכוחות היפנים, אשר לאחר תקופת סנגוקו היו בשיא מיומנותם פלשו מדרום חצי האי הקוריאני והתקדמו כמעט עד נהר יאלו כאשר ואן-לי, קיסר סין קרא לגיוס כולל של הכוחות הסינים.

היה זה בנקודה זאת, זמן קצר לפני שהיפנים כבשו את כלל קוריאה, שאדמירל קוריאני אחד, יי סון-שין, פגע בנתיבי האספקה ובכוחות חיל הים היפני עד אשר עצר את התקדמותם של האחרונים. לאחר הסדר בן שנתיים החל ניסיון פלישה שני מצד יפן. במותו של המנהיג היפני טויוטומי הידיושי מבצע הפלישה היפני נעצר והכוחות החלו בנסיגה. יי סון-שין נהרג בקרב האחרון של המלחמה והפך מאז לגיבור לאומי בקוריאה.

המלחמה סימנה את חולשת שושלת מינג אשר מאוחר יותר תיפול לידי כיבוש שושלת צ'ינג במהלך מלחמת מינג–צ'ינג. כמו כן סימנה המלחמה גם את עצירת ההתפשטות של ההשפעה היפנית שלאחריה תעלה שוגונות טוקוגאווה במדינה אשר תביא לתקופת אדו בה תסגור את שעריה לגורמים מחוץ עד לאמצע המאה ה-19. בקוריאה המלחמה הפכה לסמל לאומי של עצמאות האומה ולאחריה תשוב להיות מדינת חסות דה פקטו של האימפריה הסינית.

רקע

מאז עלייתה של שושלת ג'וסון במהלך המאה ה-14, הייתה הממלכה מדינת חסות של שושלת מינג אשר נשלטה בידי קיסר סין, תואר שניתן למחזיק בלגיטימיות לשלטון על כל סין לפי מנדט השמיים. מתחת לקיסר הסיני עמדו המלכים של מדינות בנות החסות דוגמאת מלך קוריאה. התואר קיסר ניתן רק לשליט האימפריה הסינית וכל אשר תחתיו היו מלכים, נסיכים ואחרים.

ביפן באותו הזמן הייתה תקופת אשיקאגה אשר במסגרתה יפן נשלטה רשמית בידי קיסר יפן אך בפועל בידי שוגון, מנהיג בית הסמוראים החזק ביותר במדינה. בתקופת חונגוו, קיסר סין, האחרון הכתיר את אשיקאגה יושימיטסו, השוגון היפני בין 1368-1394, ל"מלך יפן" ובכך הפכה יפן גם היא כקוריאה למדינת חסות של האימפריה הסינית. במותו של יושימיטסו, יורשיו החליטו לשבור את היחסים של שליט לחסות עם סין והחליטו לשמור על הגמוניה אזורית של יפן.

היחסים בין יפן ושושלת מינג התקררו עם הזמן ולאחר מלחמת אונין אשר הייתה מלחמת אזרחים על ירושת השוגון ביפן, המדינה התפרקה לשבטים לוחמים במסגרת תקופת סנגוקו. תקופה זאת הייתה למעשה מאבק כוח ממושך בין שבטי סמוראים אשר נמשכה עשרות שנים וראתה מפקדים מחוננים כגון טקדה שינגן. לקראת סוף המאה ה-16 שליט שבט נובונאגה, אודה נובונאגה, יצא במסע לכיבוש הבירה קיוטו, בה חי הקיסר. לקראת ניצחונו נהרג במאבק כוח פנימי שלאחריו ירש אותו טויוטומי הידיושי אשר כבש את כלל יפן והשליט עצמו כ'קמפאקו', היועץ העליון של הקיסר היפני.

סין בתקופה זאת, לאחר שלטון יונגלה, קיסר סין, נכנסה לתקופה של סטטוס קוו ממושך בה נחלשה השפעת שושלת מינג ואיפשרה את חיזוק כוחם של השבטים והעמים ברמת טיבט, מדבר גובי ומנצ'וריה. יפן תחת הידיושי החלה בהכנות צבאיות לפלישה אל סין דרך קוריאה ולכיבוש שושלת מינג בכדי להפוך למעצמה מספר אחת במזרח אסיה.

לאחר הפלישות המונגוליות ליפן, העובדה שכוחות האימפריה המונגולית נעו מחצי האי הקוריאני לחופי קיושו הביאה לכינוי היפנים את קוריאה כ"פגיון המכוון אל לב האומה היפנית" ולחששות גוברים מפני אפשרות של פלישה מאסיה היבשתית אל יפן עצמה.

המישור הדיפלומטי

המטרה הראשונית של הידיושי הייתה להסדיר את יפן לשווה לסין ובכך להתחיל במערכת סחר עם האחרונה. למען תוכנית זאת הידיושי החל ביצור קשרים עם סין עוד משנת 1587, זמן רב לפני שיפן אוחדה תחת שלטונו. היחסים בין קוריאה ליפן היו בעייתיים עקב פעולות שודדי ים יפנים נגד קוריאה והתנהלות קוריאנית ממשלתית עוינת בצורה ממושכת ליפן. המדיניות ההגנתית של קוריאה שימשה לעצירת כל ניסיון תקיפה אך קבעה כי הצבא הקוריאני אינו בנוי לכיבושים צבאיים. סהאונג'ו, מלך קוריאה פיקד מעל הבירוקרטיה הקונפוציאנית אשר ניהלה את המדינה בפועל ונודעו רבות על בעיות של שחיתות.

בהבנתו כי סין הגדולה לא תכיר ביפן כשוות ערך לה, הידיושי החל בתוכנית לשלוש אל האחרונה. בין 1587 ל-1592 דיפלומטים רבים נעו מקוריאה ליפן ומיפן לקוריאה. ממשל הידיושי תכנן להסדיר עם הממשל הקוריאני בסיאול לאפשר לכוחות היפנים לעבור דרך קוריאה בדרכם למלחמה נגד סין. תכנון זה היה לא אפשרי בעליל, מלבד העובדה שצבא חוץ אדיר היה אמור לעבור דרך המדינה, הייתה זאת גם בגידה בגבם של הסינים מצד קוריאה. בחצר המלוכה הקוריאנית רבים חשבו כי הצעת היפנים היא למעשה רק השטטות שבסופה ידרשו היפנים הטבות על סחר. יועץ מלכותי אחד בקוריאה, ריו סונג ניונג, ראה את הבקשה היפנית כסכנה אמיתית לקוריאה ועל כן דאג להסדיר מפקד בצבא אשר היה מקושר אליו, יי סון-שין, כמפקד על כוחות בצי הדרומי. בשנת 1591 יי הפך כבר להיות לגנרל העליון על הצי המלכותי בדרום-מערב המדינה.

צבא

יפן

כאשר ספינה סינית עם סוחרים מהאימפריה הפורטוגזית התרסקו באי טנגשימה מדרום לקיושו בשנת 1543 הגיעו לראשונה רובים מסוג ארקבוז אל שבטי הסמוראים היפנים ותוך זמן קצר הם הגיעו אל רוב השבטים היפנים הלוחמים בתקופת סנגוקו. במהלך קרב נאגאשינו בשנת 1575 בין שבטי אודה וטוקוגאווה לטקדה שני הצדדים השתמשו באלפי רובים ונשק חם הפך כבר לנמכר בכל יפן. קרב זה שימש דוגמה לאפקטיביות של הנשק החם. הנשק היה לא מדויק ולקח זמן רב מדי לטעון אותו בעוד הסמוראים התקדמו עם פרשים. עקב חולשות אלו המפקדים היפנים פעלו להשתמש בנשק החם כך שיהיה כמה שיותר יעיל, דוגמה לכך בקרב נראתה כאשר הכוחות של שבט טקדה התקדמו על הפרשים, נושאי הנשק החם מטוקוגאווה ואודה הסתתרו באזור יער סבוך, שם יחלו לבצע הטענה מחודשת של נשקם והתישו את הפרשים בין העצים. לקראת הפלישה היפנית, רבע מכלל הכוחות היפנים היו מצוידים בארקבוז.

הנשק החם לא דרש אימונים שנערכו שנים כאימוני סמוראים ויחלו הדאימיו (תואר מנהיגי השבטים היפנים) להעסיק תושבים לא מיומנים למאבק עם נשק חם. נוסף על כך, לאחר לימוד דרכי הייצור, פלגים בודהיסטים מיליטנטיים החלו ליצור נשק חם בייצור עצמאי. מחוץ לשימוש בנשק החם היו הכוחות היפנים הצבאיים מורכבים מסמוראים מיומנים אשר לרוב לחמו בעזרת קטאנה. בסיום תקופת סנגוקו היו הכוחות הסמוראים היפנים באיכות מיומנות מקסימלית מזה מאות שנים, יפן הייתה במצב מלחמה מלא ונותרה כך לקראת מלחמתה המתוכננת נגד סין וקוריאה.

מאז שטויוטומי הידיושי השיג את תואר היורש הלגיטימי של מינאמוטו נו יוריטומו כשליט בפועל על יפן, היו מספר משימות בראש סדר ענייניו; לאחד את כלל יפן לאחר תקופת סנגוקו, להסדיר מחדש משטר צבאי יציב בעוד הוא נמצא בראשו, להטיל עליונות על איי ריוקיו, טאיוואן וחצי האי הקוריאני, ליצור מערכת סחר יציבה וממושכת עם סין של שושלת מינג אשר הפסיקה רשמית את הסחר בשנת 1540 עקב פעילות של ווקאו (שודדי ים יפנים) בים סין המזרחי, לכבוש את הוקאידו ולעצור כל סוג של הפרת סדר מדיני בעזרת ממשלה המבוססת לגמרי על משטר סמוראים חזק אף יותר מאשר היה לפני תקופת סנגוקו במהלך תקופת קאמאקורה ותקופת אשיקאגה המוקדמת.

לקראת הפלישה המתוכננת לקוריאה הכינו הדאימיו של קיושו מבצרים וביצורים לקראת כל ניסיון אפשרי של מתקפת נגד במקרה והמתקפה היפנית החזיתית תיכשל. נכון לשנת 1586 היו בידי כלל השבטים היפנים הלוחמים לערך 2,000 סירות, חלק קטן מהם שומש לסחר, חלק גדול יותר לפעולה פיראטית והרוב הגדול למלחמה בים. שנה לאחר מכן שלח הידיושי משלחת ראשונית בת 26 סירות אל חופי קוריאה הדרומית בשביל לבחון את יכולת הצי. הכוחות היפנים חולקו למערכים. מפקד המערך הראשון ומפקד הפלישה המתוכננת בפועל נבחר להיות קונישי יוקינאגה, הדאימיו החזק ביותר של קיושו, שליט קוממוטו ומקורב לסוחרים מהאימפריה הפורטוגזית והאימפריה הספרדית אשר המיר דתו לנצרות קתולית בשנת 1583. על המערך השני הושם לפיקוד קאטו קיומאסה, בעל התואר "הטיגריס הצעיר" ואחד מהסמוראים החזקים ביותר. על הכוח הימי הושם לפיקוד גם כן אחד הסמוראים המיומנים ביותר ביפן, ואקיסאקה יאסוהארו.

הכוחות היפנים במהלך הפלישה הראשונה לקוריאה

היחידה הצבאית	מפקד	מספר חיילים תחת כל מפקד	כוח כולל של היחידה
המערך הראשון	קונישי יוקינאגה, הדאימיו המרכזי של קיושו	7,000	43,000
	סו יושיטושי, דאימיו של האי צושימה	5,000
	מצורה שיגנובו, דאימיו של נגסאקי	3,000
	גו-יוזי, קיסר יפן, שליטה הטקסי של כל יפן	25,000
	ארימה הרונובו, דאימיו של היזן (צפון-מערב קיושו)	2,000
	אומורה יושיאקי, דאימיו ותומך של טויוטומי	1,000
המערך של גוטו	גוטו סומיארו, דאימיו בהשפעת ארימה הרונובו	3,000
המערך השני	קאטו קיומאסה, דאימיו קוממוטו	10,000	22,800
	נבשמה נאושיגה, דאימיו סאגה	12,000
	סגארה יוריפוסה, דאימיו היגו ומפקד צבאי מרכזי	800
המערך השלישי	קורודה נגמאסה, דאימיו פוקוקא (צפון קיושו)	5,000	11,000
	אוטומו יושימאסה, דאימיו בשטחי מטרופולין טוקיו	6,000
המערך הרביעי	שימאזו יושיהירו, אחיו של דאימיו דרום קיושו	10,000	14,000
	מורי קטסונאגה, מצביא צבא שבט טויוטומי	2,000
	סדרת מפקדים שונים	2,000
המערך החמישי	פוקושימה מסאנורי, דאימיו של הירושימה	4,800	25,000
	טודה קטסוטאקה, איל מלחמה מאוזו	3,900
	צ'וסוקאבה מוטוצ'יקה, דאימיו דרום שיקוקו	3,000
	איקומה צ'יקמאסה, דאימיו טקמטסו	5,500
	קורושימה מיצ'יפוסה, סמוראי ומפקד צי	700
	האצ'יסוקה אימאסה, דאימיו טוקושימה	7,200
המערך השישי	קוביאקאווה טאקאג'ה, דאימיו בדרום הונשו.	10,000	15,700
	סדרת מפקדים שונים	5,700
המערך השביעי	מורי טרומוטו, דאימיו האן צ'ושו	30,000
המערך השמיני	אוקיטה הידי, מפקד באי צושימה	10,000	21,500
המערך התשיעי	סדרת מפקדים שונים	11,500
מוצב בנגויה		75,000
כוח ימי		9,000
סך הכל			225,000

סין

צבא שושלת מינג היה הצבא הגדול יותר באסיה. רוב כוחותיו התמקדו על הנעשה מצפון, נגד השבטים המונגולים בצד השני של החומה הגדולה של סין. הצבא לא נפגש במאבק מרכזי זמן רב ומיומנות הלוחמים השכירים הייתה מועטה. בסך כלל הצבא כמעט מיליון חיילים. הפורטוגזים בעלי המושבה במקאו העבירו לחזקת הצבא הסיני 400 תותחי ארטילריה, על גבי מטווח של 80 קילומטרים נגד המונגולים בצפון. גרעין הצבא הסיני היה בחיל רגלים אשר צויד בכל הכוח שרק ניתן באותה תקופה, זה כלל כידונים, חצים, רובים אירופאים ועוד.

בעיה מרכזית אחת עמדה בפני הממשל הסיני והיא הייתה שחיתות שלטונית, ואן-לי, קיסר סין החדש החל לפעול לטיפול בבעיות במדיניות הפנים והממשל הריכוזי ויצא במערכה להחלשת כוחם של היועצים בחצר המלוכה. מבחינת כוח ימי, ריכוז הכוחות של הצי הסיני היו על הנהרות המרכזיים כגון הנהר הצהוב, היאנגצה ונהר הפנינה ובים סין הדרומי, שם התרחשה רוב הפעולה הפיראטית בקירוב למפרץ טונקין וצפון וייטנאם. הדרג של חייל בצבא היה מהנמוכים ביותר מהדרגים החברתיים בשושלת מינג והייתה הערכה מעטה מאוד לצבא מצד האזרחים. באמצע המאה ה-16 היו שראו בפיקוד הסיני כחסר יכולת להתקדם כאשר הוצעו לכוחות נשק חם של רובים אירופאים והם העדיפו להמשיך להשתמש ברומח אש והתנגדו לסחר עם האירופאים.

קוריאה

הפעולה המרכזית האחרונה שראה הצבא הקוריאני התרחשה בתחילת המאה ה-15, כאשר במסגרת המאבק של יונגלה, קיסר סין נגד יורשי שושלת יואן המונגולים והנוודים, סג'ונג הגדול, מלך קוריאה קרא לצבאו לכבוש את השטחים בצפון-מזרח המדינה מידי המונגולים בעבר נהר יאלו והסדיר בכך את הגבול עם סין (גבול קוריאה הצפונית עם הפדרציה הרוסית והרפובליקה העממית של סין כיום).

הצבא הקוריאני שומש רבות לעלייתם של מנהיגים פוליטים לדרג צבאי. כמו בצבא הסיני, שחיתות שלטונית וחוסר במאבקים ומיומנות פגעו ביכולת ובפוטנציאל של הצבא. למרות הצבא הסיני, היו איומים ממושכים על הקוריאנים אך אלו לא התפתחו למערכות צבאיות מרכזיות. בחיל הרגלים הקוריאני היה חוסר בשיריונות ורוב הכוחות הרגלים היו בגבול הצפון, שם היו בכוננות ממושכת נגד הכוחות המונגולים בעוד אחוז גבוהה מכלל הכספים שמומנו לצבא עברו אל חיל הים אשר התמודד בהתמשכות נגד שודדי ים פיראטים שהתנפלו על ספינות סוחרים, דייגים ועוד.

הנשק הראשי של חיל הרגלים היה ה'סנג'ואה' (תותח הניצחון), רובה ידני שפעל כמו מקלע. לכוחות הקוריאנים הייתה עליונות ימית על הכוחות היפנים, וספינות המלחמה הקוריאניות היו מצויידות עם תותחי ארטילריה כבדים אשר נבנו מייצור עצמאי וללא התערבות אירופאית. התותח הקוריאני למעשה פותח במהלך המאה ה-12, זמן קצר לאחר גילוי חומר הנפץ בסין. בראש כוח הצי הקוריאני הייתה אוניית הצב, הגדולה והחזקה ביותר מאוניות המלחמה הקוריאנים, אשר לאורך המלחמה רישומים רבים נכתבו על תפקידה, גם במקורות הקוריאנים וגם במקורות היפנים. לבניית אוניית הצב ולהבאתה לשימוש היה תפקיד נרחב מצידו של יי סון-שין.

מלחמת אִימְגִ'ין

הפלישה

לקראת סוף מאי 1592, איכרים בחוף הדרומי של קוריאה ראו באופק יחידות של ספינות לא קוריאניות, מיחידו בערב אותו היום הפכו אלו למאות וביום שלמחרת החלו הכוחות מרדת אל היבשה. לא הועבר הממשר של התקרבות היפנים אל הממשלה בסיאול משום שהמושל הכללי של מחוז הדרום חשב כי הכוחות הלא קוריאנים שהתגלו כיפנים הם בעצם משלחת המבקשת את סליחת הממשל הקוריאני על חוצפת הדיפלומטים שלהם. בהמשך היום, כאשר היפנים התקרבו אל פוסאן, הבין הממשל במחוז הדרום את העובדה כי זאת פלישה יפנית צבאית אשר כבר כללה 300 ספינות מלחמה. ביד הפיקוד הקוריאני הדרומי היו 100 ספינות מלחמה שלו היו משתמשים בהם היו מגלים כי הכוחות היפנים הראשונים הגיעו נגד הוראות הפיקוד היפני הכולל בשביל להיות הראשונים להגיע לקוריאה. אותם הכוחות אשר נעו נגד הסכמת הפיקוד היפני שימשו להובלת כוחות והיו כמעט חסרי יכולת נגד אוניות הצב הקוריאניות.

הקקוריאנים, לפני שיחלו לנהסדיר את צבאם הותקפו, ביום אחד היה על הכוחות המוצבים באזור לסגת לפוסאן, עליה הוטל מצור שתוך יום אחד הביא לנפילת העיר עם מותו בקרב של מפקד הצי הקוריאני ג'אונג באל ולייצוב האחזקה היפנית על החוף הדרום-מזרחי של קוריאה. בתוך חודש אחד מההגעה לחוף בדרום, הכוחות היפנים נעו על עבר כמעט 320 קילומטרים, שברו כל התנגדות אשר עמדה מולם והגיעו עד לבירה הקוריאנית של סיאול שנכבשה תוך זמן קצר. המלך סהאונג'ו ברח בנקודה זאת אל העיר המרכזית השנייה בממלכה, פיונגיאנג. חצי מכלל קוריאה נפלה בנקודה זאת לידי הכיבוש היפני והכוחות הקוריאנים תחת הגנרל והיועץ המלכותי יי איל לא צלחו בארגון יעיל נגד ההתקדמות היפנית הממושכת.

עוד בהגעתם אל החוף היפנים השמידו את מאה ספינות המלחמה הקוריאניות שהוצבו בקירוב לפוסאן. לפני נסיגתם העבירו הכוחות הקוריאנים המוצבים ידיעה על הפלישה אל יי סון-שין בפיקוד הימי של דרום-מזרח. יי העביר את הידיעה אל שאר המפקדים הימיים באזור והחל לנוע אל עבר הכוחות היפנים בערבים, כאשר לא נצפה בפעולותיו וכאשר פגש בכוחות היפנים עמדו לצידו 45 ספינות מלחמה כמו גם מספר סירות דייגים. יי מעולם לא לחם בקרב ימי עד לנקודה זאת אך הוא תכנן להתקיף את הספינות היפניות בעוד הלוחמים היו בקרב שטח.

כאשר מצא 50 ספינות יפניות חונות בנמל אוקפו, יי קירב את כוחותיו אל החוף והשמיד את כלל הספינות עם האספקה והנשק. בעת לאחר ההתקפה יי הורה על נסיגה לפני שובם של מלוא הכוחות היפנים, אחד מאנשיו צפה באופק בעוד סדרת ספינות חונות, יי יצא במערכה שנייה ורק ספינה יפנית אחת שרדה את ההתקפה. כאשר הגיעה הידיעה על עוד מספר ספינות חונות בקירוב, המתפקדים של הספינות, בעוד ראו את הצי של יי קרב, ברחו מהספינות אל השטח. בסוף היום, לאחר ההתקפה הנועזת, 43 ספינות הובלה יפניות הושמדו בעוד הכוחות הקוריאנים נותרו נקיים מפגע. על פועלו קודם יי לדרגת הגנרל המפקד על הצי המלכותי הדרומי אך פועלו לא עצר את פועל היפנים. הניצחון של יי נגד הכוחות היפנים באוקפו התרחש באותו היום בו המלך סהאונג'ו נסג מן הבירה צפונה.