משתמש:יודוקוליס/אפיפיורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינוקנטיוס האחד עשר
Innocentius XI
לידה 16 במאי 1611
קומו, לומברדיה, דוכסות מילאנו
פטירה 12 באוגוסט 1689 (בגיל 78)
רומא, מדינת האפיפיור
מדינה מדינת האפיפיור
האפיפיור ה־239
21 בספטמבר 167612 באוגוסט 1689
(12 שנים)

אינוקנטיוס האחד עשרלטינית: Innocentius XI, נולד כבנדטו אודסקלצ'י; 16 במאי 161112 באוגוסט 1689) היה האפיפיור משנת 1676 ועד מותו בשנת 1689.

לאינוקנטיוס היו מתחים פוליטיים ודתיים עם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, שהיו עיסוקים מתמידים עבורו. במדינות האפיפיור, הוא הוריד מסים, הפיק עודף בתקציב האפיפיור ודחה את הנפוטיזם בתוך הכנסייה. שיטותיו ניכרות בעניינים שנעו מאופן לבושו ועד למגוון רחב של סטנדרטים של התנהגות אישית התואמים את תפיסתו בנוגע לערכים הנוצריים. לאחר שנבחר לאפיפיור, הוא תמך ברפורמה מוסרית ומנהלית בקוריה הרומאית. הוא ביטל את הסינקורים ודחף לפשטות רבה יותר בהטפה וכן ליראה רבה יותר בפולחן, וביקש זאת הן מאנשי הדת והן מהנאמנים.[1] בהתחשב בתמיכתו הדיפלומטית והכספית במאמצים לשחרר את הונגריה מהאימפריה העות'מאנית, הוא עדיין מכונה במדינה באופן נרחב כ"מושיע הונגריה".

לאחר גרם קשה לקאנוניזציה, החל משנת 1791, התעוררה מחלוקת ניכרת בנוגע לאינוקנטיוס לאורך השנים שהופסקה בכמה הזדמנויות, הוא בורך ב-1956 על ידי האפיפיור פיוס השנים עשר.

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום הולדתו של אינוקנטיוס האחד עשר בקומו

בנדטו אודסקלצ'י נולד בקומו ב-16 במאי 1611, בנם של אציל קומו, ליביו אודסקלצ'י, ופאולה קסטלי ג'ובאנלי מגנדינו (אנ'). אחיהם של קרלו, לוקרציה, ג'וליו מריה, קונסטנטינו, ניקולה ופאולו.

בני משפחת אודסקלצ'י, משפחת אצולה קטנה, היו יזמים נחושים. בשנת 1619, אחיו של בנדטו הקים בג'נובה יחד עם שלושת דודיו בנק שצמח במהירות לעסק מצליח להלוואות כספים. לאחר שסיים את לימודיו בדקדוק ובאותיות, עבר בנדטו בן ה-15 לג'נובה כדי לקחת חלק בעסק המשפחתי כשוליה. עסקאות כלכליות משתלמות הוקמו עם לקוחות בערים הגדולות באיטליה ובאירופה, כמו נירנברג, מילאנו, קרקוב ורומא.

ב-1626 מת אביו של בנדטו, והוא החל ללמוד מדעי הרוח על ידי הישועים בקולג' המקומי שלו, לפני שעבר לג'נובה. בשנת 1630 ניצל מהתפרצות מגפה שהרגה את אימו.

זמן מה בין 1632 ל-1636, החליט בנדטו לעבור לרומא ולאחר מכן לנאפולי כדי ללמוד משפט אזרחי. ב-6 במרץ 1645, האפיפיור אינוקנטיוס העשירי מינה אותו לחשמן-דיאקון. לאחר מכן עבר לפרארה. כאשר נשלח לשם על מנת לסייע לאנשים שנפגעו ברעב קשה, האפיפיור הציג אותו בפני אנשי העיר כ"אבי העניים".

דיוקן של בנדטו כחשמן

ב-1650 הפך לבישוף נוברה, בתפקידו הוציא את כל הכנסותיו של שרתו כדי להקל על העניים והחולים בדיוקסיה שלו. ב-1656 באישור האפיפיור, התפטר מתפקיד בישוף נוברה לטובת אחיו ג'וליו ועבר לרומא. בהיותו שם נטל חלק נכבד בהתייעצויות עם הקהילות השונות שבהן היה חבר.

כאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדטו היה מועמד מובהק לאפיפיור לאחר מותו של האפיפיור קלמנס התשיעי בדצמבר 1669, אך ממשלת צרפת דחתה את מועמדותו (באמצעות הווטו האפיפיורי שבוטל באותה עת). לאחר מותו של האפיפיור קלמנס העשירי ביולי 1676 התכוון לואי הארבעה עשר, מלך צרפת שוב להשתמש בהשפעתו המלכותית נגד בחירתו של אודסקאלצ'י. במקום זאת, בהאמינו שהחשמנים כמו גם העם הרומי היו בעלי דעה אחת ברצונם לקבל את אודסקלצ'י כאפיפיור שלהם, לואי הורה להסכים עם מועמדותו של בנדטו לתפקיד.

ב-21 בספטמבר 1676, אודסקלצ'י נבחר ליורשו של קלמנס העשירי וקיבל את שמו – אינוקנטיוס האחד עשר. הוא בחר בשם זה לכבוד האפיפיור אינוקנטיוס העשירי, שהפך אותו לחשמן ב-1645. הוא הוכתר רשמית כאפיפיור ב-4 באוקטובר 1676 על ידי הפרוטודיאקון, החשמן פרנצ'סקו מיידלצ'יני.

הרפורמה בניהול האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם כניסתו לתפקיד הפנה אינוקנטיוס את כל מאמציו לצמצום הוצאות הקוריה. הוא העביר פקודות נוקשות נגד נפוטיזם בקרב החשמנים. הוא חי בזריזות רבה והמריץ את החשמנים לעשות את אותו הדבר. באופן זה הוא לא רק ניצב את הגירעון השנתי שעם כניסתו לתפקיד הגיע לסכום של 170,000 סקודו איטלקי, אלא בתוך שנים ספורות הכנסות האפיפיור אף עלו על ההוצאות. הוא לא איבד זמן בהצהרה ובאופן מעשי להפגין את קנאותו כמנהל רפורמות נימוסים ומתקן התעללויות מנהליות. החל מאנשי הדת, הוא ביקש להעלות את העמאים גם לרמת חיים מוסרית גבוהה יותר. הוא סגר את כל התיאטראות ברומא (שנחשבו כמרכזים של חוסר מוסריות) והביא לעצירה זמנית של המסורות הפורחות של האופרה הרומית. ב-1679 גינה בפומבי 65 הצעות, שנלקחו בעיקר מכתביהם של אנטוניו אסקובר (אנ'), פרנצ'יסקו סוארס (אנ') וקזואיסטים אחרים (בעיקר קזואיסטים ישועים, שהותקפו בכבדות על ידי בלז פסקל במכתביו הפרובינציאליים (אנ')) הוא גינה במיוחד את הצורה הרדיקלית ביותר של הסתייגות נפשית שאישרה הונאה ללא שקר מוחלט.

אינוקנטיוס האחד עשר בכל זאת נכנע ללחץ העצום שהופעל עליו לאשר ב-1687 את פסק הדין של אנשי אינקוויזיציה שבאמצעותו נידונו 68 הצעות של מולינוס כחילול הקודש וככפירה.

אינוקנטיוס והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינוקנטיוס האחד עשר גילה רגישות בהתנהלותו עם היהודים בתוך מדינות איטליה. הוא אילץ את ונציה לשחרר את האסירים היהודים שנאסרו על ידי פרנצ'סקו מורוזיני ב-1685. הוא גם מנע מטבילות חובה, אשר עקב כך נעשו פחות תכופות תחת אכסנייתו, אך הוא לא יכול היה לבטל את הנוהג הישן לחלוטין.

ב-30 באוקטובר 1682 הוא הוציא צו שנוי במחלוקת שהורה על כל הלוואות הכספים שביצעו יהודי רומא להיפסק. מהלך זה היה מועיל כלכלית לאחיו שמילאו תפקיד דומיננטי בהלוואות הכספים באירופה. אולם בסופו של דבר, בהיותו משוכנע שאמצעי כזה יגרום לסבל רב בהרס הפרנסה, נדחתה אכיפת הצו פעמיים.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קרב וינה

אינוקנטיוס האחד עשר היה יוזם נלהב של הליגה הקדושה ב-1684 (אנ') שהפגישה את האחוזות הגרמניות והמלך יאן השלישי סובייסקי מפולין אשר ב-1683 מיהר לעזרתה של וינה שהייתה במצור על ידי האימפריה העות'מאנית. לאחר שהועלה המצור, אינוקנטיוס האחד עשר שוב לא חסך במאמצים כדי לגרום לנסיכים הנוצרים להושיט יד לגירוש הטורקים מהונגריה. הוא תרם מיליוני סקודוים איטלקיים לקרן המלחמה הטורקית באוסטריה ובהונגריה והיה לו סיפוק לשרוד את כיבוש בלגרד (אנ') ב-6 בספטמבר 1688.

שריפת האפיפיור בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך משבר ההדרה של אנגליה (אנ') (16791681), כאשר הפרלמנט ביקש להדיר את ג'יימס השני שהיה אז דוכס יורק מלהתמנות למלך אנגליה, הפרוטסטנטים הרדיקליים של מועדון הסרט הירוק של לונדון ערכו באופן קבוע תהלוכות המוניות שהגיעו לשיא עם שריפת "האפיפיור" בדמותו. מארגני האירועים לא היו מודעים לכך שהאפיפיור ברומא היה מעורב בסכסוך עמוק עם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ולכן היה רחוק מלתמוך בדחף להכתרתו של ג'יימס, ששירת את שאיפותיו הפוליטיות של לואי הארבעה עשר.

היחסים עם צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכסניה של אינוקנטיוס האחד עשר התאפיינה במאבק בין האבסולוטיזם והכוונות ההגמוניות של לואי הארבעה עשר, לבין עליונותה של הכנסייה הקתולית. כבר ב-1673 הרחיב לואי הארבעה עשר בכוחות עצמו את זכותו של הממשל על מחוזות לנגדוק, גיין, פרובאנס ודופינה, שם היא לא מומשה קודם לכן.

כל מאמציו של אינוקנטיוס לגרום ללואי לכבד את זכויות הכנסייה ובעליונותה התבררו כחסרי תועלת. ב-1682 כינס המלך אספה של הכמורה הצרפתית שאימצה את ארבעת הסעיפים שנודעו בשם החירויות הגאליניות. אינוקנטיוס ביטל את ארבעתם ב-11 באפריל 1682, וסירב את אישורו לכל המועמדים העתידיים לאפיסקופלים שהשתתפו באספה.

כדי לפייס את האפיפיור, לואי החל לפעול כקנאי של הקתוליות. ב-1685 ביטל את האדיקט של נאנט וחנך רדיפת הוגנוטים צרפתים. אינוקנטיוס הביע מורת רוח מצעדיו הדרסטיים של לואי והמשיך למנוע את הסכמתו מהמועמדים לאפיסקופלים.

מטבע מדצמבר 1688 ועליו דיוקנו של אינוקנטיוס האחד עשר

אינוקנטיוס הרגיז את המלך עוד יותר באותה שנה כשביטל את זכות המקלט שנוצלה הרבה לרעה, שבאמצעותה הצליחו שגרירים זרים ברומא לאחסן בשגרירויות כל פושע שרצה. הוא הודיע ​​לשגריר צרפת כי לא יוכר כשגריר ברומא אלא אם יוותר על זכות זו, אך לואי הארבעה עשר לא ויתר עליה. בראש כוח חמוש של כ-800 איש נכנס השגרייר לרומא בנובמבר 1687, והשתלט בכוח על ארמונו. אינוקנטיוס התייחס אליו כמנודה וב-24 בדצמבר 1687 אסר על כנסיית לואיס הקדוש ברומא להכניס את השגריר.

מחלוקת קלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של אינוקנטיוס האחד עשר בבזיליקת פטרוס הקדוש

המתח בין האפיפיור למלך צרפת הוגבר על ידי הנוהל של אינוקנטיוס במילוי כס נסיכות הבוחר מקלן. שני המועמדים היו וילהלם אגון פון פירסטנברג, אז בישוף שטרסבורג, ויוסף קלמנס, אחיו של מקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה.

ג'וזף קלמנס לא היה רק ​​המועמד של לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אלא של כל שליטי אירופה, למעט מלך צרפת ותומכו, ג'יימס השני, מלך אנגליה. בבחירות שהתקיימו ב-19 ביולי 1688, אף אחד מהמועמדים לא קיבל את מספר הקולות הנדרש. לבסוף, אינוקנטיוס קבע כי קלמנס יהיה הארכיבישוף והנסיך הבוחר של קלן.

לואי הארבעה עשר נקם בכך שהשתלט על שטח האפיפיור באביניון וכלא את הנונציו, הוא גם לא הסתיר את כוונתו להפריד את הכנסייה הצרפתית לחלוטין מרומא. אך האפיפיור נשאר יציב, נפילתו של ג'יימס השני לאחר מכן הרסה את השליטה הצרפתית באירופה וזמן קצר לאחר מותו של אינוקנטיוס הוסדר המאבק בין לואי לאפיפיור לטובת הכנסייה.

אינוקנטיוס וויליאם מאורנז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינוקנטיוס האחד עשר שיגר את פרדיננדו ד'אדה כנונציו לממלכת אנגליה, למרות זאת, האפיפיור לא אישר את האופן הלא מושכל שבו ניסה ג'יימס השני להחזיר את הקתוליות באנגליה. הוא גם הביע שוב ושוב את מורת רוחו מהתמיכה שנתן ג'יימס השני למלך לואי הארבעה עשר בצעדיו נגד הכנסייה. אין זה מפתיע שלאינוקנטיוס הייתה פחות אהדה לג'יימס מאשר לוויליאם מאורנז' ולא העניק לג'יימס עזרה בעת משפטו.

מותו ובירוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו הקודם של אינוקנטיוס האחד עשר בבזיליקת פטרוס הקדוש
פסל של אינוקנטיוס האחד עשר בבודפשט

ימיו האחרונים ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע כי אינוקנטיוס סבל מאבנים בכליות מאז 1682 ובשנת 1689 מצבו הבריאותי החמיר במידה ניכרת. ביוני אותה שנה היה מרותק למיטתו. מסיבות של בריאות לקויה, הוא ביטל קונסיסטוריה של חשמנים שכונסה ל-19 ביוני לבחינת הבישופים, והוא גם ביטל פגישות ב-21 ביוני. האפיפיור קיבל התקפת קדחת חזקה ב-25 ביוני וב-29 ביוני לא היה מסוגל לחגוג את המיסה החגיגית לחגי הקדושים פטרוס ופאולוס. מצבו של האפיפיור החמיר ב-2 ביולי ורופאיו קטעו את רגלו השמאלית, מה שגרם לשחרור נוזלים, ובסופו של דבר לבצע ניתוח ברגלו הימנית ב-31 ביולי, ועוד שניים ביומיים הבאים.[2]

ב-9 באוגוסט קיבל את הויאטיקום (אנ') מאחר שרופאיו סברו שנותר לו מעט זמן לחיות. ב-11 באוגוסט קיבל את החשמן ליאנדרו קולורדו, והזכיר לו שהאפיפיור הוגדר להעלות עשרה אנשים כמועמדים לחשמנים, אך האפיפיור סירב לעשות זאת למרות התעקשותו של קולורדו. בבוקר 12 באוגוסט איבד את יכולת הדיבור וסבל מקשיי נשימה.[2]

אינוקנטיוס האחד עשר מת ב-12 באוגוסט 1689 בשעה 22:00 (שעון רומא). נקבר בבזיליקת פטרוס הקדוש, אחיינו, הנסיך ליביו אודסקלצ'י, הזמין את קברו. הקבר מציג את האפיפיור יושב על כס המלכות מעל סרקופג עם תבליט המציג את שחרור וינה מהטורקים על ידי יאן סובייסקי.

באפריל 2011 הועברו שרידי גופתו כדי לפנות מקום לשרידיו של יוחנן פאולוס השני.[3]

בירוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך בירוכו של אינוקנטיוס האחד עשר הוצג ב-1691 על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השנים עשר, שהכריז עליו כמשרת האל (אנ'), התהליך הומשך על ידי קלמנס האחד עשר וקלמנס השנים עשר, אך ההשפעה הצרפתית וההאשמה ביאנסניזם גרמו להשעייתו ב-1744 על ידי האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר. במאה ה-20 התהליך חודש והאפיפיור פיוס השנים עשר הכריז עליו כמבורך ב-15 בנובמבר 1955 וטקס בירוכו התקיים ב-7 באוקטובר 1956.[4]

לאחר בירוכו, הסרקופג שלו הונח מתחת למזבח של סבסטיאן הקדוש, שם שהה עד 8 באפריל 2011, אז הועבר כדי לפנות מקום לשרידיו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. גופתו של אינוקנטיוס הועברה למזבח אחר בבזיליקה, שנמצא בסמוך לשרידיו של האפיפיור גרגוריוס הראשון.[5] המזבח נמצא גם מול האנדרטה של אינוקנטיוס, שהייתה אתר הקבורה המקורי שלו לפני בירוכו.

יום חגו של אינוקנטיוס האחד עשר הוא 12 באוגוסט, תאריך מותו. בלוח השנה ההונגרי הוא מונצח ב-13 באוגוסט.

ישנן עדויות המצביעות על כך שבעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הכנסייה החליטה לקדם את העניין על הכרזתו של אינוקנטיוס האחד עשר כקדוש. עם זאת, רומן שפורסם ב-2002 פגע במוניטין של אינוקנטיוס האחד עשר, ולכן התהליך המתוכנן הושעה ללא הגבלת זמן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Pope Innocent XI". Catholic Encyclopedia. נבדק ב-18 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 "Sede Vacante 1689". CSUN. נבדק ב-29 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Kerr, David. "Pope Innocent XI's remains make way for John Paul II". Catholic News Agency (באנגלית). נבדק ב-2020-07-26.
  4. ^ "Blessed Pope Innocent XI". Catholic News Agency. אורכב מ-המקור ב-1 בדצמבר 2017. נבדק ב-21 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Kerr, David. "Pope Innocent XI's remains make way for John Paul II". Catholic News Agency. נבדק ב-17 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)