מתאו סלביני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתאו סלביני
Matteo Salvini
לידה 9 במרץ 1973 (בן 51)
מילאנו, איטליה
שם לידה Matteo Salvini עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מפלגה הליגה הצפונית
בן או בת זוג פבריציה ילוצי (20032010) עריכת הנתון בוויקינתונים
שר התשתיות והתחבורה
22 באוקטובר 2022 – מכהן
(שנה ו־21 שבועות)
המשנה לראש ממשלת איטליה
22 באוקטובר 2022 – מכהן
(שנה ו־21 שבועות)
המשנה לראש ממשלת איטליה ושר הפנים
1 ביוני 20185 בספטמבר 2019
(שנה ו־13 שבועות)
מנהיג מפלגת הליגה הצפונית
15 בדצמבר 2013 – מכהן
(10 שנים)
→ רוברטו מרוני
חבר הפרלמנט האירופי
14 ביולי 2009 – מכהן
(14 שנים)
חבר בית הנבחרים של איטליה
22 באפריל 2008 – 13 ביולי 2009
(שנה ו־11 שבועות)
חבר הפרלמנט האירופי
20 ביולי 2004 – 7 בנובמבר 2006
(שנתיים ו־15 שבועות)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מתאו סלביניאיטלקית: Matteo Salvini; נולד ב-9 במרץ 1973) הוא פוליטיקאי איטלקי המכהן כמנהיג מפלגת הליגה הצפונית. הוא מכהן כמשנה לראש הממשלה ושר התשתיות והתחבורה בממשלתה של ג'ורג'ה מלוני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלביני נולד וגדל במילאנו. הוא אב לבן מגרושתו העיתונאית פבריציה ילוצי ואב לבת מבת זוג נוספת.

כחבר מפלגת הליגה הצפונית כיהן במועצת העיר מילאנו מ-1993 עד 2013. ב-1997 החל לכתוב בביטאון המפלגה "la Padania" (הפדניה). ב-1998 נבחר למזכיר מחוז מילאנו של הליגה הצפונית. ב-1999 נידון ל-30 ימי מאסר בגין העלבת עובד ציבור לאחר שהשליך ביצים על ראש ממשלת איטליה מאסימו ד'אלמה.[1]

ב-2004 נבחר לפרלמנט האירופי כנציג אזור צפון מערב איטליה. בפרלמנט הצטרף לסיעת אירופה של חופש ודמוקרטיה ישירה (EFDD). הוא כיהן בתפקיד עד נובמבר 2006.

ב-2008 נבחר לבית הנבחרים האיטלקי כנציג מחוז לומברדיה, הוא התפטר מתפקידו לאחר שנבחר גם לכהונה נוספת כחבר הפרלמנט האירופי ב-2009. בבחירות הפרלמנטריות ב-2013 נבחר שוב לבית הנבחרים האיטלקי, הוא כיהן בתפקיד במשך כעשרה ימים, מ-6 במרץ עד 15 במרץ, עקב העדפתו לשמש כנציג בפרלמנט האירופי.

ב-2015 נבחר לסגן ראש סיעת אירופה של אומות וחופש (אנ'), המורכבת מקואליציה של נציגי מפלגות ימין בפרלמנט האירופי בהם החזית הלאומית (צרפת), מפלגת החירות האוסטרית, פלאמס בלאנג (בלגיה), המפלגה הכחולה (גרמניה) והמפלגה למען החירות (הולנד).

בדצמבר 2013 נבחר סלביני למנהיג מפלגת הליגה הצפונית, מפלגת ימין שבסיסה בצפון איטליה ולה אידאולוגיה אירוסקפטית והתנגדות להגירה בלתי חוקית. ב-2014 השיק את מפלגת "Noi con Salvini", מפלגת אחות לליגה הצפונית שתפעל באזורים בהם הליגה הצפונית לא מבוססת, נציגי המפלגה התמודדו בבחירות המקומיות ב-2016 וב-2017. לקראת הבחירות הכלליות ב-2018 הכריז סלביני כי המפלגה תתמודד בכל מחוזות הבחירה בשם "הליגה" והורדת המילה "הצפונית". המפלגה הייתה חלק מקואליציית המרכז-ימין שזכתה במספר המושבים הרב ביותר בפרלמנט, ובתוך הקואליציה היא הייתה למפלגה הגדולה ביותר עם 126 מושבים בבית הנבחרים ו-57 מושבים בסנאט.

לאחר הבחירות גיבש קואליציה עם מפלגת תנועת חמשת הכוכבים ומנהיגה לואיג'י די מאיו, השניים סיכמו על הקמת ממשלה בראשותה יעמוד ג'וזפה קונטה בעוד שניהם ישמשו כסגניו. הוא נכנס לתפקידו כמשנה לראש הממשלה ושר הפנים ב-1 ביוני 2018. כשר הפנים החל ליישם מדיניות תקיפה נגד הגירה, במסגרתה סורבה כניסתה של אונייה של ארגון רופאים ללא גבולות ו-SOS Méditerranée הנושאת כ-600 מהגרים מלוב,[2][3] הוכרז על מפקד אוכלוסין של אוכלוסיית הצוענים במדינה במטרה לגרש את השוהים הלא חוקיים,[4] וכן הכריז כי בכוונתו להביא לגירושם של 500,000 מסתננים.[5] בספטמבר 2019 סיים את תפקידו בעקבות התפרקות הקואליציה עם תנועת חמשת הכוכבים, שחברה למפלגות השמאל להקמת ממשלה חדשה.

בשנת 2020 הואשם סלביני בפרשה שבה נטען שמנע ממהגרים לעלות על ספינת משמר החופים, אך בית משפט בקטניה דחה את ההאשמות. בשנת 2021 נפתח משפט נוסף בפלרמו בו הואשם בחטיפה ובניצול לרעה של סמכויותיו כשר פנים, מכיוון שמנע מספינה עם 147 מהגרים לעגון במדינה באוגוסט 2019. רק אחרי התערבות של לשכת התובע האזורי הספינה של הארגון הספרדי Open Arms עגנה באי למפדוזה, 19 ימים אחרי שהמהגרים חולצו בלב ים. במהלך הימים שהיו תקועים בים קפצו חלק מהמהגרים למים וניסו לשחות לחוף, ואחרים פונו לטיפול רפואי.[6]

יחסו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלביני, מחשיב עצמו לתומך ישראל, הצהיר כי שנאת ישראל היא פשע מסוכן ואף מתנגד לתנועת ה-BDS.[7]

בינואר 2020, הודיע כי אם יבחר, יכיר בירושלים כבירת ישראל ואף יעביר את השגרירות אליה.[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מתאו סלביני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Quando Matteo Salvini lanciava le uova a Massimo D'Alema. Nel 1999 fu denunciato per oltraggio a pubblico ufficiale, האפינגטון פוסט, 21 במאי 2015 (באיטלקית)
  2. ^ מיכל קליינברג, מדיניות הגירה חדשה: איטליה סירבה להכניס ספינת פליטים לשטחה, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 11 ביוני 2018
  3. ^ רויטרס, איטליה חסמה ספינות מהגרים נוספות: "לא לעוד הגירה לא חוקית", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 16 ביוני 2018
  4. ^ סוכנויות הידיעות‏, "כמו מוסוליני": שר הפנים באיטליה רצה לפקוד צוענים ועורר סערה, באתר וואלה!‏, 19 ביוני 2018
  5. ^ אי-פי‏, שר הפנים החדש באיטליה למהגרים: הנסיעה החופשית נגמרה, התחילו לארוז, באתר וואלה!‏, 03 ביוני 2018
  6. ^ הידיעות, סוכנויות (2021-10-23). "נפתח משפט המהגרים של סלביני, ריצ'רד גיר יעיד". Ynet. נבדק ב-2021-10-23.
  7. ^ 1 2 אלדד בק, "האיחוד צריך לאסור את פעילות ה־BDS", באתר ישראל היום, 18 בינואר 2020