אגדת כרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיר ומכסה שנמצאו בחפירות בראס שמרה היא אוגרית.

אגדת כֶּרֶת הוא שירה אפית קדומה, שמעורבים בה בני אדם ואלים. זהו חלק מהמיתוס האוגריתי, מתקופת הברונזה המאוחרת, שנמצא בעיר אוגרית. השוני בינה לבין העלילות האחרות, שבאגדה זו מתוארת עלילה אנושית, שבה האלים אינם מתערבים במה שנעשה בארץ.

האגדה כתובה על לוחות KTU.1.14 עד KTU.1.16, לפי שיטת הקטלוג של מנפרד דיטריך ועמיתיו. כמו אגדות אחרות היא אינה נמצאת בשלמותה וחסרים ממנה חלקים לרבות סוף העלילה. ישנן דעות שונות לגבי סדר עריכתם של הלוחות, וכאן מובאת הגרסה של ד"ר דוד אמיר.

הדמויות המרכזיות הן המלך כרת, אשתו חורי, בנו יצב ובתו שמנת וראש האלים אל. העלילה, שעוסקת באובדן, מתווה דרך להתאוששות מאסון גדול, מורה כי לראש האלים תפקיד חשוב מאוד בנחמה ובהתרפאות, ומכוונת להכרת תודה כלפי האלים, במיוחד כאשר האדם נודר נדרים.

סיפור העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של העלילה היא באסון הכבד הפוקד את המלך כרת - 'עבד אל', מלכה של חובור, שבו מתים כל צאצאיו בנסיבות שונות. הוא נותר ערירי, ובשנתו הוא בוכה ואז מתגלה אליו אל, ראש הפנתיאון, שמנחם אותו ומייעץ לו להקריב קורבנות לו ולבעל (ובהם טלה, גדי, לחם, ציפור ויין). לאחר הטקס לפי ההתגלות, על כרת לאסוף צבא[1], לתקוף את העיר אודום ולבקש ממלך העיר פבל, לתת לו לאישה את חורי בת המלך, בעלת היופי האגדי, שיפה כאלה ענת, בתמורה להסרת המצור[2].

המלך כרת מתעורר משנתו ועושה כפי עצתו של אל. הוא זובח לאלים אל ובעל, נושא ידיו לשמיים, מכין מזון לעירו, מגייס צבא עצום שמונה שלוש מאות אלף חיילים, מצייד אותם כראוי ויוצא בראשם. בסוף היום השלישי הם מגיעים למקדש אשרה אלת צור וצידון, ושם הוא נודר נדר שאם היא תהיה בעזרו, הוא יתרום לעבודתה, ויכפיל את משקל הנסיכה חורי בכסף, ואף ישלש אותה בזהב. בסופם של ארבעה ימים נוספים, הוא מגיע לאודום, תוקף את סביבותיה ומטיל עליה מצור, עד שלבסוף פבל מלך אודום נכנע לו ומוסר לו את בתו היפה לאישה, למגינת לבם של תושביו[3].

לרגל המאורע מתכנסים האלים לאסיפה מיוחדת, ובעל מציע לאל לברך את כרת. ואל מברך את כרת שייולדו לו שמונה ילדים ובהם את יצב, הילד שיינק מאשרה וענת[4]. לאחר שהוא נושא אותה לאישה היא יולדת לו שמונה בנים ובנות. הוא מייעד את המלוכה לשמנת, בתו הצעירה ביותר במקום לבכור והאלים מסכימים לכך ברצון. אך כרת שלא עמד בנדרו לאלה אשרה, נענש על ידה במחלה חשוכת מרפא[5]. אשתו עושה סעודה מיוחדת לנכבדי העיר, כנראה במטרה לעוררם למצבו הרע של בעלה ולבקש עצה למחלתו[6].

בנו של כרת, אלחוא תוהה לעצמו איך אביו בן אל יכול למות, ובוכה אצל אביו הגוסס. כרת מרגיע אותו ומבקש ממנו להתאפק ולהשאיר את האבלות והדמעות לאחותו שמנת. הוא מבקש ממנו שייקרא לאחותו, אבל יסתיר את דבר גסיסתו ויספר לה, כי הוא עורך זבח ומזמין אותה לבוא עם התוף שלה. אלחוא נוטל את הרומח שלו, יוצא אל שמנת ומגיע אליה בדיוק לכשיצאה לשאוב מים. אלחוא מניח את רומחו ושמנת נופלת לארץ מכיוון שהיא מבינה שאביה חולה, אך אלחוא מנסה לטעון שמדובר בזבח ועצרת[7]. שמנת לא מקבלת את ההרגעה וחוקרת את אלחוא והוא מספר לה כי אביהם חולה כבר כמה חודשים, והיא בוכה וגם לא מבינה איך אביה בנו של אל ימות ככל בן תמותה, ונכנסת בוכיה לאביה[8].

בעקבות מחלתו של כרת, היבולים לא עולים יפה, ומאגרי המזון של העיר מידלדלים[9]. אל, אבי האלים מחליט לרפא את כרת, אבל אף אחד מהאלים לא מוכן להרתם לעזרתו, אף שהוא מבקש שבע פעמים ולבסוף אל בורא בלחש מאגי אלה מיוחדת בשם שעתקת, שתפקידה לרפא את כרת, היא נכנסת לביתו בוכה, דואה ומכה את הסבל שאוחז בכרת בראשו וכך מסלקת את הסבל ופותחת את תיאבונו של כרת[10] ולאחר שכרת מתרפא ואוכל ארוחה דשנה, הוא חוזר לאיתנו ולכס מלכותו[11].

בנו הבכור יצב שעדיין נער, והודח למעשה מלהיות יורש עצר בידי אביו, שומע לקול יועציו וקורא תגר על אביו. יצב חוזר באוזני אביו על דברי יועציו ומבקשו שירד מכס המלוכה, ויפנה לו את המקום, בשל "שלא דן דין אלמנה ולא שפט את משפט קצר הנפש". בתגובה לתביעתו מקללו אביו המלך קללה נמרצת, שחורון ישבור את ראשו ועשתרת את קודקודו[12].

מוטיבים מרכזיים בעלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלות באלים ובמיוחד באל שמוצג כמרכזי. גם בעלילה זו מתגלה תלות גדולה מאוד באלים. במיוחד אל - ראש האלים, שיועץ למלך, מתווה לו את דרכו, משנה את הנורמות של הירושה, ואף מרפא אותו. בניגוד לאגדות האחרות אל מאוד פעיל ואקטיבי. דוד אמיר מציין כי הסיבה לכך היא שמדובר במלך ואל אחראי שהסדרים בארץ יישמרו. מעמדו הבכיר של האל בעל, אף הוא בולט בעלילה זו. גם כאשר אל מייעץ להקריב קורבנות לבעל, וגם כאשר באסיפת האלים, בעל פונה לאל ומבקש ממנו לברך את כרת ואשתו. הברכה אגב נעשית על כוס. אף שלא מסופר מה המשקה ניתן להניח בוודאות שמדובר ביין.

הכרת תודה. אי הכרת תודה והפרת נדרים לאלים, הוא דבר שאסור לעשותו. כרת שהפר נדרו לאלה אשרה - האלה הראשית של צור וצידון, כפי שמתואר באגדה, נענש במחלה חשוכת מרפא וכמעט שמת, לולי התערב במיוחד ראש האלים לרפאו. מעניין להשוות למקרא, "כי תדר נדר לה' אלהיך, לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, והיה בך חטא" (דברים כ"ג כ"ב).

הקרבת הקורבן. ישנו פירוט רב של המעשה הפולחני. ניכר שהקרבת הקורבן לא נעשית סתם כך. ישנה טהרה במים לפני הקרבת הקורבן. כרת מתרחץ. רוחץ ידו עד אמתו ואצבעותיו עד שכמו. לוקח טלה וגדי, שתי לחם, קרבי ציפור, ויוצק בגביע כסף יין ובגביע זהב נופת. ועולה למגדל שם הוא מקיים את הפולחן, ומעליו הוא נושא את ידיו לשמים.

תפקיד המלך. מוטיב נוסף שחוזר כאן כמו באגדת אקהת, הוא תפקידו של המלך להיות שופט צדק, ולהגן על החלשים בחברה: אלמנות, יתומים ודומיהם. מוטיב שחוזר פעמים רבות במקרא.

נשות חתנים טריים שהתגייסו. כאשר צבא כרת יוצא למלחמה, החיילים שאך התחתנו, מעבירים את נשותיהן לחבריהם ואף לזרים, כנראה כדי שהן לא תשארנה ללא הגנה. מעניין להקביל את החוק המקראי שפוטר חתנים לצאת למלחמה שכזו ולהיות נקיים שנה אחת לביתם.

מקבילות סיפוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוב. המלך כרת בדומה לאיוב נופל לתוך טרגדיה נוראה. כל משפחתו נמחקת והוא נופל לדיכאון. אך בעוד שבסיפור איוב הדבר פותח פתח לחשבון נפש ולהתמודדות עם בעיית הרע בעולם, אצל כרת ששמו מעיד עליו על כריתה שמתרגשת עליו, הדבר ברור מאליו שיש בעולם רע, שמתרחש בשל שליטתם של הכוחות הרעים, והוא עוסק לא בהתמודדות עם העבר והשאלה מדוע הדבר קרה לו, אלא כיצד להשתקם מחדש, כאשר פניו לעתיד. אמנם באיוב, כאשר התפיסה היא אחדותית, שגם הטוב וגם הרע באים מאותו אל, סוגיה פילוסופית זו דורשת ליבון מעמיק. מקבילה נוספת בין שתי דמויות אלו, שבסופו של דבר שניהם משתקמים בעזרתו של האל.

העדפת הצעיר. המלך כרת בעקבות דרישת האל, מעדיף דווקא את הבת הצעירה והשמינית על פני הבכור, בניגוד לנוהג המקובל, של העדפת הבכור, בדומה לסיפורי המקרא בספר בראשית והעדפתו של יעקב את בנו הצעיר יוסף על בני הבכור ראובן, וכמו בסיפור של המלכת דוד בידי שמואל, והעדפתו כבן השביעי (או השמיני) על פני הבכור (שמואל א', ט"ז ו'-י"ג, דה"י א', ב' ט"ו).

מרד הבן באביו. בדומה לסיפור התנ"כי אודות אבשלום בנו של דוד שמרד בו, הבן קורא תגר על מלכותו ומנסה להדיחו מהשלטון. אך בניגוד לסיפור התנ"כי, הוא רק מביע את רצונו במילים, ומבקש ממנו לרדת ממלכותו, בעוד שבסיפור התנ"כי אבשלום מורד באביו בפועל ואף מנסה להורגו.

היום השביעי. היחס ליום השביעי, כמו באגדות אחרות אף כאן הוא מיוחד. ההליכה לאודום נמשכת ששה מים וביום השביעי הם מגיעים ליעדם. גם ההתקפה על הפרזות של העיר נמשכת ששה ימים וביום השביעי פבל מלך אודום נכנע לפני המלך כרת.

מלחמה בשל אישה. העלילה מזכירה במקצת את סיפור מלחמת טרויה. מלחמה שנפתחת בשל רצון להשיג אישה יפה. גם באגדה זו היופי הנשי מועלה על נס, כאשר הנסיכה המיועדת מתוארת בתוארי יופי רבים, ובהם שהיא יפה כמו האלה ענת, היפה שבאלות הכנעניות.

מות בשל אישה. באגדת אקהת הגיבור מת בשל התגרותו בענת, ואילו באגדת כרת הגיבור כמעט שנהרג בשל שלא מילא את נידרו כלפי אשרה, מה שכתוב בפירוש באגדה מספר פעמים "במלונתך לבכי נעזבך בידי אישה?" (אלים וגיבורים עמ' 90).

מספרים עוקבים. בשירה האוגרתית נהוג להשתמש במספרים עוקבים, כנראה לחיזוק הרושם וההתמשכות של הדבר. כך בתחילת האגדה מסופר על המלך כרת שמכין צידה לצבאו, "יאפה לחם לחמישה, מזונות לשישה ירחים" (אלים וגיבורים עמ' 83). לאחר מכן בזמן מחלתו עושים סעודת בשר גדולה לנכבדי העיר: "קראי לשבעים שוורי לשמונים צבאיי" (שם עמ' 87). גם מחלתו מתוארת באופן דומה "שלשה ירחים שהוא חולה, ארבעה דווה כרת" (שם עמ' 91). מוטיב זה חוזר למעשה בכל השירה האוגריתית פעמים רבות, והוא נמצא גם בתנ"ך: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר" (מלכים א, ה' כט).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987 - תשמ"ז, עמ' 75-96.
  • נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית, (מיתוסים 15), הוצאת מפה, תל אביב תשס"ט
  • Baruch Margalit, “The Legend of Keret,” in: Wilfred G.E. Watson and Nicolas Wyatt (eds.), Handbook of Ugaritic Studies, Leiden: Brill, 1999, pp. 203–233.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ KTU.1.14.I-II
  2. ^ KTU.1.14.III
  3. ^ KTU.1.14.III-V.
  4. ^ KTU.1.15.II
  5. ^ KTU.1.15.III
  6. ^ KTU.1.15.IV-V
  7. ^ KTU.1.16.I
  8. ^ KTU.1.16.II
  9. ^ KTU.1.16.III
  10. ^ KTU.1.16.V
  11. ^ KTU.1.16.VI
  12. ^ KTU.1.16.VI:25-28