ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה מבוסס על קובץ תקנות מנדטוריות שהחילה מועצת המדינה הזמנית משנת 1948 על אזורי הגליל, "המשולש", הנגב ועל הערים רמלה, לוד, יפו ומגדל-אשקלון, אזורים שהיו מאוכלסים ברוב ניכר של ערבים. הממשל הצבאי הסתיים בשנת 1966.

הממשל הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)

הממשל הצבאי החל בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ופעל על פי תקנות ההגנה (שעת חירום) שחוקקו בשנת 1945 בזמן שלטונו של המנדט הבריטי. מועצת המדינה הזמנית הכריזה ביום 19 במאי 1948, כי במדינה קיים מצב חירום ועקב כך נתנה לתקנות אלה תוקף חוקי. הממשל הצבאי הוטל על אזורים מוגדרים, על פי המלצת הרמטכ"ל יעקב דורי, ובהסכמת שר הביטחון דוד בן-גוריון והוא ניצב ביסודה של החקיקה הביטחונית בכלל וחקיקת חוקי החירום בישראל בפרט[1].

מערכת הממשל הצבאי הוטלה על השטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת העצמאות, והיו מיועדים ברובם, על פי תוכנית החלוקה, להיות חלק מהמדינה הערבית. מפקדו הראשון היה האלוף אלימלך אבנר.

תחת שליטת הממשל נכללו תחומי הגליל, המשולש, הנגב והערים רמלה, לוד, יפו ואשקלון, והוא חולק לשלושה פיקודים שונים: האזור הצפוני שגבולותיו: מצפון, גבול לבנון, במזרח, כביש סאסא-מירון, עד צומת שדה אילן, בדרום עמק יזרעאל ונצרת ובמערב שפרעם עד לקו הכביש עכו-צפת ומשם פנה הגבול צפונה על יד ראש הניקרה, עד לגבול הלבנון. האזור המרכזי או המשולש, שגבולותיו היו: בצפון אזור מגידו, דרומה לאורך ואדי עארה עד כפר קאסם. האזור הדרומי, נגב שגבולותיו: במזרח גבול ירדן ובמערב גבול רצועת עזה[2]. מתוך 162 התקנות שנחקקו בזמן המנדט, הופעלו לצורך הממשל הצבאי רק חמש תקנות

  • תקנה 109 – איסור על אדם להימצא בשטחים מסוימים.
  • תקנה 110 – העמדת אדם לפיקוח משטרתי, תוך הגלייתו ממקום מגוריו הקבוע.
  • תקנה 111 – מעצר אדמיניסטרטיבי (מנהלי).
  • תקנה 124 – הטלת עוצר.
  • תקנה 125 – הכרזה על שטחים סגורים והגבלות התנועה אליהם ומתוכם[3].

באופן רשמי, גם יהודים אשר גרו בשטחי הממשל היו כפופים לתקנותיו, אך בפועל לרוב הוחרגו מהצורך לשאת רישיון[4]. אולם, כיוון שהשטח שהיה נתון לשליטת הממשל הצבאי היה מאוכלס בעיקר בערבים, התברר שמשימתו המרכזית של הממשל הצבאי הייתה דווקא מהתחום האזרחי כמו: מניעת חופש התנועה וחופש הפעולה מהאזרחים הערבים.

ההצדקה לקיומו של הממשל הצבאי הייתה שאוכלוסייה ערבית זו מסכנת את ביטחון המדינה היהודית. טיעון זה התקבל אז כהגיוני וכמציאותי על ידי רוב הציבור וזכה בראשיתו לביקורת מועטה בלבד. אולם כבר בשנים הראשונות של המדינה עלו בציבוריות הישראלית, בכנסת ובהנהגת מפלגת השלטון מפא"י, (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ביקורות על אופיו ותפקידיו של הממשל הצבאי, ולעיתים אף על עצם הצורך בקיומו. לפיכך כבר למן ההתחלה בדקו ממונים וועדות את יעילותו, ואף נערכו שינויים בתקנות שמשמעותם הייתה צמצום השטח של הממשל הצבאי[5].

על פי ד"ר יאיר בוימל[5], הכריעו במהלך השנים שלושה רעיונות מרכזיים שהביאו בסופו של דבר לביטולו של הממשל הצבאי. הראשון היה לאחר סיומה של מלחמת סיני שאז הגיע הממסד הישראלי למסקנה, שהתושבים הערבים בישראל לא יעזבו את הארץ. הרעיון השני נקבע על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שעל פיו הממשל הצבאי הוא המכשיר העיקרי המאפשר הן שליטה בערבים, והן את הרחקתם מהמערכות המדינתיות, וכן מאפשר ביתר נוחות את משימת ייהוד הארץ ובעיקר הגליל והנגב. בנוסף ראו קובעי המדיניות בעצם קיומו של הממשל אמצעי הרתעה כלפי מדינות ערב שימנע מהן מלפתוח במלחמה נגד ישראל. הרעיון השלישי החל לקרום עור וגידים עם עלייתו של לוי אשכול לשלטון. ההנהגה הפוליטית החדשה לא ראתה בעצם קיומו של הממשל הצבאי אמצעי להרתעת מדינות ערב, וכן לא ראתה בערבים גורם מסכן למדינה ולכן יכולה הייתה מדינת ישראל להרשות לעצמה לבטל את מנגנון הממשל הצבאי, ובכך להוכיח הן כלפי פנים והן כלפי חוץ את טוהר מידותיה של הדמוקרטיה הישראלית ולטהר אותה מכתם הכוחניות וחוסר השוויון שדבק בה[5].

עם זאת, המשיכה אותה הנהגה לשלוט בערבים ולהגבילם באמצעים ביטחוניים אזרחיים. כך אפשר לראות בהצעה לסדר היום של אמיל חביבי ממק"י, שקבע כבר בנובמבר 1963 שאין בהקלות האחרונות משום הקלות אמת, וכלשונו: "ההר הוליד עכבר"[6]. סברי ג'ריס תיאר את הבלבול, המבוכה וההשפלה שהייתה מנת חלקם של הערבים תחת שלטון הממשל הצבאי, ובמיוחד את משטר הרישיונות ואת נשק ההגליה שהופעל בעיקר מסיבות פוליטיות. אנשים הוגלו למקומות הרחוקים מבתיהם מבלי שהיו להם מקורות מחיה, והם הצטוו להתייצב מספר פעמים ביום בתחנות משטרה רחוקות[7]. יוסף ושיץ כותב גם הוא "מלבד האזרחים ה"רגילים" ישנם סוגים רבים של ערבים פחותי זכויות: אלפי פליטים עירוניים וכפריים שאין מרשים להם לחזור למקומותיהם"[8].

חוקי הממשל הצבאי היו מכוונים רק כלפי התושבים הערבים של המדינה כפי שאפשר לקרוא ב"צווי סגירת שטחים והיתרי תנועה שבתוקף", 1.8.1962, אמ"י, 11 / 313 /ל. אף על פי שהממשלה הכריזה תמיד שהממשל הצבאי הוא חלק מזרועות הצבא, למעשה קבלו מפקדיו את ההנחיות שלהם מ"הוועדה המרכזית לביטחון" שבה היו חברים יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מפקד הלשכה לתפקידים מיוחדים במשטרה (לת"ם) ומפקד היחידה הערבית בשב"כ. אנשי הממשל ניהלו תיקי מידע רבים על אזרחים ערבים[9].

המאבק נגד הממשל הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שחלפו השנים, גברה הביקורת על הממשל הצבאי בקרב חלקים בציבור היהודי. סאטירות, שירים וקריקטורות הציגו את מורת רוח חלק מהציבור מהממשל[10]. רבים מהמתנגדים לממשל הצבאי חשבו גם הם, כי הערבים בישראל מהווים איום ביטחוני פוטנציאלי, אך בניגוד למצדדי הממשל, טענו המתנגדים כי דווקא עצם קיומו של הממשל מחריף את הניכור בין הצדדים, בשל העובדה שהוא זורע שנאה ותלישות מהמדינה. כמו כן, רבים ניסחו את התנגדותם הפרגמטית לממשל תוך כדי הדגשת ערכי הדמוקרטיה והליברליזם שמדינת ישראל מחויבת אליהם. כך חשבו אישי ציבור מקצוות שונות של הקשת הפוליטית כגון מנחם בגין מימין, יעקב חזן משמאל, פנחס רוזן הליברל, חיים משה שפירא מהמחנה הדתי, משה דיין איש הצבא ומשה שרת איש משרד החוץ. לדעת כל מחנה המתנגדים היה סיכוי סביר לשילובם של הערבים בחברה הישראלית ולכן היה ברור להם שהממשל הצבאי לא מאפשר חזון זה[4].

הן הביקורת הציבורית והן הביקורות בישיבות הכנסת הלכו והחריפו כאשר התברר יותר ויותר, שהאזרחים הערבים של מדינת ישראל ככלל, אינם מהווים סיכון ביטחוני ואילו רשויות הממשל מנצלות את כוחן לא לצורכי ביטחון. בעקבות ביקורות אלו מינתה הממשלה בודקים וועדות שחבריהן היו אנשי ביטחון בפועל או בדימוס. כל הבדיקות הללו הגיעו למסקנה בדבר הצורך בקיומו של המשטר הצבאי[11].

תאופיק זיאד שהיה מרותק בשנות החמישים לעירו נצרת, שלח מכתב מחאה לראשי רשויות יהודים וערבים בו הוא מזהיר שצעד זה עלול לבסוף להתנקם גם באזרחים יהודים[12].

יגאל אלון חשב שהממשל הצבאי הוא מעשה אנטי דמוקרטי ואנטי חינוכי כיון שהוא משריש דעות קדומות כנגד ערבים ומגביר את טינת הערבים לשלטון היהודי[13]. אמנון לין שהיה בשנת 1965 יושב ראש המחלקה הערבית של מפא"י נתן תוקף לטענה שהממשל היווה מכשיר פוליטי בידי מפא"י[14]. יוחנן בדר, שהיה מבכירי הח"כים של תנועת חרות, כתב על כך במאמרו הנוקב "בכנות כלפי הערבי אזרח ישראל", חרות, 22.5.1959[14]. מנחם בגין טען בישיבת הכנסת מיום טז באדר א' תשכ"ב, 20 בפברואר 1962:

קיומן של תקנות אלו מעלה סימן שאלה מעל זכויות היסוד של כל אזרח בישראל. וחופש שאול איננו חופש"; "יש סכנות שתודעתן וידיעתן החריפה חייבות להיות מנת חלקו של כל אזרח ואיש בישראל; אבל מה קשר בינן לבין המוסד המינהלי הקרוי ממשל צבאי?

[15]

ועדות הבדיקה הראשונות: 1949 – 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזור הסמכויות בין משרד המיעוטים והמחלקות לענייני ערבים שהיו קיימות במשרדי ממשלה שונים, גרמו למבוכות ואי בהירויות רבות שעליהן התלונן כבר אלימלך אבנר בשנת 1948. שר המיעוטים אף הוא טען שקיימת עמימות בפירוט הסמכויות בין הגופים האחראיים על הממשל. במרץ 1949 מינה שר הביטחון ועדה לבירור בעיות הממשל הצבאי ועתידו. יושב ראש הוועדה היה אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי, וחבריה היו רב-סרן מיכאל הנגבי שהיה המושל הצבאי של הנגב ויהושע פלמון ממשרד החוץ. למזכיר הוועדה מונה היועץ המשפטי של הממשל הצבאי סרן ח. מירון[16] הוועדה המליצה להמשיך את קיומו של הממשל הצבאי בגליל, למעט אזורים המאוכלסים ביהודים, בנגב וברצועה לאורך גבול ירדן. היא המליצה לבטל את הממשל בערים יפו, רמלה, לוד ועכו. בן-גוריון קיבל החלטה זו פרט לעכו שבה נשאר הממשל. שאר ההמלצות בקשו להגדיל את מספר בתי הספר והכשרת המורים וכן להדק את הפיקוח "על ידי פעולות סריקה, בדיקות תעודות, פיקוח על העוצר ועוד"[17].

בשנת 1950 הוגש סיכום המלצותיו של שאול אביגור, שנתבקש גם הוא לבדוק את הנושא. מכתב ההמלצות שהוגש באפריל שנה זו, הופנה לראש הממשלה דוד בן-גוריון, לרמטכ"ל יגאל ידין ולסגנו מרדכי מקלף. גם שאול אביגור קבע שקיום הממשל הצבאי חיוני ביותר והאחריות עליו צריכה להיות בידי אחראי במשרד ראש הממשלה הכפוף ישירות אליו ולא בידי הצבא. אולם בניגוד להמלצות אלו נשאר הממשל צבאי בידי הצבא וכפוף לרמטכ"ל[17].

בשנת 1951 הוקמה ועדה נוספת שזכתה לשם "הועדה לבירור שאלת הערבים בישראל". בראש הוועדה עמד שוב יהושוע פלמון גם ועדה זו קבעה שיש להמשיך את קיומו של הממשל הצבאי והוסיפה עוד שהמושל הצבאי בכל אזור הוא נציג הממשלה לכל דבר ועניין[17]. בשנת 1952 הטיל בן-גוריון על פנחס לבון שהיה באותה עת שר בלי תיק, לברר שוב את בעיית הממשל. לבון קבע שהממשל לא עמד בתפקידיו באשר לצורכי ביטחון בשטחי תורפה וכן לא יכול היה בעזרת המנגנון המצומצם שעמד לרשותו לתת שירות יעיל לצורכי התושבים הערבים. לבון לא המליץ לבטל את הממשל הצבאי, אולם גם המלצותיו האחרות לייעול השלטון לא התקבלו[17].

במשך כל תקופת שלטונו חזר בן-גוריון על שלושה עיקרים שבגללם יש צורך להשאיר את המשטר הצבאי.

  • יש קשר בין הממשל הצבאי לבין הסכסוך בין ישראל למדינות ערב
  • הזדהותם הלאומית הטבעית של הערבים בישראל היא עם מדינות האויב, ולכן ציבור זה חשוד כגיס חמישי.
  • הממשל הצבאי הוא חלק מצה"ל וביטולו עלול לכרסם בכוח ההרתעה העיקרי של ישראל[11]

ועדת רטנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן רטנר

ב-6 בדצמבר שנת 1955 מינתה הממשלה, על פי סעיף 51 בקווי היסוד של הממשלה, ועדה אזרחית בראשותו של פרופ' יוחנן רטנר שהיה יושב ראש הוועדה ואליו חברו דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים לשעבר והעו"ד החיפאי יעקב סלומון. במשך שני חודשי פעולתה בינואר ובפברואר, שמעה הוועדה את עדויותיהם של 39 עדים יהודים ו50 עדים ערבים וגם סיירה בשלושת אזורי הממשל הצבאי.

הפרוטוקולים שכוללים את העדויות של התושבים הערבים, נמצאים בתיק הממשל הצבאי במרכז המידע בגבעת חביבה. אין בתיק זה עדויות של יהודים[17].

כמעט כל העדים הערבים שהופיעו לפני הוועדה הדגישו שסיבת העוינות שחשים ערביי ישראל למדינה, נובעת מפעולות הממשל הצבאי. רוסתום בסתוני ויוסף ח'מיס שניהם חברי כנסת מטעם מפ"ם טענו שבכל שנות שלטונו לא הצליח הממשל לעצור ריגול הברחות והסתננות של ערבים ובנוסף האשימו את הממשל שהוא מתפקד כמכשיר חשוב לגיוס קולות למען מפלגת השלטון. עו"ד אליאס כוסא האשים את הממשל בכוונה להשפיל ולדכא את הערבים. הדו"ח הסופי של ועדת רטנר נמצא בגנזך המדינה בירושלים. כל הפרוטוקולים המפורטים של דיוני הוועדה עדיין מוגדרים סודיים אף על פי שעברו מאז ועד עתה, שנת 2017, שישים שנים. החומר המלא של ועדת רטנר נמצא בארכיון צהל בגבעתיים, אולם השב"כ עדיין לא מתיר לראות חומר זה[18].

ב-24 בפברואר 1956 הגישה הוועדה את מסקנותיה:

הוועדה עמדה על כל מה שאפשר וצריך לעמוד עליו, על מנת שתוכל...להסיק המסקנות

דוח ועדת רטנר 1956:1

ועדת רטנר המליצה על המשך השלטון הצבאי על ערביי ישראל, וכן קבעה שאין אפשרות לצמצם את הממשל כיוון שכבר צומצם במידה מקסימלית[17].

ועדת רוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1959 מינה בן-גוריון ועדת שרים נוספת בראשות פנחס רוזן וחבריה היו יוסף בורג שר הדתות, מרדכי בנטוב שר הפיתוח, קדיש לוז שר החקלאות ובכור-שלום שטרית שר המשטרה. מזכיר הוועדה היה אורי לובראני ששרת בלשכת היועץ לעניינים ערבים במשרד ראש הממשלה. בשנת 1959 התפטר השר יוסף בורג מהוועדה עקב פרישת מפלגתו מהקואליציה והשר ישראל בר יהודה החליפו.

ועדת רוזן קראה את הדו"ח שפרסמה הוועדה הקודמת, ועדת רטנר, ערכה גם היא סיורים באזורים שבהם שלט הממשל הצבאי ושמעה עדויות של מספר מצומצם יותר של עדים. העדים שהופיעו בפניה היו: אל"ם משאל שחם, ראש אג"ם-ממשל צבאי במטכ"ל; אל"ם יהושפט הרכבי, ראש אגף מודיעין במטכ"ל; א. הלפרין (איסר הראל) ראש השב"כ; סא"ל יהושע ורבין, המושל הצבאי של אזור הצפון; סא"ל ז. מרט, המושל הצבאי של אזור התיכון; סא"ל פנחס עמיר, המושל הצבאי של אזור הנגב; ח"כ פארס חמדאן; ח"כ מסעד קסיס; ח"כ יוסף ח'מיס; ש. לנדמן, מנהל מחלקת המיעוטים במשרד הפנים, וחברי משלחת איגוד יהודי-ערבי למען שלום ושוויון זכויות[19]

כדי לקצר את זמן חקירותיה הזמינה הוועדה, רק אחד עשר עדים שהיו לפי הגדרתה, "נציגים מובהקים של האוכלוסייה הערבית ונציגי מפלגות וגופים ציבוריים. שאר העדים, שביקשו להופיע בפני הוועדה נתבקשו להגיש לה את תמצית טענותיהם בכתב. דבריהם של נציגי הממשל הצבאי, משאל שחם ואיסר הראל צוטטו בהרחבה בדו"ח הוועדה. משאל שחם הסביר לוועדה שפעולות הממשל מבוססות על שני תפקידים: "ביטחון שוטף" שעוסק במניעת הסתננויות וסיוע למסתננים, שמירת שטחי האימונים כשטח סגור בפני הערבים, מניעת התארגנויות עוינות ופיקוח על תנועת התושבים הערבים. תפקיד "הביטחון המצטבר" עוסק במניעת תפיסתן של קרקעות שתוכננו ליישוב יהודי וסיכול הקמתם מחדש של כפרים שננטשו על ידי הערבים במלחמת העצמאות. כמו כן הסביר משאל שחם את חשיבותו של הממשל הצבאי כגורם מתאם בין פעילויות משרדי הממשלה השונים לבין האוכלוסייה הערבית.

איסר הראל תמך גם הוא בהמשך הממשל הצבאי ונימוקיו היו גם מתחום יחסי החוץ של ישראל כמו, התמיכה הגדולה של רוסיה הסובייטית בלאומנות הערבית, והתגברות העיסוק בנושאי הלאומנות הערבית עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר במצרים. בנוסף סבר איסר הראל שהממשל משמש כמכשיר יעיל לבלימת הקומוניסטים הערבים ומאפשר גיבוש מדיניות אחידה כלפי המיעוט הערבי, שאחרת תתפצל בין משרדי משלה רבים ותאבד את אחידותה.

בעדויות האזרחים הערבים הופיעה בין השאר עצומה שעליה חתמו כאלף תושבים מהכפרים קלנסווה, אום אל-פחם וטייבה, בה הם קובלים על שלילת חופש התנועה, התערבות בעניינים פנימיים, רדיפות על רקע לאומי שכולם יחד עוזרים לטיפוח יחס האיבה של הערבים כלפי היהודים והמשטר בישראל. בעיתון "אל-מרצאד" ב-5 ביוני 1958 פרסם תושב טייבה על אודות המסחר שנעשה בהסדרת רישיונות מעבר. גורמים שונים מנצלים את המצב לטובתם ומבקשים תשלומים תמורת השגת רישיון. גם אגודה בשם "איחוד" שהוקמה לשם קירוב לבבות בין האוכלוסייה הערבית ליהודית פנתה לוועדה ובין שאר נימוקיה כנגד הממשל טענה שהוא מהווה גורם אנטי חינוכי לבני הנוער, גורם נזק לביטחון ומהווה ביזיון לדמותה של המדינה[19].

רוב של שלושה חברים: פנחס רוזן מרדכי בנטוב וישראל בר יהודה הצביע בעד ביטול הממשל, כנגד שניים, בכור-שלום שטרית וקדיש לוז שהתנגדו לביטול. הוועדה המליצה להפסיק[20] את הממשל הצבאי אולם עם זאת המליצה להשאיר על מקומן את תקנות ההגנה משנת 1945[19].

ייתכן שהרוב בוועדה הושפע גם מדברי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שכתב במסמך פנימי מספטמבר 1959 את הדברים הבאים:

”קיומו (של הממשל הצבאי) מעורר בקרב הערבים התנגדות פסיכולוגית ומטפח ריגשות מרירות וקיפוח [...] לשלטון, על שלוחותיו הביטחוניות והמדיניות, אין כיום שליטה מספקת על האוכלוסייה הערבית [...] על מנת לייעל את הפיקוח הביטחוני ואת השליטה בשטח הערבי יש להעביר את תפקידיו האזרחיים של הממשל הצבאי לגוף אזרחי”[21].

הממשלה לא הסכימה עם מסקנתה של ועדה זו ובן-גוריון אף איים להתפטר מתפקידיו, החלטת הכנסת השאירה את המצב על כנו[22].

הממשל הצבאי בין השנים 1958–1963[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-גוריון התנגד כל השנים לביטולו של הממשל הצבאי, אולם בשנות כהונותיו האחרונות, ייתכן שבלחץ ההולך וגובר של ההתנגדויות לממשל, הוא נתן הוראות להקלות בתקנות הממשל הצבאי, ובכך החלו השלבים הראשונים של התהליך הארוך לביטול של הממשל הצבאי.

מספר גורמים הביאו לשינוי באופן חשיבתו של השלטון הישראלי. אחד היו הפקת הלקחים והמסקנות שלאחר סיומה של מלחמת סיני. התברר שיש לקבל את התושבים הערבים בישראל כעובדה קיימת ותושביה אינם מתכוונים כלל לעבור לארצות אחרות, כפי שקיוו השלטונות קודם לכן. מרדכי נמיר שהיה אז יושב ראש ועדת מפא"י לענייני הערבים אמר בישיבת הוועדה: "אני יוצא מתוך הנחה שהערבים שישנם בארץ יישארו – אלא אם תהיה קטסטרופה"[21]. שמואל דיבון יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים כתב גם הוא במסמך שכותרתו "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל":

”מדיניות הממשלה לגבי המיעוט [הערבי] הגיעה לפרשת דרכים ועליה להחליט [...] יש להניח בוודאות שאין לצפות בעתיד הנראה לעין לאפשרות של יציאה סיטונית של ערבים מן הארץ. אי לזאת יש להסיר אפשרות זו מעל הפרק בתכנון המדיניות לעתיד”[21].
הסולחה ההמונית שנערכה בכפר קאסם בנובמבר 1957

גורם נוסף, היה הזעזוע שגרם טבח כפר קאסם בדעת הקהל הישראלית, והמשפט שהתקיים אחר כך שבו הועמדו לדין 11 קצינים וחוגרים שהיו מעורבים בטבח. שמונה מהנאשמים הורשעו ונדונו לתקופות מאסר ממושכות שבין 7 עד 17 שנה[23].

הגורם השלישי היה קשור בשגשוג הכלכלי שהחל בשנת 1958 והיה חסר תקדים אפילו בקנה מידה בין לאומי[24]. צמיחה זו הביאה לצורך ההולך וגובר בידיים עובדות במשק היהודי, ואילץ את השלטון להקל על חופש התנועה של הציבור הערבי, שהיה חלק ניכר מעתודות כוח העבודה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה מספר המועסקים הערבים בשנת 1959 כ-10,000 ואילו בשנת 1966 עלה מספרם ל-40,000[21].

ב-5 באוגוסט 1959 החליטה הממשלה על מתן מספר הקלות בחופש התנועה מאזורי הממשל. שאפשרו לערבים לנוע מאזורי הממשל שבהם הם גרים – הגליל, המשולש, הנגב – לתוך הערים היהודיות, אולם לא לתוך אזורי ממשל אחרים. עם זאת, המציאות קבעה עובדות בשטח וחלה תזוזה במספר התושבים הערבים שיצאו ממקומות מגוריהם לעבר היישובים היהודיים. החלה עלייה מומרצת במספרם של הפועלים הערבים במשק היהודי החל משנת 1958, ובאוגוסט 1958 החלו הערבים גם להתקבל כחברים בהסתדרות העובדים[21].

בפברואר שנת 1960 זכו מתנגדי המאבק הוותיקים במק"י לתמיכה מסוימת בהתנגדותם לממשל, כאשר מפלגות חרות והציונים הכלליים הגישו לכנסת שלוש הצעות לסדר היום כנגד הממשל. אם כי בניגוד למק"י, מפלגת חירות לא דרשה לבטלו כליל אלא רק להחליף את התקנות המנדטוריות בחוקי הגנה ישראליים. הצעות אלו נדחו בקולות הקואליציה של מפא"י מפ"ם ואחדות העבודה.

האירועים שקרו באותו זמן מחוץ למדינת ישראל כמו פירוקה של ברית האיחוד בין סוריה למצרים, קע"ם וההפיכות הרבות בסוריה שבאו לאחר פירוקה של ברית זו, יצרו בדעת הקהל הישראלית הרגשה של ביטחון גדול יותר ופיחות בגודל איומו של העולם הערבי על ישראל. כיוון שקודם לכן בתקופת הברית, היה אזור הגבול עם סוריה מקור לעימותים צבאיים רבים. ב-30 במרץ 1958 התנהלו באזור הכנרת קרבות ארטילריה ושריון בין כוחות סוריים לכוחות ישראליים. וקרבות אלו, והגיעו לשיאם בנובמבר 1958. הפסקתם של עימותים צבאיים אלו הקלו על התחזקותו של מחנה המצדדים בביטול הממשל. בשנת 1961 נבחרה הכנסת החמישית והורכבה ממשלה חדשה שבה הייתה חברה מפלגת מפד"ל, מפ"ם נשארה מחוץ לממשלה. שוב הוגשו על ידי מפלגות שונות חמש הצעות חוק שדרשו באופן זה או אחר לבטל את הממשל הצבאי. דיונים אלו הגבירו מאוד את המסע הציבורי כנגד הממשל, נערכו עצרות רבות ונכתבו מאמרים רבים בעיתונות בעד וכנגד. בן-גוריון איים בעקבות כל אותן אספות מחאה, שאם הממשל יבוטל הוא יתפטר. כל ההצעות נפלו אולם ברוב דחוק ביותר.

בשנת 1963 נערכה ברחבה שלפני קולנוע מוגרבי בתל אביב, הפגנה רבת משתתפים של קהל מעורב יהודי וערבי אנשי רוח ידועים כמו פרופ' מרטין בובר, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אפרים אלימלך אורבך פרופ' דן פטינקין ואחרים. המשתתפים חתמו על פניה ציבורית לביטול הממשל. בשנים 1962 ו-1963 שוב עלו הצעות לביטול הממשל ושוב נדחו[21].

שלבי ביטול הממשל הצבאי 1963–1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסת לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה. במסיבת פרידה של דוד בן-גוריון משרי ממשלתו, 1963

ב-6 ביוני שנת 1963 התפטר דוד בן-גוריון ולוי אשכול שהיה שר האוצר מונה לתפקיד ראש הממשלה. ב-21 באוקטובר 1963 הודיע לוי אשכול על הקלה בתקנות הממשל, שהייתה לה השפעה רבה על חיי היום-יום של האוכלוסייה הערבית. על פי הודעתו, כל האוכלוסייה הערבית בגליל ובמשולש[25], פרט ליחידים המוגדרים כסיכון ביטחוני, תשוחרר מהצו שהיה קיים עד עתה, הדורש לשאת רישיון תנועה אישי. הקלה זו סימנה את התחלת המפנה שיחול מעתה ואילך בעמדת השלטון בדבר ביטול הממשל הצבאי. בנאום בכנסת ארבעה חודשים לאחר מכן, הודיע ראש הממשלה החדש שהוא מתכון להמשיך בהקלות כלפי האוכלוסייה הערבית, אולם אין לו כוונה לבטל כליל את הממשל ותקנותיו. הוא קבע שיש לצמצם עד כמה שאפשר, את המגע הישיר בין אנשי הממשל ובין האוכלוסייה הערבית. מטרתו הייתה על פי הגדרתו, הפיכת הממשל לרואה ואינו נראה[26].

אחד ממתנגדי הממשל העיקריים, חבר הכנסת אורי אבנרי אמר בתגובה למדיניות זו כי

בשטח הערבי קיימת ממשלה שלמה, ממשלה סודית ובלתי חוקית שאיש אינו יודע מי הם חבריה וכיצד היא מחליטה?

דברי הכנסת, 23.10.1963, עמ' 50

.

בו בזמן החליטה ממשלת אשכול על קידום מפעלי התיישבות נרחבים בגליל על מנת להגדיל בו את מספר התושבים היהודים. ברור שפעילות זו לא אפשרה בשלב זה את ביטול הממשל שכן הוא היה נחוץ למימוש תוכניות ההתיישבות. דברים ברוח זו אמר מאיר ארגוב בוועידת מפא"י לענייני ערבים: "לממשל הצבאי יש גם מטרה ציונית. הגליל כולו ערבי ויש מטרה ציונית לפצל אותו ולאכלסו ביהודים[27].

ב-2 בנובמבר 1965 נערכו בחירות לכנסת השישית ולוי אשכול נבחר לראש ממשלה. בנאומו בכנסת הוא הודיע על כוונתו למצוא דרכים לביטול מנגנון השלטון הצבאי. צירופם של כמה תנאים, אפשרו ללוי אשכול להתנער מדרכו של דוד בן-גוריון בנושא. הוכח שגם לאחר ההקלות בתקנות הממשל האוכלוסייה הערבית ככלל לא מעוניינת לפגוע באוכלוסייה היהודית. סיבה חשובה יותר הייתה השקפתו המדינית השונה של ראש הממשלה אודות תפקיד הממשל בסכסוך הערבי-ישראלי. בניגוד לדוד בן-גוריון, הוא לא התייחס אל הערבים כאל גיס חמישי עתידי וכסיכון ביטחוני מתמשך, אלא ראה בהם תושבים לגיטימיים בארץ, שעל ידי מדיניות נבונה ניתן להפכם למשתפי פעולה עם השלטון היהודי, או לפחות לא עוינים אותו[26]. השינויים הפוליטיים שאירעו בעקבות הקמתה של מפלגת רפ"י שמרבית חבריה היו מתומכי הממשל הצבאי, ופרשו מהממשלה, אפשרה לראש הממשלה אשכול לקבץ רוב המתנגד לממשל. ועוד לפני כן להמשיך במדיניות ההקלות. חומרתו של הממשל, בפרט בכל הנוגע לחופש תנועה, הלכה ופחתה עם הזמן. אפילו פעיל זכויות האזרח, ולאחר מכן חבר אש"ף, סברי ג'יריס, שהוגלה מהארץ בשל עמדותיו, הודה כי שורת ההקלות שנעשו בממשל הצבאי "נטלו את העוקץ" מהגבלות התנועה[4].

חיזוק למדיניותו קבל ראש הממשלה מחברי הוועדה המרכזית לביטחון. בראשית קיץ 1965 מונה שמואל טולידנו שהיה בעד ביטול הממשל גם בעבר, לתפקיד יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. ראש האגף הערבי בשב"כ אברהם אחיטוב שמונה גם כן לוועדה היה בעמדה דומה, לדעתם של שניים אלה הצטרף גם ראש הלת"ם במשטרה. המתנגד היחידי בוועדה זו היה מפקד הממשל הצבאי יהושע ורבין שבעמדתו כנגד הביטול, תמך גם הרמטכ"ל יצחק רבין, כך נקבע רוב של שלושה כנגד אחד בהחלטה לביטול הממשל.

ראש הממשלה קבע דרג חדש בממשלו, יועץ ראש ממשלה לענייני ביטחון, ולתפקיד נבחר איסר הראל שבזמן הזה שינה את עמדתו האוהדת לממשל והתנגד להמשך קיומו. ב-12 בינואר 1966 בעת הצגתה של ממשלתו החדשה, הודיע ראש הממשלה על קבלת המלצות הוועדה ואישורן על ידי היועץ לביטחון, וכי כוונת הממשלה לבטל את מנגנון הממשל תוך השנה הקרובה[26].

לוי אשכול עם שיח'ים של שבטים בדואים הנגב

לוי אשכול לא ראה קשר בין הסכסוך הערבי-ישראלי לבין הממשל הצבאי. לדעתו צמצום או ביטול הממשל הצבאי אינם מחלישים את כוח ההרתעה של ישראל כלפי מדינות ערב. הוא לא ראה קשר בין חוזקו וכושר עמידתו של צהל לבין פעילותן של מדינות ערב מחוץ לישראל והקשר של שניהם לצורך בממשל הצבאי ששולט בערבים בישראל. תפיסת עולמו הייתה הומניסטית וליברלית יותר. הוא ראה בממשל הצבאי רע הכרחי בזמן נתון. אולם כאשר הוכיח המצב בשטח שאין בו שום יתרון, שאף לוי אשכול לבטל אותו. יתר על כן, הטרידה אותו הדאגה שפגיעה בחירותם של ערביי ישראל תיצור עוינות ותסכול שיגרמו להיותם סיכון ביטחוני בטווח הארוך[28].

עם זאת, היה לוי אשכול מעשי ביותר בדעותיו, הוא חשב כי לחברה הערבית בארץ יש חשבון דמים עם היישוב היהודי וכי בבוא הזמן המתאים מבחינתה והאפשרות המעשית לכך, היא לא תהסס מחיסול היישוב היהודי בארץ. הוא גם האמין כי ליהודים יש זכות על הארץ ויש לממש זכות זו באמצעות הרחבת יישובים קיימים ובניית יישובים חדשים. אלא שלוי אשכול לא חשב ששני רעיונות אלו בהכרח מתנגשים וכי הפחתת ההגבלות על הערבים כן תקטין את עוינותם ורצונם להרסה[29].

בתאריך 27 ביולי 2015 קיימה מליאת הכנסת ישיבה מיוחדת לציון מלאות 120 שנים להולדתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בנאומו של ראש האופוזיציה יצחק הרצוג נאמר:

החלטתו המכוננת של אשכול, לבטל את הממשל הצבאי שחל על ערביי ישראל הייתה צעד מהפכני ונועז.... שגם הטבח בכפר קאסם לא שינה את המצב. רק ראש ממשלה ושר ביטחון אזרחי כאשכול הבין את המשמעות האידאולוגית הנאורה של החלטתו אשר תאמה לגמרי את רוח מגילת העצמאות

בנאום בכנסת הודיע לוי אשכול על ביטול המנגנון הצבאי החל מתאריך ה-1 בדצמבר שנת 1966. כיון שהממשל הצבאי פעל מכוח הוראות צבאיות לא היה צורך לשנות שום חוק בהחלטת הכנסת. על פי הודעתו התברר שלא יבוטלו אזורי הביטחון ומתן רישיונות תנועה יהיה מעתה תחת טיפולה של משטרת ישראל.

חברי כנסת מהאופוזיציה תופיק טובי, אורי אבנרי ואחרים אמרו שאין בביטול זה אלא שינוי קוסמטי בלבד שכן במקום פיקוח צבאי יהיה מעתה פיקוח משטרתי. באותה רוח היו גם דברי משה דיין שאמר:

לפי השינוי הזה, המנגנון הצבאי שטיפל בהגשמת אותו חוק צבאי יומר ויוחלף במנגנון משטרתי, שיהיה מופקד על הגשמת אותו חוק ממש

דברי הכנסת, 8.11.1966, הודעת ראש הממשלה והדיון שלאחריה, עמ' 242-228

מסמכים רבים בארכיוני המשטרה מראים שהמשטרה טיפלה בכל הנושאים שהיו בעבר בידי הממשל הצבאי ללא שום שינוי במצב, לדוגמה העתקת מקום מגורים, סיורים באזורי הממשל ומתן רישיונות[26]. כך אירע שבשנת 1967 לא חל בעצם שום שינוי במעמדם האזרחי של התושבים הערבים בישראל, נשארו אותם אזורי ביטחון ואותן תקנות הגנה לשעת חירום. מצב זה גרם למורת רוח רבה בציבור הערבי ומחאות רבות גם בציבור הישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים נפסקה בשנת 1968 אכיפת תקנות ההגנה והטיפול באוכלוסייה הערבית הועבר למשרדי הממשלה השונים בהתאם לתחומי עיסוקם[26].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחם הופנונג, ישראל – ביטחון המדינה מול שלטון החוק, ירושלים 1991, עמ' 52
  2. ^ הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1948-1958 שרה אוסצקי לזר
  3. ^ דו"ח רטנר, עמ' 3
  4. ^ 1 2 3 מה למדנו מהממשל הצבאי על מדיניות ישראל בשטחים? ארנון דגני
  5. ^ 1 2 3 הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: א. מבוא מחבר: ד"ר יאיר בוימל
  6. ^ דברי הכנסת, 27 בנובמבר 1963, עמ' 354
  7. ^ סברי ג'רי הערבים בישראל 1966 עמ' 29
  8. ^ יוסף ושיץ, "רוב ומיעוט", בשער 1.9.1949 עמ' 6
  9. ^ הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ב. לאופיו של הממשל הצבאי, ד"ר יאיר בוימל
  10. ^ מושלים צבאיים רודי רויל/תרגום חיים חפר
  11. ^ 1 2 ישראל בעשור הראשון שרה אוסצקי-לזר, אוניברסיטת חיפה
  12. ^ ארכיון אבא חושי, אוניברסיטת חיפה, תיק 102 א
  13. ^ י' אלון, מסך של חול, תל אביב תשכ"ט, עמ' 350
  14. ^ 1 2 הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ב. לאופיו של הממשל הצבאי
  15. ^ על ביטול הממשל הצבאי
  16. ^ דו"ח הוועדה 'לברור בעיות הממשל הצבאי ועתידו' 1.5.49 א"צ, 1308/50 תיק 463.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 שרה אוסצקי-לזר, הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1948-1958, המזרח החדש מ"ג, 2002
  18. ^ הארץ 25.01.2016, דוד רטנר
  19. ^ 1 2 3 הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1948 - 1958, שרה אוסצקי – לזר, פורסם ב"מזרח החדש" מ"ג 2002
  20. ^ היא לא השתמשה במילה לבטל
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 ממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ג. התמורות בממשל הצבאי מ-1958 ועד להתפטרות בן-גוריון ביוני 1963
  22. ^ הוויכוח על הממשל הצבאי: 1955 – 1959 שרה אוסצקי-לזר
  23. ^ 8 מנאשמי כפר קאסם חויבו באשמת רצח; 3 זוכו ושוחררו, דבר, 13 באוקטובר 1958
  24. ^ הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1958–1968: ג. התמורות בממשל הצבאי מ-1958 ועד להתפטרות בן-גוריון ביוני 1963, באתר lib.cet.ac.il
  25. ^ הקלה זו לא כללה את תושבי ברטעה, ערב אל-ערמשה, צנדלה, מוקיבילה, טובה וזנגריה, יישובים ששוכנים ממש על קו הגבול
  26. ^ 1 2 3 4 5 הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ד. תקופת לוי אשכול: ביטול מנגנון הממשל הצבאי והמרתו במנגנון אזרחי: ד"ר יאיר בוימל
  27. ^ "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 30.1.1958, אה"ע, 2-926-1957-148, עמ' 16
  28. ^ ביטול הממשל הצבאי
  29. ^ אשכול: ביוגרפיה יוסי גולדשטיין