סטיבן פינקר

סטיבן פינקר
Steven Pinker
	סטיבן פינקר, 2011
	סטיבן פינקר, 2011
לידה	18 בספטמבר 1954 (בן 68); מונטריאול, קנדה
ענף מדעי	פסיכולוגיה אבולוציונית, פסיכובלשנות
מקום מגורים	קנדה, ארצות הברית
מקום לימודים	קולג' דוסון (1973); אוניברסיטת מקגיל (1976); אוניברסיטת הרווארד (1979); Wagar High School ;
מנחה לדוקטורט	סטפן קוסלין
מוסדות	אוניברסיטת הרווארד (2003); אוניברסיטת סטנפורד (1981–1982); המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (1979–2003); אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה (1995–1996) ;
תלמידי דוקטורט	גארי מרקוס, Ann Senghas, מייקל תומאס אולמן, Karin J. Stromswold, Jennifer B. Ganger, מייקל ג'. טאר, Jaemin Rhee, קייל קייב, ג'ס הארי גרופן
פרסים והוקרה	פרס ריצ'רד דוקינס (2013); פרס המלך הוא עירום (2017); פרס המלך הוא עירום (2004); הפרס לספרות ע"ש וולטר פ. קיסטלר (2005); הומניסט השנה (2006); פרס עמיתי ויליאם ג'יימס (2016); פרס קיסטלר; עמית הוועדה למחקר סקפטי; עמית אגודת המדעים הקוגניטיביים; פרס מחקר טרולנד ;
בן או בת זוג	רבקה גולדסטיין (2007); Nancy Etcoff (1980–1992); Ilavenil Subbiah (1995–2006)
	stevenpinker.com
תרומות עיקריות
	ספרים לקהל הרחב בנושאי שפה ופסיכולוגיה קוגניטיבית

סטיבן ארתור פינקר (באנגלית: Steven Arthur Pinker; נולד ב-18 בספטמבר 1954 במונטריאול, קנדה) הוא פסיכולוג ניסויי יהודי-קנדי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מומחה במדעי הקוגניציה, ומחבר ספרי מדע פופולרי. ידוע בתמיכתו בפסיכולוגיה האבולוציונית ובגישה חישובית ליכולות שכליות.

תחומי ההתמחות האקדמיים של פינקר הם קוגניציה חזותית והתפתחות השפה אצל ילדים. הוא ידוע כמפיץ הרעיון שהשפה היא "אינסטינקט", או תכונה ביולוגית שנוצרה על ידי ברירה טבעית. רעיון זה נובע מתורתו של הבלשן נועם חומסקי, אבל גישתו של פינקר שמה דגש רב יותר על השורשים האבולוציוניים של היכולת הלשונית. פינקר הוא כותב פורה של מדע פופולרי וספריו זכו בפרסים רבים והיו בין רבי-המכר של "הניו יורק טיימס".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר נולד במונטריאול וסיים את לימודיו במכללת דוסון בשנת 1973. הוא קיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת מקגיל בשנת 1976, ודוקטורט באותו תחום, באוניברסיטת הרווארד בשנת 1979. הוא עסק במשך שנה במחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). אז היה לחבר סגל באוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן באוניברסיטת סטנפורד. מ-1982 עד 2003, פינקר לימד במחלקה למוח ומדעים קוגניטיביים ב-MIT, למעט שנת שבתון אחת (1995-6) שעשה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. הוא היה לראש המרכז למדעי-העצב הקוגניטיביים. נכון לשנת 2008, הוא פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד, מחזיק הקתדרה על שם משפחת ג'וסטון.

פינקר היה אחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים" בשנת 2004, ואחד מ-100 האינטלקטואלים המובילים של המגזינים "פרוספקט" ו"מדיניות חוץ" בשנת 2005. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, מהאוניברסיטאות של ניוקאסל וסרי בבריטניה, מאוניברסיטת טרמוסו בנורווגיה, וכן מאוניברסיטת תל אביב. הוא היה פעמיים, בשנים 1998 ו-2003, בין המועמדים הסופיים לפרס פוליצר.

בחודש ינואר 2005, פינקר הגן על לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, שהערותיו על הפער המגדרי במתמטיקה ומדעים הכעיסו רבים מחברי מהסגל בה.

ב-13 במאי 2006, קיבל פינקר את פרס הומניסט השנה של האגודה ההומניסטית האמריקאית על תרומתו להבנה הציבורית של האבולוציה האנושית.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר הוא בן הקהילה היהודית דוברת האנגלית במונטריאול. אביו, עורך דין בהכשרתו, עבד כסוכן נסיעות. אמו הייתה בתחילה עקרת-בית, ואחרי כן יועצת חינוכית וסגנית-מנהל בית ספר תיכון. יש לו שני אחים צעירים. אחיו הוא מנתח מדיניות בממשלת קנדה. אחותו, סוזן פינקר, היא פסיכולוגית חינוכית ומחברת הספר "הפרדוקס המיני". פינקר נשוי בשלישית לרבקה גולדסטיין, סופרת ופרופסור לפילוסופיה. אין לו ילדים.

פינקר הוא אתאיסט ידוע. לדבריו, "מעולם לא הייתי דתי במובן התאולוגי... מעולם לא חזרתי בי מבחירתי באתאיזם בגיל 13, אבל בזמנים מסוימים הייתי יהודי במובן התרבותי". כנער, הוא החשיב את עצמו לאנרכיסט, עד שהיה עד למהומות שהתעוררו בעקבות שביתת המשטרה בשנת 1969.

הגותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות של השפה והנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיו המפורסמות של פינקר עוסקות בשאלה איך ילדים רוכשים שפה. את העבודות האלה, ואת עבודתו של נועם חומסקי על מולדות השפה, פרסם לקהל הרחב בספרו משנת 1994 אינסטינקט השפה (The Language Instinct). פינקר הציע שקיים רכיב מנטלי שאחראי על השפה ושהתפתח באופן אבולוציוני, רעיון שנותר שנוי במחלוקת. ב"אינסטינקט השפה", טוען פינקר שבני האדם נולדים עם יכולת לשונית מולדת. בנוסף, הוא מציג בצורה חיובית את הטענה שבכל השפות האנושיות יש ראיות לדקדוק אוניברסלי. פינקר גם טוען שיכולות מנטליות רבות נוספות של בני אדם נוצרו בצורה אבולוציונית (ובכך הוא בן-בריתם של דניאל דנט וריצ'רד דוקינס בוויכוחים רבים על אבולוציה).

ספריו של פינקר "כיצד פועל המוח" (How the Mind Works,‏ 1997) ו"הלוח החלק" (The Blank Slate,‏ 2002) שייכים למסורת הפסיכולוגיה האבולוציונית, הרואה במוח "אולר שווייצרי" שמצויד במערך של כלים ייעודיים (או מודולים) להתמודדות עם הבעיות שאיתן התמודדו אימותינו ואבותינו בתקופת הפליסטוקן. פינקר ופסיכולוגים אבולוציוניים אחרים מאמינים שכלים אלה התפתחו באמצעות ברירה טבעית, כמו איברים אחרים. חלוצי התחום של פסיכולוגיה אבולוציונית היו אי. או. וילסון (אנ'), לדה קוסמידס (אנ') וג'ון טובי (אנ'); אחד המתנגדים הבולטים לגישה זו הוא הבלשן ג'פרי סמפסון (אנ'), שכתב את הספר "לחנך את חוה: הוויכוח בדבר 'האינסטינקט הלשוני'".

ספרו של פינקר "המלאכים הטובים של טבענו" (The Better Angels of Our Nature,‏ 2011; טרם תורגם לעברית) בא להוכיח ולבאר דעיכה מתמשכת של שימוש באלימות פיזית לאורך ההיסטוריה. פינקר קיבץ מאות מחקרים בתחומי אלימות שונים, החל ממעשי רצח, דרך מלחמה וענישה פיזית, וכלה בהכאת ילדים, שכולם מראים מגמה בת אלפי שנים של התמתנות בשימוש באלימות, עם חריגות זמניות. פינקר מבאר זאת מתוך הבנתו למניעי האלימות ומרסני האלימות על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית, וניתוח היסטורי שמצביע על מסגרת ה"לווייתן" ההובסיאני כגורם להעדפת המרסנים על פני הגורמים המעודדים אלימות.

בספרו "נאורות עכשיו" (Enlightenment Now,‏ 2018) טוען פינקר שמצבו של המין האנושי הולך ומשתפר. בשונה מספריו הקודמים, הוא מאמץ גישה אופטימית, ומוכיח בעזרת גרפים וטבלאות את השיפור הדרמטי של החיים שבא לידי ביטוי למשל בהיעלמות מחלות, בירידה בהיקף הפשע, בעלייה ברמת ההשכלה ובצמצום אי שוויון בין נשים לגברים^[1]

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד פועל המוח: מבט חדש על נפלאות החשיבה האנושית, תרגום: עמוס כרמל, תל אביב: הוצאת מטר, 1999.
הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו, תרגום: עמנואל לוטם, עריכה מדעית למהדורה העברית: חמוטל קריינר, תל אביב: הוצאת מטר, 2005.
האינסטינקט הלשוני: כיצד המוח יוצר שפה, תרגום: מאירה טורצקי, ירושלים: הוצאת שלם, 2011.