פסיכובלשנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכובלשנות (או פסיכולינגוויסטיקה) היא הענף בבלשנות העוסק בחקר התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים ברכישה ובשימוש בשפה.

העיסוק בפסיכובלשנות החל להתפתח במחצית הראשונה של המאה ה-20, במקביל למחקר בפסיכולוגיה של תחומים אחרים של הידע האנושי. שאלה מרכזית בתחום זה היא שאלת הרכישה: כיצד רוכשים בני אדם שפה? לפי הגישה הביהיביוריסטית שרווחה בפסיכולוגיה עד אמצע המאה ה-20, למידה היא לא יותר מאשר התניה, שהיא תוצאה של חשיפה לגירויים וקבלת חיזוקים (חיוביים ושליליים) להתנהגויות שונות. בשנת 1957 פרסם אבי הגישה הביהיביוריסטית, ב. פ. סקינר, ספר בשם "Verbal Behavior" (התנהגות מילולית), בו ניסה להראות כי גם רכישת שפה מתרחשת בצורה דומה. מאמר הביקורת של נועם חומסקי, שהתפרסם ב-1959, הצביע על בעיות רבות בגישה זו לרכישת שפה, וסלל את הדרך למחקר עשיר בבלשנות תאורטית (בגישה הגנרטיבית) ובפסיכובלשנות, שמתבסס על ההנחה שרכישת שפה הינה שילוב של יכולות מולדות עם הפעלה על ידי הגירויים שמספקת הסביבה. המונח "דקדוק אוניברסלי" מציין את היכולות הלשוניות המולדות שיש לכל בני האדם, ואחת המטרות המרכזיות במחקר הפסיכובלשני היא לאפיין מהן יכולות אלה.

הפסיכובלשנות אינה עוסקת רק ברכישת שפה. בין הנושאים האחרים שנחקרים על ידי פסיכובלשנים:

  • עיבוד תחבירי: אפיון התהליכים המעורבים בהבנת משפט, ובפרט זיהוי המבנה התחבירי. מחקר זה מנסה, בין השאר, לאפיין מה גורם למשפטים מסוימים להיות קשים להבנה - דבר שאינו תלוי דווקא באורך המשפט, אלא במבנה התחבירי המופשט.
  • עיבוד פונטי: אפיון התהליכים המעורבים בזיהוי מלים.
  • דו-לשוניות: זיהוי התהליכים המיוחדים לאנשים אשר דוברים יותר מאשר שפה אחת, ובפרט חקר המקומות שבהם ידע של שפה אחת "מפריע" לשימוש בשפה השנייה.

באופן כללי, פסיכובלשנים חוקרים מגבלות הנובעות מאילוצי זיכרון, מורכבות מבנית, הפרעות בין מערכות קוגניטיביות שונות, וכדומה.