סילבנוס אולימפיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סילבנוס אולימפיו, הנשיא הראשון של טוגו

סילבנוס קוואמי אפיפאניו אולימפיוצרפתית: Sylvanus Kwami Epiphanio Olympio, ‏ 6 בספטמבר 1902 קפאנדו[1] או לומה[2] - 13 בינואר 1963) היה פוליטיקאי ומדינאי מטוגו, הנשיא הראשון של טוגו העצמאית, בין 9 באפריל 1961 ובין 13 בינואר 1963 כשנרצח במהלך הפיכה צבאית. רציחתו הייתה הראשונה בשרשרת רציחות של ראשי מדינה שהתרחשו תוך כדי הפיכות צבאיות באפריקה המערבית הפוסט-קולוניאלית. אולימפיו כיהן בשנים 1951-1946 כיושב ראש האסיפה הטריטוריאלית של טוגו הצרפתית ומאוחר יותר, גם כראש הממשלה השני של טוגו האוטונומית, בין התאריכים 16 במאי 1958-16 באפריל 1961. הוא היה כלכלן בהכשרתו.

רקע משפחתי וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילבנוס אולימפיו נולד בשנת 1902 בקפאנדו, שהייתה אז חלק מטוגולנד הבריטית, שנוצרה בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי חלוקת המושבה הגרמנית טוגו בין בריטניה ובין צרפת וכיום שייכת לגאנה. סילבנוס היה הבכור מבין כשלושים הילדים של אביו. האב, שנשא שש נשים, נקרא אפיפאניו אלפידיו אולימפיו (1968-1873) והיה סוחר אמיד ובעל מטעי קוקוס. הוא היה בן לנסיכה משבט יורובה מאבאוקוטה, ניגריה, ושל פרנסישקו דה סילבה אולימפיו, אזרח ברזילאי וסוחר עבדים [דרוש מקור] שהתיישב באגואה. אמו של סילבנוס, פידליה אפה (Fidélia Afe ) ‏ (1967-1862) הייתה בת לאתניה ממפרוסי מן האזור דאפאונג שבצפונה של טוגו. הדוד של סילבנוס אולימיפיו, אחי אביו אוקטביאנו אופלימפיו, היה גם הוא אחד האנשים העשירים בטוגו.

סילבנוס אולימפיו למד בילדותו במיסיון הקתולי הגרמני ובבית הספר הקולוניאלי הצרפתי בלומה. המשיך לאחר מכן את לימודיו בבית ספר תיכון אנגלי בקפאנדו, עיר הולדתו בטוגו הבריטית. בשנת 1920 נסע ללונדון ,שם סיים את הבגרות (London Matriculation) ולמד כלכלה פוליטית בבית הספר לכלכלה של לונדון. אחרי סיום התואר בשנת 1926 למד אולימפיו משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת דיז'ון בצרפת, ובווינה.

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 בתום לימודיו התקבל לעבודה בחברת לבר ברוד'רס בלונדון. כעבור שנה שב לאפריקה והועסק כסגן של הסוכן הכללי של חברת יוניליוור בלאגוס, בניג'ריה. בהמשך הועבר לתפקיד של מנהל החברה ביישוב הו בגאנה. בשנת 1932 עבר לטוגו כרואה חשבון של "יונייטד אפריקה קומפני", חברת-בת של "יוניליוור" בטוגו הצרפתית, משנת 1938 כמנכ"ל.

התחלת הקריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים לחייו התחיל אולימפיו להימשך לפעילות פוליטית. עוד בימי מלחמת העולם השנייה נמנה אולימפיו עם מייסדי "וועד האחדות הטוגולזית" ((Comité de l'unité togolaise) ‏ או בקיצור - CUT. ארגון זה הוקם ב-13 במרץ 1941, מיוזמת המושל הצרפתי לוסיין מונטאנייה, בהתחלה כמעין אגודת ידידות בין הילידים ובין המתיישבים הצרפתים בטוגו.[3] הארגון נוצר לפי דוגמת וועד הנכבדים שקם בעבר, על מנת להוות משקל-נגד ל"ברית של טוגו הגרמנית" שנוסדה ב-1924 ושאפה להבטיח את אחדות העם אווה מדרום המושבה בטוגו מאוחדת תחת שלטון גרמני. בהנהגת אולימפיו בסוף שנות ה-1940 של המאה ה-20 הפך הוועד למפלגה לאומית ששאפה, בהתאם למצע שלה משנת 1946, לאחד מחדש את השטחים שבהם חיה האתניה אווה (Ewe) משני צידי הגבול, בטוגולנד הבריטית ובטוגו הצרפתית, ונאבקה על עצמאות טוגו.[4] בשנת 1942 אולימפיו נעצר זמנית בג'וגו, בצפונה של דהומיי, בנין של ימינו, בחשד לתמיכה בגנרל דה גול נגד המשטר וישי.

בראש המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר, יחד עם דייוויד צ'פמן מחוף הזהב, לימים גאנה, ייצג אולימפיו בפני האו"ם את שאיפות האתניה אווה לאיחוד מחדש. השניים הקימו במטרה זו את "ועידת כל אווה" (All Ewe Conference) אחרי שהיה סגן יושב ראש של CUT, ב-8 בדצמבר 1946 נבחר אולימפיו ליושב ראש של האסיפה הטריטוריאלית של טוגו הצרפתית למשך חמש שנים[5]. בתוקף תפקידו נכנס בשנת 1947 לעימות עם שלטון הקולוניאלי הצרפתי, כשנאבק לזכות להגדרה העצמית של המושבה. בשנת 1952 התפטר אולימפיו מחברת "יונילוור" כדי להקדיש את כל כוחותיו לחיים הפוליטיים בארצו.

השלטונות הקולוניאליים עשו מאמצים כדי לרסן את פעילותו למען העצמאות. הן תמכו במפלגה היריבה, המפלגה הטוגולזית של הקדמה בראשות גיסו, ניקולס גרוניצקי, ובפלג צפוני ממפלגת CUT שנפרד תחת השם "איחוד הצ'יפים והאוכלוסיות של הצפון"[6]. אולימפיו ומפלגתו הפסידו בבחירות בשנת 1951 ובשנים 1958-1952 הוא לא מילא תפקידים פוליטיים. בין השאר, מפני שבשנת 1954 הוא נשפט על אי הצהרת הכנסותיו מחו"ל ובית הדין הפלילי בלומה דן אותו לקנס בשווי של 5 מיליון פרנק. נשללו לו הזכויות האזרחיות למשך חמש שנים והורחק באופן זה ממוקדי ההחלטות הפוליטיות[7].

מפלגתו החרימה את הבחירות בשנת 1955 ואת משאל העם בשנת 1956 בטענה למניפולציות בלתי חוקיות של הבחירות. בעקבות הבחירות כל מושבי הפרלמנט נתפסו על ידי המפלגות PTP ו UCPN. במשאל העם הצביעה אוכלוסיית טוגולנד הבריטית בעד האיחוד עם חוף הזהב השכנה ולא בעד האיחוד עם טוגו הצרפתית. לעומת זאת טוגו הצרפתית זכתה לאוטונומיה ו ניקולס גרוניצקי, נבחר לראש הממשלה.

בשנת 1958 טוגו קיבלה מעמד של רפובליקה אוטונומית ובבחירות שהתקיימו ב-27 באפריל הצליח אולימפיו בברית עם הסיעות Juvento ו MPT, לנצח את גרוניצקי, שהיה המועמד המועדף על צרפת, וזכה ברוב המושבים באסיפה הטריטוריאלית.

ראש ממשלה, אחר כך נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיו שימש כראש הממשלה של טוגו בשנים 1961-1958. בשנת 1960 הנהיג את טוגו בדרך לעצמאותה שהוכרזה ב-27 באפריל 1960. במהלך כהונתו הצליח לאזן את תקציב המדינה בדרך[8] וקיים בחירות כלליות שחיזקו את מעמדו. בבחירות בשנת 1961 זכה ב-99% מהקולות ואולימפיו נבחר לנשיא, שהחוקה מ-9 באפריל1961 העניקה לו סמכויות נרחבות. בדצמבר 1961 נעצרו מנהיגי האופוזיציה והואשמו בקשר נגד הממשלה. הוצא צו שאסר על פעילות מפלגות האופוזיציה. משטרו הפך לחד-מפלגתי (מפלגת CUT זכתה בכל 51 מושבי הפרלמנט) ואוטוריטרי. כשר אוצר הנהיג מדיניות כלכלית של צמצומים מחמירים[9]. שאף לשתף את חסכונות התושבים בפיתוחו הכלכלי של המדינה, קיצץ מאוד את הוצאות הממשלה והשרים, ושמר אישית אל אורח חיים פשוט. למשל נהג לנסוע באופניים ברחובות הבירה או בכפרים. אולימפיו איכזב במשך הזמן משכילים וצעירים רבים ואת נציגי האתניות מצפון המדינה[10] שהרגישו מקופחות. גם פוליטיקאים שקמו מ-Juvento ,פעם ארגון צעירי CUT, התרעמו נגד התלות של המדינה בסיוע הצרפתי.[11]. מנהיגי אופוזיציה, כמו אנאני סאנטוס, אנטואן מיאטשי וניקולס גרוניצקי עצמו נכלאו בכלא מנגו או הוגלו לגאנה ולדהומיי. אולימפיו הואשם כי השתמש במיליציית "אבלודה סוג'ה" על מנת לדכא את המתנגדים.

בימי כהונתו כנשיא ניהל מדיניות פרו-מערבית. שאף להפחית את תלות ארצו בצרפת על ידי הרחבת שיתוף הפעולה עם בריטניה, ארצות הברית וגרמניה. תכנן צעדים לכיוון החלפת הפרנק CFA במטבע סוברני, קשור למארק הגרמני. במרץ 1962 ביקר בארצות הברית ונפגש עם הנשיא ג'ון קנדי.[12]. טוגו שמרה על יחסי ידידות עם מרבית המדינות באזור, אולם היחסים עם גאנה, שבהנהגת קוואמה נקרומה היו מעורערים, בין השאר בגלל סוגיית בני אווה שהסתפחו אליה. יתרה מזו, נקרומה הציע לספח לגאנה את טוגו כולה ולהופכה למחוז שביעי של מדינתו.[דרוש מקור]. כל אחת משתי המדינות שימשה מקלט למתנגדי המשטר של השנייה. אנטואן מיאצ'י, המנהיג של Juvento מצא מקלט בגאנה ונחשב ל"חבר קרוב" של נקרומה. בשיא המתיחות בין גאנה ובין טוגו עמד כמעט לפרוץ סכסוך צבאי שבו לטוגו לא היה סיכוי שרוד, לולא הפעילו המדינות החברות בקבוצת מונרוביה לחץ מסיבי על גאנה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילבנוס אולימפיו נרצח ב 13 בינואר 1963 על יד ביתו ועל יד בניין השגרירות האמריקאית בלומה. באותו יום מעט אחרי חצות התעורר כשחיילים חדרו לביתו. יחף ולבוש בבגדי שינה, קפץ דרך החלון לגן של הבית וברח לכיוון השגרירות האמריקאית הסמוכה. כעבור זמן נתפס על ידי המורדים מתכרבל מתחת להגה במכונית מסוג פלימות' שבחצר השגרירות האמריקאית. ולפי כתבה במגזין "טיים" נורה למוות על ידי סמל ראשון גנאסינגבה אייאדמה, איש לגיון הזרים הצרפתי שהשתתף במלחמת אלג'יריה[13] ולימים נשיא של טוגו, שפיקד על קבוצת החיילים. למחרת בבוקר גופתו נמצאה על ידי השגריר של ארצות הברית, בתוך שלולית של דם.[14]

אולימפיו שרד קודם לכן שלושה ניסיונות התנקשות (במאי ודצמבר 1961 ובינואר 1962) וכל פעם הועלתה אצבע מאשימה כלפי סוכנים של גאנה. הפעם הפופולריות שלו הייתה בשפל בגלל צעדי הצנע החמורים. בנימוקים כלכליים ומתוך הסתמכות על התערבות כוחות האו"ם במקרה של מלחמה, סירב הנשיא להגדיל את הצבא של טוגו שמנה 250 חמושים בלבד ועורר זעם בקרב הקצינים ובמיוחד בקרב הווטרנים הטוגולזים של מלחמות צרפת (בהודו-סין, אלג'יריה שהסתיימה זה עתה, וכו')(676 מביניהם וטרנים של מלחמת אלג'יריה) שבשובם לארצם ראו עצמם מובטלים. רוב הווטרנים האלה השתייכו לקבוצה האתנית קאבייה מצפון הארץ. שבוע לפני הרצח דחה אולימפיו בקשה חוזרת להוספת תקנים ל 60 ווטרנים מצטיינים. ראשם, הסמל המשוחרר אמנואל בוג'ולה פיקד על החיילים המורדים שהשתלטו על עיר הבירה. המורדים הזמינו את ניקולס גרוניצקי לשוב למדינה מגלותו בדהומיי ולהיכנס לתפקיד ולהנהיג ממשלה זמנית[15]. אנטואן מיאצ'י חזר גם הוא אך הצטרך להסתפק במעמד של שר החקלאות. גרוניצקי פיזר את הפרלמנט והבטיח בחירות בקרוב. כמן כן הודיע על הכוונה להצטרף לאיחוד האפריקני-מלגשי הנתמך על ידי צרפת.[16]

בנוגע לקשר נגד אולימפיו ורציחתו נשמעו לאורך השנים קולות שטענו כי אלו היו מזימה צרפתית, בה היו מעורבים אולי השגריר אנרי מזואייה[17] או ז'ורז' מלטרייה, יועצו של הנשיא לעיניני ביטחון[18]. היו אפילו שהאשימו בשיתוף פעולה את השגרירות האמריקאית[19],[20].

סילבנוס אולימפיו דיבר באופן שוטף אנגלית, צרפתית וגרמנית. הוא נשא לאשה את דינה גרוניצקי, בת לקצין גרמני ממוצא פולני ולאם מן היישוב קטה (Keta). אשתו הייתה אחותו של יריבו הפוליטי, ניקולא גרוניצקי. השאיר אחריו 5 ילדים: קוואסי בוניטו הרבר (שנפטר באוגוסט 1994), רוזיטה אבלאבי, קוואמי גילכריסט סילבנוס (נודע בשם גילכריסט אולימפיו), סילבאנה איאבה וקודזו אלפידיו פרננדו.

גילכריסט אולימפיו התמודד מספר פעמים לנשיאות טוגו אך הובס בידי גנאסינגבה אייאדמה, ובשנת 2010 הובס על ידי בנו, פאורה גנאסינגבה.

בעקבות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההפיכה והרצח התעוררו תגובות דיפלומטיות נמרצות של מדינות שכנות על מנת למנוע הסלמה וסיפוח אפשרי של טוגו לגאנה. שר החוץ הניג'רי, ג'אג'ה ואצ'וקו, דרש חקירה דקדקנית של הרצח והביע את הדעה כי המרד וההתנקשות אורגנו ומומנו מחו"ל. הוא כינס בתוך 11 יום את ועידת מונרוביה. היא נמשכה שלושה ימים והוזמנו לדיוניה גם נציגי "הממשלה המהפכנית" שלקחה את השלטון וגם את חסידיו של הנשיא הנרצח. המדינות החברות בקבוצת מונרוביה (אתיופיה,, גבון, דהומיי, וולטה עילית, ליבריה, מדגסקר, מוריטניה, ניג'ריה, סנגל, סיירה לאון, סומליה, טנגניקה, טוגו ,צ'אד, קוט ד'איוואר, קונגו-לאופולדוויל, קונגו-ברזוויל, קמרון והרפובליקה המרכז אפריקנית) דרשו ענישת הרוצחים, שחרור האסירים פוליטיים והחזרת הדמוקרטיה בטוגו.

הממשלה הזמנית החדשה של גרוניצקי הסכימה להרחיב את צבא טוגו מגודל של פלוגה לגדוד.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רב-מגיסטר של "מסדר מונו" (שהוקם על ידו ב-2 בספטמבר 1961)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A.Agbobli - Sylvanus Olympio:un destin tragique, Livre Sud, NEA 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(ז'אק מורל הוא מהנדס ב-CNRS בסטרסבורג, שחקר את פשעי הקולוניאליזם הצרפתי ואת המעורבות הצרפתית באירועי רצח העם ברואנדה ב-1994)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי הביוגרף שלו, א.אגבובלי, ראה באתר "דיאסטוד"
  2. ^ אנציקלופדיה בריטניקה 2012 און ליין
  3. ^ Marc Brière
  4. ^ Marc Brière
  5. ^ Marc Brière
  6. ^ Marc Brière
  7. ^ Marc Brière
  8. ^ Marc Brière
  9. ^ "טיים מגזין", 25 בינואר 1963
  10. ^ אנציקלופדיה בריטניקה ברשת
  11. ^ אנציקלופדיה בריטקניה ברשת
  12. ^ הצהרת הנשיא קנדי אחרי מותו של אולימפיו, 14 בינואר 1963 - The American Presidency Project
  13. ^ J.Morel עמודים 11-12
  14. ^ Time Magazine 1963
  15. ^ Time Magazine 1963
  16. ^ Time Magazine 1963
  17. ^ Marc Brière
  18. ^ J.Morel
  19. ^ African Heritage
  20. ^ Alain Foka