סלנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סלנה ואנדימיון, ציור מאת Sebastiano Ricci

במיתולוגיה היוונית, סֵלֵנֵהיוונית: Σελήνη) הייתה אלת הירח ובתם של הטיטאנים היפריון ותיאה. במיתולוגיה הרומית כונתה לוּנָה (Luna).

בהמשך הכרונולוגיה המיתולוגית, כאשר האלים האולימפיים קיבלו את השליטה ביקום, סלנה הוחלפה על ידי ארטמיס ולונה הוחלפה על ידי דיאנה.

אזכורים לסלנה נמצאו בין השאר בהימנונים ההומריים[1], בביבליותקה (פסאודו-אפולודורוס), בתאוגוניה של הסיודוס, בדיוניסיאקה של נונוס, אצל פאוסניאס ואצל סטראבון.

האטימולוגיה של השם "סלנה" אינה ודאית; אם זו מילה ממקור יווני ייתכן שהיא קשורה למילה "אור"[2]. הגאולוגיה של הירח מכונה על שם האלה "סלנולוגיה". היסוד הכימי סלניום נקרא אף הוא על שמה.

ביצירות אמנות אחרי הרנסאנס מתוארת סלנה לרוב כאשה יפהפייה חיוורת פנים, במרכבה כסופה רתומה לשור נושא בעול או לצמד סוסים. לעתים קרובות הוצגה רוכבת על סוס או פר, לבושת גלימה, ראשה עטור בסהר ובידה לפיד.

מיתוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשושלת השמיימית הקדם-אולימפיאנית המסורתית, הליוס, השמש, הוא אחיה של סלנה. לאחר שאחיה מסיים את מסעו בשמים, מתחילה סלנה את מסעה עם בוא הליל. אחותה אאוס היא אלת השחר.

כיוון שסלנה מוזגה לארטמיס, כותבים מאוחרים יותר התייחסו אליה לעתים כבתו של זאוס, כמו ארטמיס, או כבתו של פאלאס הטיטאן. ב"הימנון להרמס" היא מתוארת כ"סלנה הבהירה, בתו של פאלאס, בנו של מגמדס".

המשורר אפולוניוס מרודוס תיאר את אהבתה של סלנה לבן האנוש יפה התואר אנדימיון מאסיה הקטנה (בגרסאות שונות הוא תואר כרועה, צייד או מלך). הוא היה כה יפה עד כי סלנה ביקשה מזאוס להעניק לו את מתנת האלמוות כדי שלא יזדקן לעולם. בקשת הרשות שלה מזאוס חושפת את העובדה שהסיפור הוא גלגול אולימפיאני של מיתוס קדום יותר: קיקרו תיאר את אלת הירח כפועלת באופן אוטונומי.

בגרסה שונה אנדימיון החליט לחיות לנצח כשהוא ישן. בכל לילה גלשה סלנה במורד הר לטמוס והתאדה עם אהובה. לסלנה היו חמישים בנות מאנדימיון, בהן נקסוס.

על פי ה"הימנון לסלנה" היא ילדה לזאוס את פנדיה, הירח במלואו. לפי מספר מקורות גם האריה מנמאה היה צאצא שלה. גם פאן היה מאהבה; הוא פיתה אותה בהיותו עטוף בעור כבש[2] ונתן לה עול של שור לבן שרתום למרכבה בה היא מוצגת בתבליטים, כשצעיפה מתנופף ברוח מעל ראשה ככיפת השמים.

לונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלה הרומית לונה היה מקדש בגבעת אוונטין[3]. המקדש נבנה במאה השישית לפנה"ס אך נהרס בשריפת רומא בתקופת נירון קיסר. מקדש נוסף ללונה היה על גבעת הפאלאטיום. פסטיבלים לכבוד לונה נערכו ב-31 במרץ, ב-24 באוגוסט וב-28 באוגוסט[4][5].

סלנה בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בספר המדע הבדיוני של רוברט היינליין "עריצה היא הלבנה", המחשב במושבת הירח (המכונה "לונה") מוצג בין השאר בשם "אדם סלנה".
  • הדמות "לנפיר", בסדרת ספרי הפנטזיה "מחזור כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן עוצבה בהשראת סלנה, והיא אף משתמשת בשם "סלין" לעתים. היא מכונה "בת הלילה" וסמלה הוא ירח וכוכבים.
  • ללהקה הפינית "סונטה ארקטיקה" יש שיר בשם "סלנה שלי" המתייחס למיתוס סלנה ואנדימיון.
  • להיט של להקת "לה טונה" הגואטמלית נקרא "סלנה".
  • ללהקה "אימג'ן דרגונס" יש שיר בשם "סלנה".
  • בסדרת האנימה "Sailor Moon" הדמות הראשית היא הנסיכה סרנטי (על שם ים סרנטיני שעל הירח) או סלנטי, המוצגת כצאצאית של סלנה. אהובה מכונה "הנסיך אנדימיון" והחתולה-המדריכה שלה נקראת "לונה".
  • "סלנה" היא ספינת חלל במשחק הפלייסטיישן "Einhänder".
  • סלנה היא ההשראה לדמותה של גיבורת העל מרי מרוול, מבית DC Comics.
  • סלנה הוא שמה האמיתי של נבלת-העל "המלכה השחורה", חברת מועדון הלפייר מבית מארוול קומיקס.
  • בסדרת האנימציה "הגרגוילים" מבית וולט דיסני, "לונה" ו"סלינה" הן שתיים משלוש האחיות הנורניות שדמויותיהן ממזגות מיתוסים שונים, לרבות מהמיתולוגיה היוונית ומהנורדית.
  • בסדרת הסרטים "מלחמת האופל" סלנה היא ערפדית.
  • בסדרת הספרים לנוער "בנות הירח", סלנה, אלת הירח, מעניקה כוחות לחבורת נערות.
  • בסדרת הטלוויזיה הפוני הקטן שלי: חברות היא קסם, אחת מהנסיכות הראשיות בסדרה, הנסיכה לונה, נקראת על שמה של הצורה הרומית של סלנה.
  • בסדרת הספרים ''תולדות הלבנה'' הגיבורה הראשית- סינדר נקראת הנסיכה סלין ולנבלית הראשית קוראים המלכה לונה על שם אלת הירח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכונים כך כיוון שכתובים באותו משקל כמו האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס
  2. ^ 2.0 2.1 Kerenyi, Karl (1951) . The Gods of the Greeks (pp. 19, 197). 1951.
  3. ^ אחת משבע הגבעות עליהן נבנתה העיר רומא העתיקה
  4. ^ Grimal, Pierre (1986). The Dictionary of Classical Mythology (p. 262). Oxford: Basil Blackwell. ISBN 0-631-20102-5.
  5. ^ Hammond, N.G.L. & Scullard, H.H. (Eds.) (1970). The Oxford Classical Dictionary (p. 625). Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-869117-3.