ספורט ביוון העתיקה

משחקי הקודש

ערכים מורחבים – משחקי הקודש ביוון העתיקה, המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה

תחרויות ספורטיביות התנהלו בתוך גימנסיון והתקיימו מיפגשים בין-גימנסיוניים. מתוך הזיקה האמיצה בין הפעילות הספורטיבית לבין הפולחן, נשאו התחרויות הללו חותם דתי-יוקרתי, כשכל גימנסיון סוגד לפטרון המיתולוגי שלו, אבל החשובים והמפורסמים מכל היו "משחקי הקודש", אשר בסיומם הוענק למנצח זר עלי דפנה, כפות תמרים, כרפס, או עטרת קלועה מענפי זית, ומזה בא גם שמם האחר - "משחקי הכתר" ("דיאדמה" ביוונית).

הפרס נועד להיות זמני, ולכן הוענק זר עשוי מצמחים, כדי שלא ינוח המנצח "על זרי דפנה (מלאכותיים)". המנצח אמור להתאמן ולהתכונן לתחרויות הבאות ולא להתענג על "ארון הגביעים" שבביתו. כל זר נקטף מצמח או עץ המקודש לאל זה או אחר. באולימפיה היה הזית העץ המסמל את ראש האלים, זאוס בכבודו ובעצמו. הנחת הזר על ראש המנצח סמלה, ולו לרגע קט, את אלוהותו.

ענפי ספורט אולימפיים ביוון

היאבקות

ענף זה נטל את מעמד הבכורה מבין ענפי הספורט ביוון, והפאלייסטרה - בית הספר להיאבקות - היה לב-לבו של החינוך היווני.

היוונים זיהו בענף זה יסודות של מדע ואמנות גם יחד, וייחסו חשיבות למידת החן והסגנון הגלומים במצבי ההיאבקות השונים. הללו הבחינו בין שני סוגי היאבקות. הסוג הראשון הוגדר כהיאבקות זקופה או עילית, כשמטרת כל מתאבק הייתה להטיל את היריב על הקרקע שלוש הטלות "נקיות", כלומר בשימוש הגב, הכתפיים או הירך, המזכירות את ענף הג'ודו של ימינו. ההטלות הנקיות הקנו את הניצחון. המתמודדים עלו לזירת המשטח החולי בזוגות, שנקבעו לאחר הפלת גורל, ומתוך כך לא התקיימה הפרדה בין משקלי הגוף של המתחרים, כמקובל בעידן המודרני. ההיגיון שמאחורי "קיפוח" זה התבסס על איזון בין כובד גוף ומסיביות לבין גמישות, זריזות ובכלל מיומנות. היריבים עמדו זה מול זה, ברכיהם כפופות, צווארם בין הכתפיים וידיהם שלוחות לפנים כדי ללפות את אמת יד היריב כבסיס ליישום תכסיסי ההטלה המנופית.

הסוג השני של ההיאבקות, נערך ברכינה או בשכיבה, נקרא "פאנקרטיון" (שפירושו "כל הקרבות", או "קרב כולל"). הפאנקרטיון היווה שילוב בין היאבקות לאיגרוף, אשר פרט לנשיכה ולפגיעה באיברים רגישים כמו אף, פה ועיניים, לא חלו הגבלות כלשהן על היריבים, כולל בעיטות. זירת ההתמודדות הייתה חולית, תחוחה ורטובה (כמעט בוצית). הבוציות הקנתה חלקלקות והקשתה על הלפיתה. הזירה נועדה מחד לרכך את נפילת המתמודדים ומאידך לעודד פיתוח טכניקה גבוהה של אחיזות ונעילות.

הפנקראטיון הסתיים, בשונה מההיאבקות הזקופה, בהודעת אחד היריבים על כניעתו: בדרך של הרמת יד מקובלת.

בשני סוגי ההיאבקויות היו המתמודדים מורחים את גופם בשמן. השמן נועד להפגנת הגופניות, לסיוע בעיסוי הגוף, לחימום המפרקים, לבודד את הגוף העירום במזג אוויר קר (המשחקים האולימפיים נערכו בשיא הקיץ, אך תחרויות נערכו גם בכל עונות השנה) ולהקשות על לפיתת היריב. לעיתים, בתום התחרות, כדי לממש את ערך הספורטאיות, היו זוגות המתאבקים מקלפים, איש מרעהו, את המעטה הבוצי-שמנוני-זיעתי, שדבק בהם ומעסים איש את חברו.

כל התחרויות נערכו מול עיניהם הבוחנות בקפידה של השופטים, ובמיוחד בפאנקרטיון המסוכן, שעליו חלו הגבלות מסוימות. השופטים היו מצוידים במקל ארוך וחבטו על גופו של אחד המתחרים אשר חרג מן הכללים וההוראות. התחרויות הוקדשו לאלים, וכל עבירה נקשרה בממדיות דתית כלשהי.

איגרוף

צעירים מתאגרפים, הדוגמה העתיקה ביותר לשימוש בכפפות. פרסקו, קנוסוס, כרתים (התרבות המינואית - 1500 לפנה"ס)

ערך מורחב – איגרוף ביוון העתיקה

בענף זה מבחינים בין שתי תקופות עיקריות: הראשונה - מימי הומרוס ועד למאה החמישית לפנה"ס, היא תקופת "הכפפות הרכות", כאשר המתאגרף חבש "כפפות רכות", העשויות מרצועות עור שור שלופפו על ארבע אצבעותיו ומיפרק אמת כף היד. הללו נועדו לסוכך על עצמות גב-היד, יותר מאשר לרכך את המהלומה. השנייה - מהמאה הרביעית לפנה"ס, עמדה בסימן ה"כפפות הקשות" (או ה"כדורים"), כאשר רצועות העור היו עבות ונוקשות-גסות, והיד נכרכה עד המרפק.

בתחרויות האיגרוף, כבהיאבקות, לא הבחינו היוונים בין משקלי הגוף, ולא נהגו לקיים "סיבובים" (הפסקות במהלך הקרב). הישיבה לצורכי מנוחה הייתה מותרת לעיתים, וזאת על-פי בקשת אחד היריבים, ומי שניצח ללא בקשת הפסקה זכה ליוקרה רבה ואף לתואר "אנאפדרוס". תמונת מצב זו הצריכה מהמתחרים להיות בעלי כושר גופני גבוה ובעיקר יכולת של סבולת ממושכת.

המהלומות, שחלקן חבטות מאוגרפות, או בסגנון "היד הפתוחה", כמעין קראטה, הונחתו בדרך כלל אל עבר הראש, וכאשר הופל היריב מותר היה להמשיך ולחבוט בו בעודו שוכב. כניעת היריב באה עם הרמת ידו למעלה.

המתאגרפים התאמנו בחבטה בכדור עור, ממולא מוך, קמח או חול, בהתאם לגיל המתאמן ולרמתו, וזה נתלה והשתלשל מתקרת הגימנסיון.

המתאגרפים התאמנו לצלילי חלילים. החלילים העניקו קצב מיוחד ומיתנו את האלימות (בשונה, למשל, ממיקצב כלי ההקשה). המתאמנים הקפידו היטב על עבודת רגליים, מה שניכר לא רק בסיפורים, אלא אף בציורים. נודע באיגרוף היווני המושג של "מתאגרף הצל". כלומר, המתאגרף מתאמן מול הצל של עצמו. הוא מעולם לא יוכל להפתיעו, או להתחמק ממנו, אך בוודאי שיוכל לשפר את מיומנויותיו.

ריצה

הריצה נערכה במסלול שנקרא סטדיון. שם זה נגזר ממידת מרחק שאורכה היה שונה ממקום למקום, והמקובל היה כ-192 מ' - המסלול באולימפיה. רוחבו של המסלול היה כ-30 מ', ונגזר ממספר המתמודדים במקצה.

ביוון התקיימו שלושה מרוצים:

• ריצת "סטדיון" (στάδιον), מקו זינוק ועד עמוד שנקבע בקצה המסלול, כנקודה בולטת ובעלת ממד דתי-פולחני, כמו מצבה, מקדש או דולמן. המרחק, כנראה, נקבע לאור האגדה - כמרחק ריצתו האנאירובית, בנשימה אחת, של הרקלס.
• ריצת "דיאולוס" (Δίαυλος) - עד העמוד ובחזרה לנקודת הזינוק. בתחילה רצו כולם לעבר עמוד אחד, ואחר-כך, בשל היתקלויות וחבלות וכן כדי ליצור מקדם הגינות אחיד, נקבעו עמודים כמספר הרצים.
• "דוליכוס" (Δόλιχος), כמידת מרחק שנעה בין 8 ל-24 סטדיונים. הייתה זו הריצה הארוכה ביותר שהיווני רץ בתחרויות ספורטיביות, כלומר עד ל-5 ק"מ בערך, שזהו המרחק המומלץ על-פי רופאי הספורט היווניים. ריצה תחרותית, ארוכה כמו מרתון (מעל 40 ק"מ) מעולם לא התקיימה ביוון, וספק אם התקיימה בכלל, שהרי מדובר על מיתוסים שונים בזיקה לקרב מרתון ולתוצאותיו.

ספורטאי שזכה בכל שלוש הריצות במרכז תחרותי אחד נקרא "טריאסטס" (הגיבור המשולש).

היוונים, בבקשם לשכלל את ענף הריצה, טרחו רבות כדי לחולל בו שינויים. כדי למנוע זינוק מוקדם חרצו תחילה שוחה רדודה שסימנה את קו הזינוק, אחר-כך הקימו מעין "מכלאות" - מחסומי עץ, שהתרוממו בעת הזינוק, ולבסוף פיתחו גומות אבן, מצמדות, בנקודת הזינוק, בתוכן הניחו הרצים את אחת מכפות רגליהם, כשמטיל ארוך של ברונזה הונח לאורך שוחת קו הזינוק, בין הגומות, וקיבע משהו את רגלי הרצים. למישמע אות הזינוק (על ידי זעקת השופט: "צא!", או בתקיעת חצוצרה) הופעל מכניזם מיוחד שהרים (גילגל) את המטיל הנ"ל, והרצים זינקו בו-זמנית לדרכם. הזינוק בוצע בעמידה ולא בכריעה. מקור תנוחה זו בממד הצבאי, בתנוחה טבעית של הלוחם. כדי למנוע תיקולים לא נעימים נמתחו חבלים לאורך המסלול, לסמן את תחום ריצתו של כל אצן.

הסטדיון הוכשר בעמק, כיאה לניצול הטופוגרפי שהיה כה מקובל ביוון, כאשר הצופים ישבו על צלעות ההרים והגבעות מסביב, ולא על גבי יציעים או טריבונות נוחות, כמקובל ברומא, וצפו בתחרויות.

הקטע הבא, מפי לוקיאנוס, משקף את המצב שבו הקשו הנהלים על הספורטאים, בשל הרצון למיינם צבאית: "אך כדי שלא להקל עליהם (על הרצים), אין מרשים להם לרוץ על אדמה קשה ומוצקה, כי אם על גבי חול דק ותחות. החול מקשה על הדריכה במרוץ והוא מתחמק מתחת לכף רגלי האצן".

לקראת סוף המאה הששית לפנה"ס, על רקע תכיפות המלחמות הפנימיות, נולד ענף ספורטיבי חדש בשם "הופליטודרומוס", על שם יחידות הצבא הכבד שנפוצו אז, בבחינת "אימון-אגב" ושעשועי לוחמים. הייתה זו ריצה עם מגיני הקרב, ולעיתים בתוספת לקובע המגן או אף בחימוש מלא, שהתפתחה מן האימונים הצבאיים. נודעה גם ריצה שנשאה אופי פולחני בשם "ריצת הלפיד". מן הציורים ששרדו ניתן לשער שריצה זו הייתה דומה למרוץ שליחים.

קפיצה

ענף זה התפתח מאוד ביוון בשל היותה מחורצת מכשולי מים ומשופעת בגבעות. היוונים הכירו, תחרותית, אך ורק את הקפיצה למרחק. הקופצים ביצעו קפיצתם בדרך כלל ללא האצה או הרצה מוקדמת, ולעיתים זינקו מן המקום, מקו הקפיצה.

הקופצים היו מצוידים בצמד משקוליות ("האלטאראס" ביוונית), דמויי מגהץ, עשויים מאבן או יצוקי מתכת, ושמשקלם נע בין ק"ג אחד לחמישה. הקופץ לא הירפה מהן מרגע הקפיצה ועד הנחיתה. טרם זינק הושיט הקופץ את שתי ידיו לפנים, הניפם לאחור, זינק ותוך כדי כך הניף שוב את ידיו במהלך הקפיצה עד לנחיתה. טכניקה זו העניקה לקופץ מעין מקדמה, ובהיותו באוויר ובהנפת ידיו לאחור ולפנים העביר את מרכז הכובד של גופו לפנים וכך "הרוויח" עוד כמה סנטימטרים.

יכול להיות שהשימוש במשקוליות נבע מאותה סיבה נפוצה של יצירת קשיים אובייקטיביים, ואולי המשקוליות סמלו, במשקלן, תחושה של "אפוד הקרב" של הלוחם.

המתמודדים היו בוחרים לעיתים משקוליות כבידות כדי להציג בפומבי את יכולתם מול הקהל. קודם לקפיצה היו המתמודדים מציגים את ה"מגהצים" מול הקהל תוך כדי הפגנת גופם האתלטי. לכל מתחרה היו שלוש קפיצות, כשכל אחת נמדדה וסומנה על ידי נעיצת יתד בבור הקפיצה.

משקוליות של מנצחים מפורסמים הונצחו אחר כבוד במקדשים מקומיים, ללמדנו שוב על הזיקה האמיצה שהתקיימה ביוון בין הספורט לדת. בכל מקרה תמונת מצב זו זימנה למקדשים אופציה מוגברת של עלייה לרגל.

זריקת דיסקוס

ערך מורחב – זריקת דיסקוס

הדיסקוס, שהיה עשוי אבן או יצוק מתכת ומשקלו נע בין 1.25 ק"ג ל-5 ק"ג ואף ליותר, היה במקורו כלי נשק להטלה, כפי שנזכר בכתבי הומרוס. לאמיתו של דבר מקור שמו של הדיסקוס היה "חפץ להטלה". לאביזר זה הייתה משמעות דתית-פולחנית, שהתחברה לגלגל השמש, אותו נהג אפולו. הדיסקוס אמור היה, כך לפחות לפי התיעוד המיתולוגי לשחזר את מהלך מסלולה של השמש ה"מקיפה" את העולם ממזרח למערב. על רקע זה מסתבר הנוהג לחרוט הקדשות על גבי הדיסקוסים ולגנזם במקדשים. ידוע על הסכמים פוליטיים בין ערים ביוון, אשר הונצחו על גבי דיסקוסים מפורסמים, של מנצחים ידועים במשחקי הקודש. הראשון שבהם היה הסכם השלום בין איפיטוס המלך, ממרכז הלאס למלך ספרטה המפורסם, המחוקק ליקורגוס, אשר נחקק על גבי דיסקוס בשנת 880 לפנה"ס.

הדיסקוס נזרק מתחום קשתי שנמתח על הקרקע ונפילתו סומנה על ידי נעיצת יתד. לכל מתמודד ניתנו חמש הזדמנויות לזריקה, והטובה מבין כולן נחשבה ונרשמה. מכירים כשמונה סגנונות של זריקה, ובכולם נזרק הדיסקוס, כשהוא ניצב כלפי הקרקע, ולא אופקי כבימינו. לעיתים הטילוהו מתוך מקלעת של רצועות עור, מה שיתפתח לימים לענף יידוי פטיש.

אחד מן הספורטאים היוונים האגדיים היה פאילוס, שמסופר עליו כי בגיל 30 "ירה" את הדיסקוס למרחק של 48 מ'.

הטלת כידון

ערך מורחב – הטלת כידון

ענף זה זכה לתנופה בעקבות המלחמות הפלופונסיות בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), כשעלתה חשיבותן של היחידות קלות הנשק וכן של הפרשים. הכידון התנשא לגובה של קומת אדם, ראשו קהה או עטוף במעין "כובעון".

המטיל נעזר ברצועת עור דקה וקצרה, בת כ-30 ס"מ, שלופפה בחוזקה במרכז הכידון, ויצרה, מתוך כך, טבעות שכבתיות-אופקיות. את הסרח שנותר (בין 7 ל-10 ס"מ) כרך המטיל סביב האצבע של היד המטילה, כמעין לולאה, כשידו זו אחזה בכידון קרוב לשליש הקדמי של גוף הכידון. טכניקה זו העניקה לכידון, מרגע הטלתו, תנועה סיבובית-בליסטית, תאוצה ושיוט יציב באוויר. בדרך זו הוגדל גם רדיוס הזרוע המטילה, ומתוך כך התברך המטיל, המיומן ללא ספק, ביתרון רב-חשיבות וגם לא נזקק לריצה ארוכה לפני ההטלה, ממש כפי שפעל בשדה הקרב. הכידונאי היה איפוא מצוי תמיד במצב הכן בתוך המערך הלוחם.

במקרא (שמואל א' יז, 7) נאמר על נשקו של גלית הפלישתי, שהיה הלני-אגאי במוצאו, "וחץ חניתו כמנור אורגים". כלומר, ל"כתב הצבאי" של המקרא, אשר "כיסה" את האירוע, נראה כידונו של גלית כמנור האורגים, על שום השרוכים אשר השתלשלו מקדמת כידונו.

פנתאטלון

ערך מורחב – פנתאטלון

מכלול ספורטיבי-תחרותי זה שנגזר מהיוונית, ומשמעו "קרב חמישה", כלל את הענפים הבאים בסדר זה: ריצה, קפיצה, הטלת כידון, זריקת דיסקוס והיאבקות זקופה.

סדרת תחרויות זו ביקשה להבליט את ההרמוניה והאיזון בין זריזות, כוח, מהירות, התמדה וסבולת, תכונות שלהן פילל כל ספורטאי להגיע ושיחר לפיתחן. ואכן המנצח בתחרויות אלה רשם לעצמו את ההישג המכובד ביותר שבספורט היווני, בבחינת פסגת ההצלחה, בבחינת "סופרמניות", אשר האלים חפצים ביקרו.

היוונים חפצו לעודד את התחרות בפנתאטלון כדי להילחם נגד החד-צדדיות של האתלטים ושאיפתם להתמקצעות.

היוונים פיתחו שיטת ניקוד מיוחדת, כזו שנועדה להביא את צמד המתחרים הטוב ביותר בארבעת הענפים הראשונים לגמר המרשים של ההיאבקות.

מרוץ מרכבות הסוסים

ענף זה התפתח במקורו כחלק מגיוון אימוני הרכבים והפרשים והתקיים בהיפודרומוס (מושג שנגזר מצמד המלים: היפוס=סוס, דרומוס=מסלול ריצה), שבעיקרו לא היה אלא שדה שהוכשר לאחר הקציר לשם עריכת התחרויות, כשהצופים יושבים למרגלות צלעות ההרים שמסביב ורואים את התחרויות.

מדובר על מבנה מלבני, שלעיתים היה מעוגל בצדדיו, ובעל אורך שנע בין סטדיון אחד לארבעה סטדיונים (באתונה הגיע אורך ההיפודרומוס לכדי שמונה סטדיונים). קצותיו סומנו על ידי עמודים, והגם שבמרכזו הורמה תלולית עפר נמוכה לא נמנעו התנגשויות חזיתיות ואף התהפכויות של מרכבות. בכך הושגה לעיתים תחושה של אווירת קרב אמיתית. להתנגשויות גרמה גם העובדה שמספר המרכבות המתחרות היה לעיתים מוגזם. באולימפיה התחרו בו-זמנית בין 40 ל-60 מרכבות ובדלפוי נרשמה פעם עדות שיא של התרסקות 40 מרכבות במרוץ אחד.

נקודת התורפה הייתה בשני קצות המסלול שסומנו על ידי עמודים גבוהים. כל פינה נקראה בשם "טרקסיפוס" (אימת הסוס) והרכבים היו מקריבים לדמון זה קרבנות לפני המרוץ.

הזוג המרכזי של הסוסים נרתם ליצול, לציר המרכזי של המרכבה, ואילו הקיצוניים נקשרו-נרתמו לעול. הוקפד שהסוס השמאלי יהיה החזק ביותר, מכיוון שעליו נשענה המרכבה בשעת הסיבוב, ואילו הסוס הימני היה צעיר ו"מטורזן", מלא אנרגיה, כדי למשוך אחריו את שאר השלישייה.

כבמסלולי הריצה ביקשו היוונים לשפר את קו הזינוק. המרכבות, שהיו רתומות לצמד סוסים או לרביעייה, ניתנו במכלאות שיצרו מבנה קשתי, דמוי ראש חץ, בזווית מיוחדת למרכז המסלול. הללו הוזנקו במרווחי זמן קצובים, כדי שתגענה כולן ליישורת באותו זמן. המנצח שסיים ראשון את 12 הסיבובים/ההקפות זכה, בדומה לאתלטים, בזר ענפי הזית, הדפנה, הכרפס, או כפות תמרים, הכול כמינהג המקום.

בשונה משאר הענפים היה העיסוק בספורט זה נחלתם של בני האצולה ושל ספורטאים מתבגרים-מזדקנים. מסיבה זו לא נדרשו הרכבים להתחרות בעירום, כשאר האתלטים.

עד אמצע המאה החמישית לפנה"ס נערכו גם תחרויות של מרכבות הרתומות לפרדות, וכמו כן תחרויות משולבות של דהרה וריצה, כשבסיבוב האחרון זינקו הרכבים מעל סוסיהם וסיימו את המסלול בריצה, כשהם מושכים את הסוסים ברתמות או באפסרים.

תחרויות רכיבה על סוסים התקיימו מאז שנת 648 לפנה"ס. הרכבים, ללא אוכפים, שלטו בסוסים בעזרת הלחץ שהפעילו ברכיהם, בעזרת המושכות והשוט.

ענפים נוספים

היוונים השתעשעו והתאמנו בכל מיני תחרויות ומשחקים, אם כי לא נכללו ברפרטואר המקודש, האולימפי למשל. ונציג כאן את השלושה היותר מפורסמים:

ראשית - משחקי כדור. נודעו סוגים שונים של כדורים שנבדלו בגודלם ובמשקלם. על פי רוב היה הכדור עשוי עור וממולא בנוצות, מוך וגזרי בדים. נפוצו משחקי כדור שבהם שולבו הטעיות, הקפצות ומסירות. הסיבה המרכזית שענף זה לא שולב בכלל ענפי התחרויות הרשמיות נבעה מהיותו קבוצתי. הספורט היווני היה כולו על טהרת האינדיבידואליות. היווני יצא מנקודת מוצא מאוד הגיונית, שמנצח יכול להיות רק אחד, ואין לחלק את הפרס בין קבוצת ספורטאים.

שנית - הרמת אבנים. זו הייתה חביבה במיוחד על המתאבקים לפיתוח שריריהם וכוחם בכלל. שרדו אבנים ועליהן כתובות המספרות אודות "שעשוע" זה, כאותה אבן בזלתית עצומה שנמצאה באי סנטוריני ומשקלה כ-480 ק"ג. עליה התנוססה הכתובת הבאה: "אומסטאס בנו של קריטובולוס הרים אותי מעל הקרקע". יש הסבורים שמדובר במשפט סאטירי-עוקצני כביטוי לניסיונות כושלים של אתלטים להתמודד מול אבנים כבדות מאוד. היוונים לא שבצו ענף זה בכלל התחרויות הרשמיות בשל הנזקים הגופניים שהוא גרם לספורטאים ובשל ריחוקו מעולם האימון הצבאי.

שלישית - שחיה. ענף זה לא נקלט ברשימת התחרויות הרשמיות מכיוון שהוא היה כה שגרתי ונפוץ, ויווני שלא ידע לשחות נחשב לבור ועם הארץ. סגנון השחיה הנפוץ היה הסגנון הטבעי - "שחיית כלב" - סגנון הגריפה הידוע. סגנון זה יתפתח לימים לסגנון חתירה. למרות הציורים ששרדו והעדויות הספרותיות שסופרו קשה להעריך האם הכיר היווני גם סגנונות אחרים. יש להניח שאילו השחיה הייתה מקבלת מעמד תחרותי רשמי היו צומחים ממנה סגנונות מגוונים.

שקיעת הספורט היווני

הספורט היווני שקע במקביל לשקיעת המרכזים ההלניים ביוון. כמו שיוון ידעה שיאים היסטוריים במאה החמישית לפנה"ס, השתקף הדבר אף בפעילות הגופנית, האתלטית והספורטיבית. במחקר קיים ויכוח האם האתלטיקה היוונית החזיקה מעמד, על פי הנורמות הקלסיות, לאורך כל המאה החמישית או אף פחות מכך. אפשר לטעון כי ברגע שהפעילות הגופנית היוונית איבדה את תו הצורפים שלה, כלומר את החובבנות המסוימת, החל תהליך שקיעתה. הסיבות לכך היו אלה:

1. פרסים יקרי ערך שהמתינו לספורטאים עם שובם לפוליס סינוורו את עיניהם ורמסו, מתוך כך, את האידיאלים הקלסיים של מטען הספורט היווני.
2. על רקע היריבות והתחרותיות היוקרתית ששרו בין ערי הפוליס נהגו ערים מסוימות לדאוג למחסורם של הספורטאים המוצלחים. בדרך זו בקשו לאפשר להם תנאים אופטימליים כדי שיתמסרו לחלוטין לספורט וישאו בגאון את דגל יוקרתה של העיר.
3. ריבוי מופרז של תחרויות יצר תמונה של ספורטאים, רדופי תאוות ניצחון, הנודדים ממוקד משחקים אחד למשנהו.
4. ספורטאים העמידו עצמם תחת הדרכתם של מאמנים שהחלו לשלוט בכל אורחות חייהם ומיקצעו אותם לקראת התחרויות והניצחון. הגולם, במקרה זה, קם על יוצרו: החופש והספונטניות, שאפיינו את הספורט היווני הקלסי קועקעו לחלוטין.
5. התרבו מקרי שוחד ושחיתויות שריסקו ערכים אתלטיים ראשוניים.
6. הנתונים הנ"ל הניבו ניצנים של מקצוענות, ובשמה החלו להתארגן אגודות של ספורטאים שהעניקו שירותן לכל המרבה במחיר.
7. החלל שיצרה שקיעתה של אתונה במאה הרביעית לפנה"ס לא התמלא ביסודות ספורטיביים קלסיים מטעמם של המרכזים החדשים שצמחו תחתיה כגון תבאי וקורינתוס.
8. המכה האנושה שהונחתה על האתלטיקה ההלנית הייתה כיבושה של יוון על ידי הרומאים וראשית הרומניזציה של הספורט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספורט ביוון העתיקה בוויקישיתוף