שילוח הקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שילוח הקן
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ז'
משנה מסכת חולין, פרק י"ב
תלמוד בבלי מסכת חולין, דף קל"ח, עמוד ב'
משנה תורה לרמב"ם הלכות שחיטה, פרק י"ג
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצ"ב
ספרי מניין המצוות

ספר המצוות לרמב"ם עשה קמח ו-לאו שו.

ספר החינוך מצווה תקמה ו-מצווה תקמד
ברבור עם ביצים בקן

ביהדות, שילוח הקן היא מצווה מן התורה, הנוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר נתקלים בקן ציפורים. ובמסגרתה, אין לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"

פרטי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מחלוקת בפוסקים בגדר מצווה זו: יש הסוברים שקיימת מצווה לשלח את האם גם כאשר עושה זאת רק לשם קיום המצווה וללא צורך בביצים,[1] פוסקים אלו מסתמכים בין השאר על הטעם שמביא הזוהר למצווה - העלאת זיכרון ישראל לה', וטעם זה שייך בכל מקרה, ואילו אחרים סוברים שהמצווה נאמרה רק על אדם הזקוק לביצים למטרת אכילה, ושאם ישלח את האם ללא צורך בביצים אף יעבור בכך על איסור צער בעלי חיים.[2] להלכה אפשר (אומנם, אין חיוב) לקיים את המצווה גם כשאין צורך בביצים.

המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאף אחד, ולכן אם הקן נמצא על שטח פרטי הוא נקנה מיד לבעל הבית, וממילא אין מצווה לשלח. ונוהגים שבעל הבית מכווין שגם אם ייעשה קן ברשותו איננו רוצה לזכות בביצים, ובכך הביצים הפקר ויכול לקיים את המצווה.

המצווה נוהגת רק בציפורים כשרות.

המצווה היא רק כאשר הציפור הנקבה דוגרת על הביצים ולא הזכר. ומכיוון שבמשך היום מתחלפים בדגירה, ואילו בלילה רק הנקבה דוגרת, על כן יש לבצע את השילוח סמוך לשקיעה. (בלילה ממש היונה לא רואה נתיב בריחה, ויש להימנע מכך). (ספר שלח תשלח).

מצווה זו קיימת בכל זמן,[3] אומנם, לפי הקבלה אין לקיימה בימי ספירת העומר ובשנת שמיטה.[4]

לפי הרמב"ם יש לשלח את האם על ידי אחיזה בכנפיה,[5] להלכה, אפשר להבריחה על ידי הקשה עם מקל.

דעת רוב הראשונים שאין לברך על שילוח הקן.[6]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת ברכות[7] שוללת נתינת טעם במצוות שילוח הקן: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". ומסבירה הגמרא:[8] "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות".[9]

הרמב"ם בפירוש המשנה כותב : "משתקין אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה, בחמלת הקב"ה על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת אין לה טעם"...

רוב הפרשנים במשך הדורות סברו כי יש טעם למצוות שילוח הקן כמו לשאר המצוות, למרות דברי משנה זו.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[10] כותב כי יש טעם למצווה, הרמב"ם מסביר כי ישנה מחלוקת האם למצוות יש סיבה ותועלת או שהמצוות הם תוצאת הרצון האלוהי בלבד,[11] לפי הרמב"ם, המשנה בברכות היא כדברי הדעה השנייה שאין למצוות טעם כלל, אומנם, קובע הרמב"ם כי הדעה הראשונה היא הנכונה והיא דעת "כולנו, ההמון והסגולות", ואכן סובר הרמב"ם כי טעם מצוות שילוח הקן היא רחמים על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים". כדברי הרמב"ם יש במדרש:[12] "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה...וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות...שנאמר, כי יקרא קן צפור לפניך" .

לפי החינוך,[13] מטרת המצווה היא אכן הרחמנות על בעלי החיים, ואין המשנה המוזכרת מתכוונת לשלול זאת, לפי החינוך, כוונת הגמרא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" היא, שאין הרחמנות שלנו שהיא בטבענו, כרחמנות של הבורא-שהיא אינה מחויבת המציאות אלא "גזירה" שלו, כלומר, שכך חייבה חכמתו - להיות רחמן. בנוסף, כותב החינוך שהמצווה באה להזכיר לאדם שהבורא משגיח על העולם ועל בעלי החיים שבו, וכך ידע האדם שאלוהים משגיח אף על דרכיו שלו.

ביצים משילוח הקן ארוזות הרמטית

הרמב"ם מוסיף תועלת נוספת למצווה: שכאשר האדם לא יוכל לקחת את האם, לעתים יעזוב אף את הבנים ש"על הרוב אינם ראויים לאכילה", וכך יינצל הקן כולו. הרלב"ג[14] מסביר, שאסור לפגוע בקן הציפורים לפני שישלים הקן את מטרתו בטבע שהיא, גידול האם את בניה.[15]

לפי הרמב"ן[16] תועלת המצווה היא להרגיל את האדם במידת הרחמנות, אין פירוש הדבר שהתורה ריחמה על הציפור (כדעת הרמב"ם): אם הקב"ה מרחם על בעלי החיים (כלומר, כאשר אנו צריכים אותם לצרכנו), הוא היה אוסר את השחיטה, אלא וודאי מטרת המצווה היא לחנך את האדם שלא יתאכזר "וללמד אותנו המדות הטובות", כי כאשר האדם יתנהג ברחמים לבעלי החיים, הוא ינהג כך גם בחייו האישיים.[17]

דעת הרמב"ן היא כי זו כוונת הגמרא בפירושה את המשנה בברכות : "שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" - כלומר, גזרות כדי ללמד את האדם המידות הטובות, ולא רחמים - על בעלי החיים בעצמותם.[18]

האבן עזרא, החזקוני והרשב"ם,[19] מדגישים בטעם המצווה את "האכזריות והרעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד".[20]

עוד טעם כותב הרמב"ן, כי על אף ההתר לאכול בעלי חיים, אסרה התורה להכחיד לגמרי מין ממיני החיות, ולהכחיד בבת אחת שני דורות של ציפורים, זו הדרך להשמיד את המין כולו, ולכן אסרה זאת התורה.[21]

הספורנו[22] כותב כי טעם המצווה הוא גמילות חסדים עם העניים, שמתפרנסים מעופות השדה שהם הפקר, ולכך בא הציווי, כדי שיהיה גם להם מהיכן לאכול.

סברת הנצי"ב בטעם המצווה היא, כי זהו "שילום גמול הרחמים", הרי האם יכלה לברוח מהצייד, ונלכדה בגלל רחמיה על בניה וניסיונה להגן עליהם, וזו אכזריות גדולה אם נשתמש במידת הרחמים של הציפור נגדה.[23] שד"ל מסכים לטעם זה ומוסיף שעל ידי שנמנע מלצוד את האם "יקבע בלבותינו כי לא ייצא מצדקה הפסד", לפי שד"ל, חוץ מהרחמים על האם, ישנה תועלת לאדם במצווה זו כשיראה את גדולת מידת החמלה בעיני הבורא.

טעם אחר למצווה מביא ר' יוסף אבן כספי,[24] דעת האבן כספי היא שבמצווה זו רצה הבורא ללמד את האדם ענווה. האדם על אף מעלותיו הוא "גשמי", ממש כמו החי, הצומח, והדומם, ולכן התורה רוצה "בעיקר הכוונה, שלא נאכל בשר כי יספיקו לנו הצמחים", ועל אף שלא אסר את אכילת בעלי החיים לגמרי, רצה הקב"ה להגביל הרבה פעמים את אכילתם כדי ש"יהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור וכפרד, ככרוב וכרימון, גם כאבן דומם".

הרש"ר הירש רואה במצווה זו דוגמה ליחס של כבוד לאמא המטפלת בילדיה, ובמיוחד לאמא היהודיה, המפורסמת במסירותה לצאצאיה, עוד טעמים על דרך הקבלה, מביאים הרמב"ן, האברבנאל, ובעל העקידת יצחק.[25]

גישת הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר הזוהר,[26] שילוח האם הוא מעשה סמלי, הנועד לעורר רחמי שמיים על עם ישראל על ידי כך שכשהציפור מצטערת על שנלקחו אפרוחיה, וקול בכייה מגיע לשמיים, גם ה' נזכר שנלקחו בניו לגלות.

סיפורו של אלישע בן אבויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סיפור המופיע בתלמוד,[27] הפך אלישע בן אבויה לאפיקורס לאחר שראה כי ילד, שקיים את רצון אביו, ועלה באמצעות סולם על עץ במטרה לקיים את מצוות שילוח הקן, נפל ומת. הסתירה בין השכר אותו הבטיחה התורה למקיימי שתי המצוות: שילוח הקן וכיבוד אב ואם ("והארכת ימים") לבין מה שקרה בפועל, גרמה לאלישע בן אבויה לכפור בתורה. בהמשך, הסוגיא מעירה שהוא טעה בפירוש המילים "והארכת ימים" - שלפי ר' יעקב מדברות על החיים בעולם הבא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו שו"ת חוות יאיר, סימן סז, מהדורת לבוב תרנו, עמוד לט.
  2. ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים, ק:"ובמקום שנלמד שלא להתאכזר, אדרבא, נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים".
  3. ^ ספר החינוך, מצווה תקמ"ה.
  4. ^ הגהות השמש לרש"ש שער טו, אות ג.
  5. ^ משנה תורה, הלכות שחיטה, פרק יג, הלכה ה.
  6. ^ ספר שלח תשלח
  7. ^ פרק ה', משנה ג'.
  8. ^ מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'.
  9. ^ לפי דעה אחרת שם, הטעם שמשתקים אותו, הוא בגלל ש"מטיל קנאה במעשה בראשית".
  10. ^ חלק שלישי, פרק מח.
  11. ^ שם, פרק כו.
  12. ^ דברים רבה, פרשה ו' פסקה א'.
  13. ^ מצווה תקמה.
  14. ^ בפירושו לספר דברים, פרק כב, פסוק ז.
  15. ^ גם האברבנאל כותב טעם זה, אך לשיטתו עיקר העניין הוא, לא לפגוע באמא-שהאברבנאל משווה לעץ העושה פרי, שאסור לפגוע בו כדי שימשיך לתת פריו, גם כאן אין לפגוע באמא, ולכן אף אם בסופו של דבר כן יפגע בגוזלים, עדיין תכלית המצווה הושלמה.
  16. ^ בפירושו לספר דברים, פרק כב פסוק ו-ז.
  17. ^ יצחק עראמה מעיר שלדעתו אף כוונת הרמב"ם היא לתועלת זו.
  18. ^ וכן ראו במאירי, מסכת ברכות, דף לג, עמוד ב.
  19. ^ בפירושם לספר דברים, שם.
  20. ^ אם כי הרשב"ם מסייג טעם זה "לתשובת המינים".
  21. ^ וכן כותב רבינו בחיי שם.
  22. ^ בפירושו שם.
  23. ^ ובדומה לנצי"ב, אומר הרלב"ג כי אסור לאדם לצוד ציפור על ידי הדבר שאמור דווקא לגרום למינה לגדול, והוא הרחמים שלה על בניה לגדלם ולשומרם.
  24. ^ בספרו על התורה "משנת כסף", נחמה ליבוביץ מביאה את פירושו בספרה "עיונים בספר דברים", עמוד 211.
  25. ^ שער 97, מהדורת פרעססבורג, עמוד עט.
  26. ^ זוהר חדש, רות, דף כה, עמוד ב. תיקוני הזוהר, תקונא שתיתאה, דף כג, עמוד א.
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לט, עמוד ב.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.