טעם כעיקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טעם כעיקר
(מקורות עיקריים)
משנה

משנה, מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'

משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה ד'

משנה, מסכת מעילה, פרק ד', משנה ד'
תלמוד בבלי

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז

תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד

תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ח
תלמוד ירושלמי תלמוד ירושלמי, מסכת נזיר, פרק ו', הלכה א'
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות פרק טו
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ב'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טעם כעיקר (טע"כ או טכ"ע) הוא כלל הלכתי מהלכות איסור והיתר הקובע שכאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור (ללא ממשותו), הטעם אסור כמו עיקר התבשיל. נחלקו האם תוקף האיסור מהתורה או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר מקומות בתלמוד הבבלי ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.

איסור יין לנזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת פסחים[1] למדו חכמים מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג') שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני (עד שתסתיים תקופת הנזירות), אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

בשר בחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת פסחים[1] רבי עקיבא למד מ"מִשְׁרַת עֲנָבִים" דין שונה. מוצע שם שרבי עקיבא לומד מהפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.

ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.

במשנה[2] נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה.
בתלמוד הבבלי[3] אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה.
רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה התערבות טעמים דווקא בדרך בישול.

גיעולי גויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת פסחים[1] מוסבר שרבי עקיבא לומד את הדין של טעם כעיקר מהפסוק "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק כ"ג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.

רבי עקיבא סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה.

בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת יש חובה להכשירם, מכך נלמד שטעם של איסור הוא אסור כעיקר האיסור מהתורה.

קורבן איל נזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[4] למדו מהפסוק "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (ספר במדבר, פרק ו', פסוק י"ט) למדו שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל, ולמרות זאת שאר האיל נאכל.
רבא הסיק שבגלל שהתורה חידשה באיל נזיר שהטעם של הזרוע אינו אוסר את שאר האיל, שבשאר קדשים טעם כעיקר מדאורייתא ובאיסורי חולין מדרבנן.

פיגול, נותר וטמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[5] ריש לקיש לומד מהמשנה[6] שאם אדם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא הוא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.

אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת האדם שאכל פטור, שטעם כעיקר מדרבנן.

חלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[5] רבא הביא משנה[7] כדי להקשות על ריש לקיש:

אם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה נחשבת לחלה ואדם יכול לצאת בה ידי חובה (של מצה) בפסח.

מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה מהתורה (מצת מצווה של ליל הסדר) רבא לומד שטעם כעיקר מדאורייתא.

טעם כעיקר בבשר בחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשר בחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתלמוד הבבלי בחולין[3] ופסחים[1] ניתן להסיק שלכל הדעות העברת טעם בדרך בישול בבשר בחלב אסורה מהתורה, ובדרכים אחרות מדברי חכמים.[8]

כך כתבו תוס',[9] המאירי,[10] רא"ה ופמ"ג.

עוף בחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמ"א[11] כתב על פי האיסור והיתר[12] שבגלל שטעם כעיקר דאורייתא יש להחמיר, למרות שאיסור עוף בחלב הוא מדברי חכמים.

ט"ז (צח ה) הסביר שבאיסור בשר בחלב חכמים עשו חיזוק לדבריהם, ולכן באיסור עוף בחלב חכמים החמירו כשיש ספק מחשש שמא יטעה בבשר בחלב.
פמ"ג (משב"ז צח ה, ד"ה הט"ז החזיק) וכה"ח (צח לו) הסכימו והחמירו מלבד מקרה של הפסד מרובה.

ש"ך (צח ז) חלק על הבנת הרמ"א את האו"ה. הוא הסביר שלדעת האיסור והיתר הארוך איסור עוף בחלב מהתורה, ולכן החמיר.
אבל לפי הסוברים שאיסור עוף בחלב מדברי חכמים, אפשר להקל כשיש ספק.
כך פסקו אמונת שמואל (כח), פר"ח (צח ט), חכ"א (נא יד) כרתי (צח ט) ומנחת יעקב (פה מו).

ערוך השלחן (צח לח) ובדי השלחן (צח ב כד) כתבו שהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.