עדה אהרוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עדה אהרוני
Ada1-1-.jpg
לידה 30 ביולי 1933 (בת 84)
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה עדה אנדרֵה ידיד
עיסוק ספרות אנגלית, סופרת, משוררת ומתרגמת, חוקרת יהדות מצרים ועקירת היהודים מארצות ערב במחצית השנייה של המאה ה-20
לאום יהודי
מקום לימודים בירקבק, אוניברסיטת לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית
נושאי כתיבה יהדות מצרים, קידום פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, פמיניזם, חתן פרס נובל לספרות יהודית-אמריקאית סול בלו

https://adaaharonihebrew.wordpress.com http://www.iflac.org

https://iflac.wordpress.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עדה אהרוני (נולדה ב-30 ביולי 1933 בקהיר) היא סוציולוגית, סופרת, משוררת, מתרגמת ופעילת ציבור. חוקרת בתחום הספרות, תולדות יהודי מצרים וסוציולוגית התרבויות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרוני נולדה בקהיר בשם אנדרֵה ידיד (Andrée Yadid) לנסים ידיד, סוחר קמח מבוסס יליד מצרים, ולפורטונֵה (Fortunée, לבית חמסי). משפחתה הייתה בעלת אזרחות צרפתית ובבית דיברו בעיקר צרפתית ולדינו. דודה היה דיין בבית הדין הרבני של יהודי מצרים. בנעוריה הייתה אהרוני פעילה בארגונים של נוער ציוני (מכבי החלוץ), במצרים. היא למדה ב"בית הספר האנגלי לבנות" ALVERNIA בשכונת זמאלק בקהיר, בבית הספר היא למדה ספרות אנגלית ובאותן השנים התחילה לכתוב שירים באנגלית. בראיון ל"ג'רוזלם פוסט" אמרה שבאותן שנים החליטה להיות סופרת.

בשנת 1949 בעקבות המלחמה נגד ישראל הונהגו חוקים ותקנות כנגד היהודים. עקב כך בוטל רישיון המסחר של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב[1] את מצרים. בהגיעם בשנת 1949 לצרפת גילה אביה כי נותרו חסרי כל לאחר שכל כספם שהופקד בבנק שווייצרי במצרים הופקע על ידי ממשלת מצרים. תוך זמן קצר מרגע הידיעה לקה אביה בהתקף לב ונפטר[2][3]. המשפחה השתקעה בצרפת ובשנת 1950 עלתה עדה לבדה לישראל

בהגיעה לישראל לבד בשנת 1950 הייתה חברה בגרעין של השומר הצעיר בקיבוץ עין שמר שם יחד עם חלוצים צעירים אחרים מבין חניכי השומר הצעיר במצרים, וביניהם בעלה, חיים, נכנסו לעימות עם הנהגת הקיבוץ, לאחר שדרשו השוואת שכרם של העובדים יוצאי תימן לשאר הפועלים חברי ההסתדרות. סירובה של הנהגת הקיבוץ להשוואת השכר ועוד מחלוקות רעיוניות נוספות, הובילו בשנת 1953 לעזיבתם את הקיבוץ, יחד עם 22 חלוצים נוספים מתנועת השומר הצעיר ממצרים.[4]

אהרוני קיבלה תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה בהיסטוריה, סוציולוגיה, וספרות אנגלית. תואר שני בספרות באוניברסיטת לונדון על יצירתו של הנרי פילדינג. בשנת 1975 קיבלה תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים[5], על עבודתה "הסיפורת האינטרוספקטיבית של סול בלו".

ד"ר אהרוני לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. מאוחר יותר הייתה מרצה בכירה במחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות של הטכניון ולימדה שם סוציולוגיה - לימודי פתרון קונפליקטים, בדגש על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל יהדות ארצות ערב. אהרוני הייתה מרצה אורחת ופרופסורית אורחת במספר אוניברסיטאות ביניהן אוניברסיטת פנסילבניה ממנה קיבלה פרופסורה ב-1985.אהרוני התפרסמה, בין השאר, בפעילותה להשגת פיוס בין היהודים והערבים על בסיס הכרה הדדית בסבל שנגרם לערבים הפלסטינים וליהודים מארצות ערב, בנסיבות הסכסוך בין שני העמים במזרח התיכון.

אהרוני ייסדה את "אגודת שוחרי הספרות" באזור חיפה והצפון, שפעלה לגישור בין תרבויות ועדות ושימשה כיו"ר שלה וכעורכת כתב העת "גלים" במשך 20 שנה. היא הוציאה לאור 20 אנתולוגיות "גלים", ביניהם מס. 8 לזכר יצחק רבין. אהרוני היא גם המייסדת והנשיאה של איפלק :הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות של שלום. בנוסף היא הייתה המארגנת נשיאה של הקונגרס העולמי השני של יהודי מצרים (WCJEׁׂ) שהתקיים באוניברסיטת חיפה בשנת 2006.

בשנת 2012 הוענק לעדה אהרוני אות המתנדב על ידי הנשיא שמעון פרס, על פעילותה לקידום "תרבות השלום" וקידום יוזמות שלום בין ערבים ויהודים. בשנת 2017 הוענקה לה תעודת "יקירת אגודת הסופרים העבריים" כהוקרה על יצירתה ופעילותה למען התרבות העברית.

עדה אהרוני הייתה נשואה משנת 1950 לחיים אהרוני, פרופסור מן המניין להנדסה כימית בטכניון, אף הוא יליד קהיר, שנפטר בשנת 2006. לזוג שני ילדים. אהרוני היא תושבת העיר חיפה. בשנת 2015 הוענק לאהרוני עיטור ההוקרה "יקירת העיר חיפה".

אקסודוס השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "אקסודוס השנייה" הוטבע על ידי עדה אהרוני ומתייחס להגירה הכפויה של יהודי ארצות ערב אחרי הקמתה של מדינת ישראל ב-1948.ההערכה היא שכמיליון יהודים עקרו, רובם למדינת ישראל לעומתם כ-650,000 פלסטינים ברחו מישראל לארצות ערב השכנות. העקירה של היהודים זכתה להתעלמות גם בניסיונות הפיוס בין הישראלים לפלסטינים. אהרוני כותבת במחקר שלה "ההגירה כפויה של יהדים מארצות ערב והשלום" וגם במאמרה בויינט "מה עם הנכבה היהודית?".

פעילותה ודעותיה בנושא הסכסוך הערבי-יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועלה הציבורי[6] ובכתביה[7] טוענת אהרוני כי יהודי מדינות ערב ובכללם יהודי מצרים עברו טיהור אתני[8]. היא טוענת כי טיהור זה, אובדן הנכסים והרכוש, והקשיים שליוו את הגירתם הכפויה וקליטתם בישראל[9], שעד לאחרונה לא זכה לטענתה להכרה בישראל או בקרב האומות, חופפים לגורל הפלסטיני ולשיח הנכבה. לכן שני הסיפורים יכולים לשמש גשר בין שני העמים, בבחינת "כולנו קורבנות, שילמנו את מחיר הסולחה כבר לפני חצי מאה שגזלה מיהודי ארצות ערב את כל רכושם", עובדות היסטוריות אילו יכולות להוות בסיס לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

לטענת אהרוני לאורך שנים התעלמה ההסברה הישראלית משיח הפליטות המשותף לכמחצית מתושביה - הפליטים היהודים ממדינות ערב וצאצאיהם. מפליא אותה שהמדינה לא עשתה שימוש בעניין זה על מנת לקדם את ענייני ישראל בעולם וזאת אף על פי שבעיית הפליטים במזרח התיכון משמשת כלי ניגוח עיקרי בידי מבקרי ישראל. לדעת אהרוני, הרצון של האליטה האשכנזית השלטת בישראל לשמר את ההגמוניה בידה, מנע את הפצת שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב. את העלאת נושא סבלם של יהודי ארצות ערב. עקב הרדיפות הקסנפוביות והאנטי-ציוניות על ידי המשטרים הערבים ושל ההגירה היהודית ההמונית מארצות ערב. עדה אהרוני מנסה לרתום לטובת השגת פיוס או "סולחה" בין העם היהודי בישראל ובין עמי ערב. פעילות זאת באה לידי ביטוי בפורומים שהקימה - כמו האיפלק: הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום" שהיא הקימה בשנת 1999.

עדה אהרוני היא פעילה במסגרת כמה ארגונים של יהודי מצרים שנמנתה עם מייסדיהם: "האיגוד נביא דניאל" ו"הקונגרס העולמי של יהודי מצרים" (הייתה יושב ראש שלו בין 2004–2010). היא אירגנה כינוס של יהודים יוצאי מצרים מכל קצות תבל בחיפה ב 2006. היא פעילה גם בהנהגת "האגודה למחקר ולהפצת מורשת יהדות מצרים" (Historical Society of the Jews of Egypt), אשר העניקו לה את עיטור ה- MERIT בשנת 1997 בניו-יורק.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה
  • יציאת מצרים השנייהעקד, 1985
  • זיכרונות מאלכסנדריה - ראובן מס, ירושלים, 1985
  • מהנילוס לירדן – תמוז, תל אביב, 1992
  • האישה בלבן: זיכרונות מאלכסנדריה - איפלק-מיכה לחמן, 2008
  • קירוב לבבות - רומן על יהודי מצרים - גוונים, תל אביב, 2010
שירה
  • מהפירמידות לכרמל – סדרת בגבולם - עקד, תל אביב, 1979
  • שבוע ירוק – אלף, תל אביב, 1986
  • ביער הכרמל שלי – מיכאל לחמן, חיפה, 1992
  • נשימה: שירים נבחרים - לירית, חיפה, 1992
  • בחיק כפות ידיך – ירון גולן, תל אביב, 1994
  • את ואני נשנה את העולם - מיכאל לחמן, חיפה, 1999
  • שירי שלום – מהדורה דו-לשונית, עברית-ערבית, תרגם לערבית: פרופ' מ' פאוזי דאיף - מיכאל לחמן, חיפה
  • פרח נדיר - רימונים, רמת גן, 2012
  • הרימון - חדרים-הוצאה לאור, רמת גן, 2014
ילדים ונוער
  • פרח השלום, הרפתקה בחלל – ירון גולן תל אביב, 1994
תרגומים ועריכה
  • ש' שלום, השירים החדשים – מהדורה דו-לשונית עברית-אנגלית, עקד, תל אביב, 1985
מסה
  • סול בלו – חתן פרס נובל לספרות – מוזאיקה, פטר לאנג: ניו יורק, 1992:
  • נשים יוצרות עולם ללא מלחמות ואלימות - הוצאת לנה-איפלק, חיפה, 2003
  • הקול הפנימי ביצירות חתן פרס נובל סול בלו, פרדס, חיפה 2007
  • היסטוריה ותרבות של יהודי מצרים בעת החדשה (WCJE בשיתוף אוניברסיטת חיפה, 2008, 550 עמ'), עורכות: ד"ר עדה אהרוני, פרופ' אימה פלטיא, לבנה זמיר.
  • "עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל", הוצאת אוריון, 2014.
עריכה
  • גלים: אנתולוגיה לספרות ותרבות מס' 1–10, הוצאות תמוז, תל אביב, גלי השלום 8, לזכר יצחק רבין, התיכון (1985–2003).
  • עורכת המדור לספרות ותרבות של אנציקלופדיה EOLSS של אונסקו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך "עדה אהרוני" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 16, 2018, חיפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כתב העת "אפיריון" גיליון 103

Joel Beinin - The Dispersion of Egyptian Jewry: culture, politics and the formation of a modern Diaspora, California University Press, Berkeley and LA, 1998 , (ג'ואל בינין - פזורת יהודי מצרים:תרבות, פוליטיקה והיווצרות פזורה מודרנית, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי - לוס אנג'לס, 1998 ע 139)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]