מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האדם כמיקרו-קוסמוס היא תפיסה הרווחת בתרבויות שונות, ולפיה האדם, או גוף האדם, הוא מקבילה מדויקת של העולם בכללותו. בשימושים אחדים (ובעיקר מודרניים) של הרעיון, אין זו אלא מטפורה אסתטית, אך לעיתים קרובות מדובר היה בהנחה מטפיזית ממש, ולפיה מראש כך תוכנן האדם: לתפקד כבבואה המקבילה בכל פרטיה לעולם הגדול בכללותו.

By looking down, I see up. צמד איורים מקבילים מתוך ספרו של טיכו בראהה באסטרונומיה: האדם כשיקוף העולם ולהפך
By looking up, I see down.

בתרבות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון התקבולת המלאה בין האדם והעולם מופיע אצל פיתגורס ומנוסח שוב גם אצל אפלטון בדיאלוג 'המדינה' (הרפובליקה). הרעיון זכה לתחייה מחודשת בתקופת הרנסאנס, למשל בכתביו של ג'ירולמו קרדאנו או בניסיונו של לאונרדו דה וינצ'י להצביע על הקבלה בין מחזור הדם בגוף לתופעות קוסמולוגיות דומות. [הקבלה ספציפית זו הובלטה לימים גם אצל ג'יימס האטון]. רעיון המיקרו-קוסמוס זכה למרכזיות של ממש בהרמטיציזם, ולפיו 'כמו שלמעלה כך למטה'. מה שקורה ברמה אחת קורה בכל רמה אחרת. המיקרו-קוסמוס הוא עצמיותו של האדם והמאקרו-קוסמוס הוא היקום. בתוך כל אחד טמון השני ועל ידי הבנת האחד (בדרך כלל המיקרו-קוסמוס) ניתן להבין את האחר. מטבע הדברים, זכה הרעיון הזה לביטוי ולעניין מיוחד בכתביהם של אסטרונומים שביקשו לתאר את מבנה המאקרו-קוסמוס.

בספרות האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוחו היהודי הישיר של הרעיון מופיע באבות דרבי נתן: "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, פרק ל"א). דברים אלו נשענים על רעיון המופיע כבר במשנה (סנהדרין פרק ד) שם מופיעה הקביעה ולפיה כל המציל אדם אחד כאילו הציל עולם מלא.

על כך מובא באבות דרבי נתן:

יצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם - זה שערו של אדם, ברא רוח בעולם, ברא רוח באדם - זה חוטמו של אדם, חמה בעולם חמה באדם - זה פדחתו של אדם; רקיעים בעולם, רקיעים באדם - זה לשונו של אדם.

פירוטו של הרעיון מופיע גם במדרש קהלת רבה (א,ד):

"כי תהיו אתם ארץ חפץ", דרש רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא לארץ לדוגמה לו. אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל. אדם יש לו עיניים, והארץ יש לה עיניים, שנאמר וכסה את עין הארץ. אדם יש לו אוזניים, והארץ יש לה אוזניים שנאמר והאזיני ארץ. אדם יש לו פה, והארץ יש לה פה שנאמר ותפתח הארץ את פיה. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים

באוצר המדרשים הופיע מדרש ספציפי שזהו כינויו (עולם קטן).

בתלמוד (מסכת סנהדרין) מופיעה אגדה ולפיה ראשו של אדם הראשון עמד בארץ ישראל, וגופו בבבל. מדרש אחר[1] מציג את המשכן כמיקרו-קוסמוס, וכך כל אחד מכלי המשכן מייצג חלק או היבט אחר של הקוסמוס.

האדם כמיקרו-קוסמוס מתוך Tobias Schutz 'Harmonia macrocosmi cum microcosmi' (1654)

במחשבת הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות הקבלית ייצוג נוספים של רעיון האדם כמיקרו-קוסמוס, הביטוי 'אדם עולם קטן' מופיע בפירוש גם בתיקוני זוהר (דף ק.). גם רמח"ל מנסח את הרעיון בספרו קנאת ה' צבאות בין כללי החכמה (כלל ב'). חידושם של מקובלים הוא בהשלכה של הרעיון מן העולם אל המערכת האלוהית, למשל בקבלת האר"י המציגה תקבולת מדויקת בין איברי גוף האדם לאיברי האלוהות במשמעם הרוחני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Theories of Macrocosms and Microcosms in the History of Philosophy, G. P. Conger, NY, 1922, חיבור זה כולל גם סקירת ספרות קודמת בנושא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדרש תנחומא, פרשת פקודי