אורי אורבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי אורבך
Uri Orbach.JPG
אורי אורבך, 19 באפריל 2010
תאריך לידה 28 במרץ 1960
תאריך לידה עברי כ"ט באדר ה'תש"ך
תאריך פטירה 16 בפברואר 2015 (בגיל 54)
תאריך פטירה עברי כ"ז בשבט ה'תשע"ה
חבר הכנסת
ממשלות 33
כנסות 18 - 19
סיעה הבית היהודי
תפקידים בולטים
עיסוק קודם סופר, סאטיריקן ופובליציסט

אורי שרגא אורבך (28 במרץ 1960, כ"ט באדר ה'תש"ך - 16 בפברואר 2015, כ"ז בשבט ה'תשע"ה) היה השר לאזרחים ותיקים וחבר הכנסת מטעם סיעת הבית היהודי. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים התפרסם כסופר, עיתונאי, בעל טור, סאטיריקן, פובליציסט ומאנשי התקשורת הבולטים בציבור הדתי לאומי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבך נולד וגדל בפתח תקווה. בוגר ישיבת נחלים וישיבת ההסדר קריית שמונה. הוא התגייס לצה"ל ב-1979 ושירת כלוחם בגדוד 75 של חטיבה 7 בחיל השריון. בזמן פרוץ מלחמת לבנון הראשונה היה אורבך בתקופת שירות ללא תשלום. הוא הוצב בגדוד 71 של חטיבה 188 ובמסגרתו השתתף במלחמה‏[1].

היה נשוי למיכל ואב לארבעה ילדים. התגורר במודיעין.

עבודתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבך היה ממקימי עיתון הילדים הדתי "אותיות" ועורכו הראשון. היה עורך ביטאון בני עקיבא - "זרעים". כמו כן ערך את המדור הסאטירי "פסיק" בשנות ה-80, ואת המדור "הלחי השנייה" בשנות ה-90 בעיתון "נקודה". היה ממקימי רדיו קול חי, ושידר בו. לאחר שמנהל התחנה מנע שידור של שיר ובו קול אישה, בתוכנית של אורבך ושל מנחם מיכלסון - עזבו השניים את התחנה‏‏‏[2].

ב-1987 כתב את המאמר "הטובים לתקשורת", שעודד את צעירי הציונות הדתית לפנות לקריירה תקשורתית‏[3].

כיהן כמנהל התוכניות של ערוץ המסורת הראשון בישראל, ערוץ התכלת. בהמשך עזב את הערוץ בשל חילוקי דעות[דרושה הבהרה].

עד הצטרפותו לפוליטיקה נמנה עם מגישי תוכנית הרדיו "המילה האחרונה", בגלי צה"ל, בהגשה משותפת עם גידי גוב, עירית לינור ואחרים. יחד עם גוב זכה בפרס מפקד גלי צה"ל על הגשת התוכנית, שאף זכתה בשנת 2005 בתואר "תוכנית השנה ברדיו" ב"טקס אנשי השנה" של ערוץ 2.

היה בעל טור שבועי העוסק בעיקר בענייני פוליטיקה ואקטואליה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", וכן כתב טורים נוספים בערוץ היהדות של האתר ynet ובעיתון "נקודה". שימש אחראי על גיוון חברתי ורב-תרבותיות בזכיינית ערוץ 2, "רשת".

כאיש תקשורת הציג אורבך קו ימני והתנגד למסירת שטחים. תוכניותיו העיתונאיות עסקו בביקורת על הממסד והתקשורת, ביחסי דתיים-חילונים ובסאטירה פוליטית. הוא ביקר במאמריו את החברה החילונית (ובמיוחד את מחנה השמאל-החילוני), על התנכרותה, לטענתו, לשורשיה היהודיים, דבר המתבטא, לדעתו, בנכונות לוותר על חלקי מולדת. מאידך, ביקר את החברה הדתית והחרדית על היותה, לטענתו, חברה שמרנית יתר על המידה.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבך כתב מספר ספרים הומוריסטיים המיועדים לילדים. אחדים מהספרים עוסקים בעולמו של הילד הדתי. כמו כן כתב ספר בשם "סבא שלי היה רב", בהוצאת כתר, שזכה להצלחה גדולה. הספר הוא לקסיקון הומוריסטי למונחים מחייהם של שומרי מצוות. אורבך אחראי גם למספר סלוגנים וביטויים שהשתרשו בשפה ובהם: "דתי מחמד", "העם עם הגולן" ו"חברון מאז ולתמיד". את מרבית ספריו אייר המאייר והקריקטוריסט שי צ'רקה.

אורבך זכה על ספרו "ילדה כמוני" בציון לשבח במסגרת פרס זאב בשנת 2000. ספר אחר שלו, "מתקן החלומות", נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של ילדי ישראל לשנת 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים[4].

ספרו "מה מברכים על גלידה? - מושגים ביהדות לילדים וגם להורים" תורגם לרוסית, ובתחרות[דרושה הבהרה] שנערכה במוסקבה זכה בפרס הראשון בקטגוריית ספרים לילדים בנושאי דת.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בדצמבר 2008, סמוך לבחירות לכנסת השמונה עשרה הצטרף אורבך, המזוהה עם עמדות המפד"ל, למפלגת הבית היהודי, רשימה חדשה שנועדה לאחד את מרכיבי האיחוד הלאומי-מפד"ל, במטרה להתמודד מטעמה לכנסת. למחרת, ב-18 בדצמבר, נבחר על ידי המועצה הציבורית של המפלגה למקום החמישי ברשימתה לכנסת. זמן קצר לאחר מכן חל פילוג במפלגה החדשה. חלק מהמועמדים, בעיקר אלו המזוהים עם האיחוד הלאומי, פרשו ממנה. כתוצאה מכך מוקם אורבך במקום הרביעי, ולפי דרישתו שודרג למקום השלישי. הרשימה זכתה בשלושה מנדטים ואורבך נבחר לכהן כחבר הכנסת.

כיהן כיושב-ראש השדולה לקשרי דתיים-חילונים וכיושב ראש השדולה החברתית. במהלך כהונתו בכנסת יזם מספר חוקים: חוק סימון סוכרים על מוצרי מזון (יחד עם יעקב כץ), חוק המאפשר לרוב דיירי בניין משותף שבו מעלית אחת להפעיל מעלית שבת בשעות מסוימות, חוק הפוטר את האקדמיה ללשון העברית מתשלומי ארנונה, חוק הקובע הגבלת גיל לאימון במטווח (יחד עם דני דנון), ועוד. אורבך יזם את פרויקט "תרגישו בבית", המנסה לפתוח את בתי הכנסת לכלל האוכלוסייה, מתוך רצון לקדם הבנה בין דתיים לחילונים.

בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) תמך אורבך בנפתלי בנט לראשות המפלגה, והוא עצמו נבחר למקום הרביעי. לפי דבריו של בנט, אורבך היה זה שגרם לו להצטרף לבית היהודי והיה בעל החזון של מפלגה ציונית-דתית גדולה‏[5]. עם הקמת הממשלה השלושים ושלוש, מונה אורבך לשר לאזרחים ותיקים ולחבר בוועדת השרים לענייני חקיקה.

אנשי משמר הכנסת נושאים את מיטתו של אורבך בהלוויתו. מימין לאיש המשמר במרכז התמונה עומד נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ומשמאלו, חבר הכנסת, ניסים זאב

אורבך יזם את הקמתו של "קיר התהילה", שנחנך בפתיחת מושב החורף של שנת 2013 של הכנסת. הקיר מציג את כל חברי הכנסת שזכו בפרס ישראל (נכון לינואר 2014: מספרם 33)‏[6][7].

ב-15 בדצמבר 2013 עברה מינהלת השירות הלאומי-אזרחי ממשרד הכלכלה לאחריות המשרד לאזרחים ותיקים, ובכך הפך אורבך לשר האחראי עליה‏[8].

בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-20 דורג רביעי ברשימת המועמדים ושובץ במקום השישי ברשימת המפלגה לכנסת.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 אובחנה בגופו מחלה המטולוגית[9]. בראשית 2015, במהלך התמודדותו מחדש בפריימריז לרשימת המפלגה‏[10], אושפז אורבך בעקבות התדרדרות במצבו הבריאותי. אורבך נפטר ב-16 בפברואר 2015, כ"ז בשבט ה'תשע"ה. כשר מכהן, נקבר בהלוויה ממלכתית, בבית הקברות במודיעין. הספידוהו, בין היתר, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

למחרת פטירתו שידרו ארבעה מחבריו לתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" תוכנית מיוחדת לזכרו‏[11].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילדים
  • מה שקרה או-שלא למשה-או-ש
  • מתקן החלומות
  • הצל של צילה
  • הצלצול נועד למורים
  • אסור להפוך תנין בשבת, שירים שטותיים לילדים דתיים
  • מעבר להרי החדשות
  • מוקצה (קומיקס שנכתב עם שי צ'רקה)
  • סדרת "ילד דתי" (בהוצאת ספריית בית אל):
    • אולי בשבת יזרקו סוכריות
    • בגלל ילד אחד
    • ילדה כמוני
    • באיזה שבט אתה?
    • מבטיח, בלי נדר
  • ילד רע ירושלים (קומיקס שנכתב עם אורי פינק) (בהוצאת מודן)
  • מה מברכים על גלידה? לקסיקון לילדים (וגם למבוגרים) על יהדות (בהוצאת אחוזת בית)
  • חכמינו לימינו, אגדות חז"ל בלבוש קל (בהוצאת מגיד קורן). הספר תורגם לאנגלית ולרוסית:
    • חלק ראשון: אין כמו בבית - סיפורי משפחה
    • חלק שני: חמורים וחרובים - סיפורי טבע
למבוגרים
  • והיום עוטפים בזה דגים - נבואות חורבן ומעשיות 1967–1992 (יחד עם חגי סגל)
  • כבשה טרפה זאב - סיפור מהג'ונגל (יחד עם חגי סגל)
  • סבא שלי היה רב - לקסיקון דתי-חילוני
  • הבטיחו יונה – לקט נבואות שווא של עיתונאים בשנים האחרונות (יחד עם חגי סגל)
  • ישראל צחקה מרבין - בדיחות פוליטיות אקטואליות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טל זגרבה, הח"כ שבטנק ינצח: אורי אורבך חזר לצה"ל, באתר nrg‏, 7 במאי 2010
  2. ^ ידיעה בערוץ שבע ובראיון של אורבך
  3. ^ פנחס וולף‏, מהפכן וג'נטלמן, פרידה מאורי אורבך, באתר וואלה! NEWS‏, 17 בפברואר 2015
    עמית סגל, ‏תודה שהיית שם, אורי. כולנו בניך, באתר ‏mako‏‏, ‏16 בפברואר 2015‏
  4. ^ מצעד הספרים האהובים
  5. ^ חגי גולן ורינה מצליח, השר נפתלי בנט על אורי אורבך ז"ל: "הוא היה איש חזק ואמיץ בדעותיו", משעל על הבוקר, באתר רדיו ללא הפסקה
  6. ^ אריק בנדר, "קיר תהילה" לזוכי פרס ישראל במשכן הכנסת, באתר nrg‏, 12 בספטמבר 2013
  7. ^ ידיעה על האירוע באתר הכנסת
  8. ^ יונתן אוריך, ‏השירות הלאומי יועבר לאחריותו של השר אורי אורבך, באתר כיפה, 15 בדצמבר 2013
  9. ^ ריבלין בהלוויית אורי אורבך: "איפה אורי שיגיע עם הבדיחה הטובה והחיוך שובה הלב", באתר כלכליסט, 16 בפברואר 2015
  10. ^ סרטונים שבתי בנדט ועמרי נחמיאס‏, "שמע ישראל" מהחבר ממרצ: השעות האחרונות של אורבך, באתר וואלה! NEWS‏, 17 בפברואר 2015
  11. ^ קטע קול תוכנית מיוחדת של "המילה האחרונה" לזכרו, באתר גלי צה"ל, 17 בפברואר 2015