פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפוליגמיה בקרב הבדואים בישראל היא תופעת ריבוי הנשים האסורה על פי החוק הישראלי ונפוצה בכחמישית ועד למעלה משליש מכלל המשפחות הבדואיות בישראל.[1] הסדר הפוליגמי בקרב הבדואים הוא קשר נישואין של גבר אחד עם כמה נשים, הנקרא גם "פוליגיניה". בקרב האוכלוסייה הבדואית הפוליגמיה הייתה ועודנה מוסד חברתי מרכזי, אשר מתקשר במידה רבה למבנה החברתי הפטריארכלי ולחשיבות הקבוצה והשבט[2] וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין.

לתופעת הפוליגמיה הזו ישנן השלכות חברתיות קשות הן על הבדואים והן על החברה הישראלית ככלל.[1][3][4][5]

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי הערכות שיעור הנשים הבדואיות החיות בנישואים פוליגמיים מגיע לכ - 30% .[6] לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.[7]

בעבר, רק גברים בדואים בודדים נישאו ליותר מאשה אחת, לרוב הייתה נפוצה התופעה בעיקר בקרב שייחים ובעלי ממון. כיום התופעה קיימת במשפחות רבות מאד, ומבחינה זו החברה הבדואית עוברת רגרסיה ומקצינה את הדפוסים הפטריארכליים הנוהגים בה.[8]שיעור הפוליגמיה בחברה הבדואית אינו יורד למרות תהליכי המודרניזציה המתרחשים בה, ובראשם המעבר מחיי נוודות למגורים בעיירות קבע; יתר על כן, יש הטוענים כי שיעור הפוליגמיה אף עלה בעשור האחרון.[1] תופעת הפוליגמיה קיימת באוכלוסייה הבדואית הן בנגב והן בצפון, אולם היא נפוצה הרבה יותר בקרב הבדואים בנגב. התופעה נפוצה אף יותר בקרב משכילים וצעירים (גברים בראשית שנות ה-30 לחייהם).[1] על פי ד"ר מג'יד אלעטאונה, חוקר העדה הבדואית ומנהל המחלקה לשירותים חברתיים במועצה אזורית נווה מדבר, רוב הגברים הבדואים שואפים להנשא למספר נשים, אך העדר היצע הנשים הוא אשר מגביל אותם.[1]

שיעור ניכר מהנישואין הפוליגמיים הם לנשים מהרשות הפלסטינית או מירדן. נישואין כאלה יוצרים מצב של מעין סחר בנשים למטרות נישואין. מרבית הנשים הנישאות בדרך זו לגברים בדואים משוללות כל מעמד חוקי בישראל, והן למעשה תלויות לחלוטין בבעליהן.[1]

הגורמים לפוליגמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל סטאטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנשיאת אשה יש עלות כלכלית, בפרט עלות המוהר המשולם תמורתה, וריבוי נשים משמש עדות לכוחו ולעושרו של הגבר. מאחר שהחברה הבדואית פטריארכלית מאד (רוב הכח נמצא בידי הגברים), והחברה היא בעלת דפוסי השתכנות פטרילוקליים (המשפחה גרה אצל אבי החתן), הרי שהחברה חותרת לריכוזיות ולשליטה ברכוש על ידי קיום משפחות מורחבות עם ילודה רבה וריבוי נשים, ובפרט נשים מתוך המשפחה המורחבת.[1]

מסורת פטריארכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה העיקרית לפוליגמיה בקרב החברה הבדואית היא אורח החיים הפטריארכאלי והמסורתי שלה. במשך שנות קיומה של המדינה השתלבו הבדואים בחיים הכלכליים והאזרחיים בארץ, מבלי לאבד את זהותם, דבר שהביא עמו מפגש עם מציאות וערכים שונים. הגבר הבדואי הוא זה שנפגש עם מציאות זו ונחשף אליה ומשמש בעצם כסוכן שינוי בחברה. האישה הבדואית, לעומת זאת, קשורה למרחב הביתי וליחידה המשפחתית, היא אינה נחשפת בעצמה לחברה המודרנית ליברלית, אלא רק דרך חשיפתו של בעלה, וכיוצא מכך השינויים בחייה תלויים באביה או בעלה.[6]

מעמד נמוך בקרב נשות הבדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הנשים הבדואיות רואות את הפוליגמיה באור שלילי, אך למרות זאת, בגלל מעמדן הנמוך בחברה אין להן השפעה מעשית נגד התופעה.[1] על פי עורכת הדין ראויה אבו רביעה, מאותן נשים מצפים לקבל את הפוליגמיה כאילו הייתה חלק אינטגרלי מחייהן ותובעים מהן לשתף פעולה עם מנגנוני הדיכוי וההדרה. התופעה נעטפת באינטרפרציה דתית מכיוונים שונים, אשר מקשה על ניהול דיון רציונלי ומושכל בתופעה. כך מוענק הכשר לתופעה הרסנית, המכרסמת באבני היסוד של הנורמטיביות החברתית, בשם "היתר דתי" כביכול. המציאות החברתית שבתוכה חיות הנשים הערביות הבדואיות בנגב מקשה עליהן לפעול למיגור התופעה; יותר מ-90% מהנשים הערביות הן מחוסרות תעסוקה ויותר מ-60% מהנערות הערביות הבדואיות המתגוררות בכפרים הבלתי מוכרים נושרות מבתי הספר. יתרה מכך, התופעה אינה מאפיינת סקטור מסוים בתוך האוכלוסייה הערבית הבדואית. כל רובדי החברה וכל חלקיה נגועים בפוליגמיה ופרמטרים כמו רמת ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי אינם משפיעים על שכיחותה.[8]

כוח שבטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר נשים גדול יותר במשפחה משמעו על-פי רוב גם מספר ילדים גדול יותר לגבר, בדגש על בנים זכרים. כל משפחה מורחבת (חמולה) מעוניינת לגדול כדי להתעצם ולהכין את עצמה למאבקי כוח עתידיים מול גורמים חיצוניים.

בעבר פירוש הגדלת מספר הילדים היה הגדלת מספר הידיים העובדות במשפחה, אולם עם המעבר ליישובי קבע נחלש פירוש זה. כיום לריבוי ילדים יש משמעות פוליטית, שכן ההצבעה בבחירות ברשויות המקומיות במגזר הבדואי (ובמידה רבה במגזר הערבי בכלל) נוטה להיות חמולתית, כלומר, הצבעה על-פי קשר משפחתי. על פי חוקר הבדואים ד"ר יוסף בן-דוד, הסדר השבטי שהיה לפני עשרות שנים בנגב לא נשמר. הסדר כיום הוא טריטוריאלי, והמאמצים להחיות את הסדר הישן מתקיימים רק עד לרמה החמולתית. זאת כי כל החמולה שיושבת בתוך יישוב שהקימה עבורה המדינה, נלחמת על הזכות לראשות המועצה המקומית. המלחמה מתחילה עם סימוני הקו הכחול של תוכנית המתאר היישובית, כשהשבטים בונים באופן לא חוקי באזורים מרכזיים, בתי ספר, מרפאות, וכול', כי כך הם מחליטים על ה"טריטוריה" של האזור המרכזי, וקובעים מי ישמור שם, מי ימכור שם בקיוסק וכול'. ניתן לראות זאת בבירור בא-סייד, אום בטין, ועוד יישובי המועצה האזורת לשעבר אבו בסמה.[9][10][11]

כך, ככל שהמשפחה או השבט גדולים יותר, כך עולים סיכוייהם להציב אנשים מקרבם בעמדות כוח ברשות המקומית. בניגוד לכל העולם ששם העיור הוריד את הילודה - אצל הבדואים הוא העלה בגלל מלחמה הגמונית. מי שמנצח הוא מי שיש לו "עזווה" - "כח גברי" בלשון הבדואים. פעם, (עד שנות ה-40 ובעיקר במאה ה-19), העזווה היו של לוחמים וכובשי וואדיות ובארות, והיום הם כובשים אזורים עירוניים ואת הקלפי המוניציפלי.[9][10]

נישואין ראשונים בגיל צעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה הבדואית רווח הנוהג המסורתי שגבר ואשה מחותנים בגיל צעיר, על פי בחירת הוריהם. על פי רוב הנישואין נערכים בין קרובי משפחה. הנישואין השניים לעומת זאת נעשים בדרך כלל כאשר הגבר מבוגר יותרומבחירתו החופשית. כך, במשפחות הפוליגמיות במגזר הבדואי מעמדה של האשה הראשונה (הבכירה) בדרך כלל נמוך ממעמדה של האשה השנייה, שבה בחר הבעל מרצונו.[1][9]

לחץ על מבוגרות להנשא בכל מחיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הנשים הבדואיות מופעל לחץ להתחתן בגיל צעיר. אלו המגיעות לגיל 25 ועד 30 ועדיין לא התחתנו, נחשבות "מבוגרות". לנשים אלו בחברה הבדואיות קשה למצוא בעל רווק, בייחוד מאחר שלא נהוג להתחתן עם אדם מחוץ לשבט. על כן החברה מפעילה לחץ על ה"מבוגרות" להנשא כנשים שניות לגבר נשוי, מכיוון שלהשאר רווקה הוא נחשב כדבר איום בחברה הבדואית. הלחץ בחברה ואיתה תופעות החיתון המאוחר "בכל מחיר" מוגבר מאד בשנים האחרונות, עם התחזקות "התנועה האסלאמית בישראל" בקרב הבדואים.[1]

נישואי חליפין (נישואי "בדל")[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה המוסלמית רווח המנהג של נישואי "בדל": נישואי חליפין שבהם אח ואחות ממשפחה אחת מתחתנים עם אח ואחות ממשפחה אחרת. כאשר אחד הגברים שהתחתנו כך לוקח לו אשה שנייה, הגבר השני חש צורך לשאת גם הוא אשה שנייה כדי לשמור על מאזן הכוח והכבוד.[1]

חשש מגירושין ומאובדן הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנשים גרושות בחברה הערבית-מוסלמית יש סטיגמה בעייתית והן חוות קשיי קיום אמיתיים. נוסף על כך, על-פי השריעה, במקרה של גירושין האבות זכאים למשמורת על בנים מעל גיל שבע ועל בנות מעל גיל תשע, ונשים נמנעות מגירושין כדי שלא לאבד את המשמורת על ילדיהן. על כן, אף על פי שנישואי הבעל לאשה נוספת מקשים על האשה הראשונה, היא תעדיף אותם על גירושין.[1]

נגישות גבוהה לערביות מחוץ לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים ופתיחת הגבולות בין ישראל לגדה המערבית עלה "היצע" הנשים עבור הגברים הבדואים, וכך יותר גברים נישאו לאשה נוספת. אף שישנן הגבלות מסוימות על המעבר בין ישראל ובין שטחי הגדה המערבית על פי הצורך הביטחוני, עדיין יש "ייבוא" של נשים פלסטיניות וירדניות לשם נישואין עם גברים בדואים.[1]

האסלאם מאשר את ריבוי נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי האסלאם גבר יכול להיות נשוי לארבע נשים בו-בזמן, אם לטעמו האשה\הנשים הקיימות אינן מספקות את צרכיו. גם רצון הגבר להגדיל את מספר ילדיו היא סיבה מספיקה לריבוי נשים מבחינת האסלאם.[1] עובדה המשמשת להצדקת הפוליגמיה מצד בדואים ואסלאמיסטיים היא שגם מוחמד בעצמו היה נשוי לארבע נשים.[12]

מחלוקת בדבר השפעת מדיניות התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת שנות התשעים קצבאות הילדים הגדולות שהוקצאו עודדו אצל הבדואים ריבוי ילודה ופוליגמיה וישנה טענה כי עד היום לריבוי ילדים עדיין יש משמעות כלכלית עבור ההורים בשל קצבאות הילדים שהמדינה משלמת בעבורם.[13] עם זאת, מאז שנות התשעים הופחתו בהדרגה קצבאות הילדים וכדי לכלכל את עצמן המשפחות נשענות יותר על גמלת הבטחת הכנסה המתקבלת מן המוסד לביטוח לאומי ופחות על קצבאות הילדים.[14]

יש הגורסים כי עדיין יש במדיניות הקצבאות הנוכחית כדי לתמרץ פוליגמיה, למשל במקרים בהם מעוניין גבר מעוניין להתגרש פורמלית מאשתו הראשונה על מנת לשאת אישה נוספת הוא פונה לבית הדין השרעי ואף מסכים לשלם דמי מזונות כהוכחה לגירושין, שופטי בית הדין השרעי פוסקים דמי מזונות בסך 50-100 שקלים לחודש על כל ילד, מחיר נמוך בכוונה תחילה שהוסכם מראש בין המתגרשים (לשם השוואה, סכום המינימום לתשלומי מזונות בבתי משפט למשפחה ובבתי דין רבניים עומד על 1,200 שקלים לילד, וזאת ללא תלות ביכולת השתכרותו הריאלית של הבעל). לאחר מכן האישה נחשבת כגרושה וכנפרדת מבעלה ויכולה לדרוש תשלומי הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. בנוסף לכך תקבל האישה גם קצבאות ילדים ובמקרים מסוימים אף תהנה מזכויות המגיעות לה בגין מעמדה כאם חד-הורית.[14]

מנגד יש הטוענים כי אין הטבה כלכלית לבוחרים בנישואים פוליגמיים וכי אין במדיניות הביטוח הלאומי כדי לעודד ריבוי נשים. יותר מכך, נטען כי גבר הלוקח לו אישה שנייה נוטש, הלכה למעשה, את אשתו הראשונה, ומשאיר את העול הכלכלי הכרוך בפרנסת ילדיהם, עליה בלבד. כלומר, מצבה הכלכלי של משפחה פוליגמית נפגע לפי טענה זו ובעיקר נפגעות מכך נשים הנשואות בנישואין שכאלו, לעתים קרובות נשים אלו וילדיהן מוגדרים "משפחה מורחבת" על פי נוהלי הביטוח הלאומי, ומתקיימים מקצבה של כ - 600 ש"ח בחודש בלבד, כל זאת כאשר בפועל הן מתפקדות כמשפחה חד הורית.

התייחסות החוק לפוליגמיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור הפוליגמיה מעוגן בסעיף 176 לחוק העונשין, ולשונו "נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים". ריבוי נישואין של לא-יהודים בישראל מותר על-פי החוק בשני מקרים: בן הזוג מהנישואין הקודמים אינו מסוגל, מחמת מחלת נפש, להסכים או להשתתף בהליך להפקעת הנישואין או לביטולם. או שבן הזוג מהנישואין הקודמים נעדר לפחות שבע שנים בנסיבות המעוררות חשש סביר לחייו. חוק העונשין גם קובע כי אין להתיר את קשר הנישואין על כורחה של האשה ללא היתר של בית-המשפט או בית-הדין המוסמך. אין נתונים סטטיסטיים על חומרת הענישה בגין עבירה זו, אולם מהנהלת בתי-המשפט נמסר שגזר-הדין נע בין כמה חודשי עבודות שירות ל-18 חודשי מאסר (מתוך עונש מרבי של חמש שנים).

חוסר אכיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור הפוליגמיה כמעט אינו נאכף בישראל בקרב האוכלוסייה הבדואית. מאז שנת 2004 נפתחו במשטרת ישראל רק ארבעה תיקי חקירה נגד בדואים בגין עבירה זו. הסיבה העיקרית להיעדר האכיפה היא שרוב הנישואין הפוליגמיים נערכים באופן לא רשמי ואינם מתועדים ברשויות, ועל כן יש קושי להוכיח שנעברה עבירה. נוסף על כך, לפי תפיסתם של חלק מגורמי האכיפה, מדובר בתופעה מקובלת במגזר הבדואי ואין מקום להתערב בה.[1]

על פי עורכת הדין ראויה אבו רביעה, "יש אפילו לגיטימציה של מוסדות המדינה. אם תעשה סקר ותבדוק כמה מנהלי בתי ספר ברהט וכמה מפקחים שמועסקים במשרד החינוך חיים בפוליגמיה, תגלה ממצאים חמורים. היום יש אפילו חבר כנסת (טלב אבו עראר) שחי עם כמה נשים"[14]

קשיים באכיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקיפת האיסור הקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי העיקרי באכיפת החוק הוא מגבלות האיסור החוקי הקיים: הוא חל רק על נישואין רשמיים מול המדינה, ובכך פותח פתח לעוקפו בדרכים שונות. הבדואים מעוניינים להנשא כדין על פי ההלכה המוסלמית, אך לא כדין מבחינת המדינה. ישנן שתי דרכים עיקריות שבהן הבדואים עוקפים את האיסור החוקי:[1]

  • גירושין קטנים מהאשה הראשונה: דרך זו היא בעצם מין "גירושין פיקטיביים" מהאשה הראשונה, על פי ההלכה הוא נשאר נשוי ואילו מבחינת בית הדין השרעי (והמדינה) הוא התגרש. אופן הביצוע: בגירושין אלו הגבר אומר לאשתו "מגורשת" פעם אחת. פעולה זו מספיקה כדי לקבל אישור גירושין מבית-הדין השרעי. ואולם, על-פי ההלכה המוסלמית, גירושין מתקיימים רק אם אמר הגבר לאשתו "מגורשת" שלוש פעמים בנוכחות שני עדים. על כן, מבחינת ההלכה, הזוג נחשב נשוי לכל דבר ועניין. "גירושין קטנים" ננקטת בנישואין המצריכים גושפנקא רשמית, בעיקר כאשר הבדואי נישא לתושבת ירדן או הרשות הפלסטינית.[1]
  • נישואי "קסלה" עם האשה השנייה: נישואין ללא רישום בחוזה נישואין. דרך זו היא בעצם מין "ידועה בציבור" פיקטיבי עם האשה השנייה. על פי ההלכה המוסלמית הגבר נשוי בשנייה, ואילו מבחינת המדינה הוא רק "ידוע בציבור". אופן הביצוע: הנישואין נערכים לפני שני עדים, בנוכחות הבעל ובא כוחה של האשה המיועדת, ובתוך כך נקבע המוהר. על-פי רוב הגבר אינו מתגרש מאשתו הראשונה לפני נישואיו השניים. דרך זו מתאפשרת כאשר הבדואי נישא למשל לבת משפחתו או לבת השבט שלו.[1]
הצורך החוקי להוכיח נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי הנוסף באכיפת החוק נגד פוליגמיה הוא ההנחיות החדשות של פרקליטות המדינה משנת 2002. לפי ההנחיות הקודמות, על מנת להגיש כתב אישום נגד פוליגמיסט היה מספיק בהבאת הוכחה של הכרה באבהות מצד נאשם בדואי לילד שנולד מהאשה השנייה כדי להוכיח את נישואיו השניים. ואילו ההנחיות החדשות, מחייבות מציאת ראיות לעריכת טקס נישואין. אבל מאחר שרבים מהגברים הבדואים נושאים את הנשים הנוספות בירדן או ברשות הפלסטינית, הפרקליטות מתקשה לעמוד בהנחיות החדשות ולהוכיח נישואין אלו.

ידועים בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרקליטת מחוז דרום יסכה ליבוביץ, "ברוח התקופה", בשנים האחרונות בית הדין השרעי בישראל מאשר פוליגמיה אצל הבדואים בנגב ביתר קלות, מאחר שכיום הבדואים משתמשים בסטאטוס של ידועה בציבור כטענה רשמית.[15] הטענה לסטאטוס של "ידועה בציבור" בקרב הבדואים, על פי הפרקליטה, מהווה קושי בהוכחת הפוליגמיה הנדרשת לצורך מתן כתב אישום.

על פי פרופ' ארנון סופר וגיל שלו מהמכללה לביטחון לאומי, "כתוצאה מכך, 16,000 נשים ערביות, הרשומות בתעודות הזהות כרווקות, חיות כנשים נשואות לכל דבר, מתעברות, יולדות, אך נהנות ממעמד של "אמהות חד-הוריות", על הזכויות הגלומות בכך (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ואפילו זכויות למשכנתא בתנאים של זוגות צעירים)".

קשיים אלו מצטרפים לקשיים אחרים בהוכחת הפוליגמיה עבור רשויות החוק, כגון חוסר מעמדן החוקי של הנשים השניות של הבדואים (רבות מהן מסתננות באופן לא חוקי וחסרות אזרחות), וכן חוסר שיתוף הפעולה של האוכלוסייה עם רשויות החוק.[15]

אחריות בתי הדין השרעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה להעלאת הסוגיה, מהנהלת בתי הדין השרעיים (העורכים את הנישואין של המוסלמים בישראל) נמסר כי לפי החוק, בתי-הדין השרעיים אינם עורכים נישואין פוליגמיים. עם זאת, הם כן מאשרים בדיעבד נישואי זוגות שנערכו שלא בפניו (נישואי "קסלה"). לטענת בתי דין אלו, פעמים רבות בני הזוג באים לאשר את הנישואין לאחר שנים אחדות של חיים משותפים ולאחר שנולדו להם ילדים משותפים. במקרים כאלה בית-הדין השרעי אינו בודק את הרקע הקודם של הזוג, ואישור הנישואין נעשה על סמך הצהרתם.[1]

על פי סופר ושלו, "אקט הנישואין מטופל "מחתרתית" על ידי בתי המשפט השרעיים ונתפס כלגיטימי בכפר, אף על פי שכלל אינו מדווח למשרד הפנים.[3] אחת הטענות שהועלו נגד בתי הדין השרעיים היא שהם נותנים פסקי הדין ללא דיון במקרה, ללא נוכחות של הבעל והאשה, וכן בצורה סיטונית, ולראייה, פסקי הדין אף חוזרים על עצמם בין תיק לתיק ללא כל שינוי בנוסח אלא בהעתקת הטקסט מתיק לתיק.[14]

השלכות הפוליגמיה הבדואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות על החברה הבדואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי טבעי גבוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליגמיה אצל הבדואים בנגב היא בין הסיבות לגידול הטבעי שלהם שהוא הגבוה ביותר בעולם ועומד על 5.5% בשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה כל 12-15 שנה. כך ב-1951 מנו 12,000, ב-1970 מנו כ-25,000, ב-1990 כ-87,000 נפש, וב-2008 מנו כ-180,000. ב-2020 הם צפויים להגיע ל-400,000.[5] שיעור הפריון הגבוה לכל בדואית, מוחמר על ידי הפוליגמיה[5] וכן ההסתננות הבלתי חוקית המוערכת בכ-16,000 נשים שהסתננו לצורכי פוליגמיה (עד לשנת 2004) ואליהן הצטרפו גם בני משפחותיהן.[3][5][16][17]

על פי פרופ' סופר, "גם ב-2009, כשליש מן הגברים הבדואים בדרום נשאו יותר משתי נשים, וחלקם לא הסתפקו בפחות מארבע, והם מביאים לעולם כדי 100-40-20-10 ילדים, ויש מקרים ספורים גם של משפחות שבהן לגבר אחד כ-150 ילדים".[5]

מצב כלכלי קשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הכלכלי של משפחות פוליגמיות קשה הרבה יותר משל משפחות מונוגמיות. מכיוון שנשים בדואיות ככלל הן עקרות בית ואינן יוצאות לעבוד, ריבוי הנפשות במשפחה של נשים וילדים מגביר את ההוצאות בבית התלויות במשכורתו של אב המשפחה וכן תשלומי הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים שהמשפחה מקבלת מהביטוח הלאומי.[1]

יצירת נוער שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרופ' סופר, "החברה הבדואית מבחינת תשתיות אינה מוכרת לשום דבר ועניין וזאת בעוד ששיעור הילדים בקרבה שובר שיאי עולם. אם בקרב היהודים שיעור הילדים עד גיל 18 מתקרב ל-30%, ואצל ערביי ישראל הצפוניים כ-40%, הרי בקרב הבדואים הוא מגיע ל-62%. ילדים אלה גדלים כילדי הפקר, מוזנחים, ללא חינוך מסודר, והם מרירים ומוכנים לנקמה, אלימים, וכל מה שמלווה נוער שוליים. מכאן גם ממדי האלימות שאין כמותם בשום מרחב אחר בישראל, ולכך תוצאות קטלניות לאוכלוסיית הבדואים עצמה ולכל הסובבים אותה בכל מרחבי הנגב הצפוני, הדרומי והשפלה (ביסטרוב, סופר, 2007; צאצאשווילי, 2003). מכאן אסור אפוא להתרשם רק מגודל האוכלוסייה הבדואית בדרום במונחים סטטיסטיים, אלא יש להתייחס למציאות בדרום כאל טרגדיה אנושית".[5]

אלימות כלפי נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הגורמים העיקריים לאלימות נגד נשים בדואיות בנגב היא הפוליגמיה.[6] על פי עמותת מעכי תופעת הפוליגמיה היא בין הסיבות הגורמות לאלימות כלפי נשים במגזר הבדואי. לפי נתוני מחקר שנערך במהלך שנתיים, לפיו 90% מהנשים הנשאלות דיווחו כי האלימות נגדן הופעלה בפרהסיה. 67% דיווחו כי נמנעו מלערב גורמים חיצוניים בשל החשש כי בכך יאבדו את תמיכת משפחתן ו/או את ילדיהן. 85% מנשות המגזר הבדואי סובלות מאלימות פיזית ו/או נפשית. התעללות רבת שנים, ושכמעט כולן אינן מרוצות מתוצאות צעדן הנועז או הנואש. אין מי שישמע את תלונתן בשפתן במשטרת העיירות.[18] לעתים קרובות הנשים עצמן אינן מודעות לכך שננקטת נגדן אלימות, והן מתייחסות אליה כאל עניין טבעי וכחלק בלתי נמנע מגורלן. יתרה מכך, הגבר האלים נתפש לא פעם כמי שניחן בתכונות גבריות נחשקות.[6]

על פי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ציפי חוטובלי, כשלמעלה מ-70% מהנשים הבדואיות נישאות בכפייה ונתונות תחת איום מתמיד של פוליגמיה, זוהי קרקע פורייה לאחוזים המזעזעים של אלימות המופנה כנגדן.[18]

מאבקים בתוך המשפחה הפוליגמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הנשים במשפחות הפוליגמיות, ישנם לרוב יחסים קשים של קנאה ושנאה. נשים אלו ואף ילדיהן, נמצאים למעשה בתחרות תמידית על המשאבים החומריים והרגשיים של הבעל. וכך נוצר מאבק בין משפחות המשנה בתוך המשפחה הפוליגמית.[1][19]

הנישואין הנוספים נעשים בדרך כלל ללא הסכמת הנשים הבכירות ונגד רצונן. הנשים במשפחות הפוליגמיות, בעיקר הנשים הבכירות, סובלות יותר מנשים במשפחות מונוגמיות מבעיות נפשיות, ובהן דיכאון, חרדה ועוינות. כמו כן, הדימוי העצמי של הנשים הבכירות ומעמדן בחברה נפגע מכך שהבעל בחר לשאת אשה נוספת.[1]

על פי בקי כהן מעמותת אית"ך "המקרה הנפוץ שאנחנו מכירים זה שגבר נישא לאישה לאחת וכשהוא נישא לאישה שנייה הוא בעצם נוטש את האישה הראשונה ואת הילדים מהאישה הראשונה שהם נשארים מאוד עניים וזנוחים ונטושים."[20][5] האשה הראשונה נדחקת ונאלצת לפנות את החדר שלה בבית, עם ילדיה ולעבור לחדר אחר, או מורחקת אל צריף בחצר ביחד עם ילדיה.[12]

יצירת מעין סחר בנשים פלסטיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי הנישואין בקרב הבדואים יצר מעין סחר בנשים פלסטיניות למטרות נישואין. גברים בדואים רבים חיים במסגרת פוליגמית עם נשים ערביות (בעיקר פלסטיניות מיש"ע וירדן, אך גם ממדינות ערביות אחרות). הגברים הבדואים מעדיפים נישואין עם נשים זרות משתי סיבות: ראשית, תשלום המוהר עבור נשים זרות נמוך יותר (נכון לשנת 2010, מחירה של אישה צעירה משטחי הרשות הפלסטינית נע סביב 2,000 דינר לעומת אישה בדואית שמחירה נע סביב 5,000 דינר).[21] שנית, האשה הזרה מנותקת ממגוריה הטבעיים ומנותקת ממשפחתה, וכך היא נמצאת בתלות מוחלטת בבעלה והשליטה בה קלה ביותר.[1][22]

מאז 2003 שולל חוק האזרחות והכניסה לישראל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים. כפועל יוצא נוצרה תופעה של הברחת נשים ערביות לישראל ומהיותן מסתננות הן משוללות זכויות בביטוח הלאומי. דרך נוספת לעקיפת החוק היא רישום הילדים על שם האב בלבד והוא זה שמקבל בעבורם את קצבת הילדים.[1]

השלכות מנהלתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות תכנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרופ' סופר ותנועת רגבים, שיעור הריבוי הגבוה הנגרם בין היתר בגלל הפוליגמיה, מציב בפני רשויות התכנון בעיה חמורה ביותר, ואין מדינה בעולם היכולה להתמודד מבחינה תכנונית עם אחוז ילודה של 5.5% (הכפלת האוכלוסייה כל 13 שנים).[5][23] עניין הבעיה התכנונית בגלל שיעור ריבוי גבוה הועלתה על ידי פרופ' סופר בהקשר לסוגיית הכפרים הלא-חוקיים בנגב. טענתו היא שלא רק שלא ניתן כלכלית למתוח קווי תשתית נרחבת בפזורה האדירה, הכוללת למעלה מ-64,000 בתים בכ-30-50 כפרים לא חוקיים, אלא שנוסף על כך, גם אילו יימצאו תקציבים למתן תשתיות הבדואים, בזמן בניית התשתית שתארך לפחות כ-10-15 שנים, תוכפל אוכלוסיית הבדואים ויהיו למעלה מ-100,000 בתים לא חוקיים להכשיר, והמדינה תיאלץ להכיר בעוד 60-100 יישובים חדשים. לטענתו אף מדינה לא יכולה לקדם אוכלוסייה שכזאת בתנאים כאלו אל המאה ה-21.[5][4]

נסיונות חקיקה למניעת הפוליגמיה הבדואית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות שתי הצעות חוק באו בניסיון למנוע את התחזקות תופעת הפוליגמיה הבדואית בישראל, אך שתיהן לא הגיעו לכלל חקיקה. הראשונה הייתה הצעת החוק "מניעת ריבוי נישואין" (2004), אשר נועדה לסגור את הפרצה בחוק הנוגעת למגורים משותפים ללא נישואין רשמיים. בגלל שגירושין למראית עין בלבד מהאשה הראשונה (כשבפועל היא נשארת לגור בבית הבעל) היא הדרך לעקוף את האיסור על פוליגמיה, הוצע "לקבוע כי לעניין פוליגמיה בלבד, מי שהתגרשו פורמלית אך ממשיכים לחיות כבעל ואשה דה-פקטו, ייחשבו נשואים".[24] ההצעה השנייה הייתה הצעת החוק "איסור ריבוי ידועים בציבור" (2010) של ציפי חוטובלי, שבאה לפתור את המצב שבו נוסח החוק הנוכחי אינו אוסר ריבוי נישואין, אך לעומת זאת לא מתייחס לריבוי ידועים בציבור. על כן, הוצע לאסור גם ריבוי ידועים בציבור ולקבוע מאסר לתקופה של 5 שנים כפי שנקבע בחוק העונשין בהתייחסו לריבוי נישואין.[25]

הביטוח הלאומי ניסה לייצר תמריץ שלילי לנישואי הפוליגמיה דרך יצירת קריטריון חדש, ששמו "משפחה מורחבת". הרעיון היה להתייחס למכלול המבנים – ובהם בתים, צריפים ואוהלים סמוכים - כאל קורת גג אחת, ובכך לא להכיר בגירושים הפיקטיביים כגירושים. הניסיון הזה נכשל.[14]

המלצות שנתנו על ידי סופר ושלו כללו:[3]

  • חקיקה מתאימה שתמנע ממי שבחר לשאת נשים נוספות, לקבל כפל\ריבוי זכויות.
  • לחייב את בתי הדין השרעיים, הממומנים על ידי המדינה, לעדכן את הרשויות הישראליות לגבי נישואי ערבים ישראליים עם תושבי השטחים. המלצה להפקיע סמכויות של בתי הדין שייכשלו בכך.
  • ככלל, מניעת זכויות של אמהות חד-הוריות מהערביות הישראליות המוסלמיות (שהרי על פי ההלכה האסלאמית לא תיתכן הורות כזאת).
  • אי הכרה ב"גירושין קטנים", והכרה רק בגירושין מ"הסוג השני" - דהיינו, שבת הזוג המגורשת לא תהיה זכאית לקבל את ירושת בעלה, במקרה ונפטר. הדבר יקטין את המוטיבציה לגירושין לכאורה ("גירושין קטנים", המאפשרים פוליגמיה)
  • התייחסות נוקשה יותר לשוהים בלתי חוקיים (שב"חים), ומניעת אזרחות מילדי שב"חים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 הוועדה לקידום מעמד האישה, פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  2. ^ Alean al-Krenawi and VeredSlonim-Nevo, Psycho-Social Functioning in Bedouin-Arab Society in the Negev: A Comparison of Polygamous and Monogamous Families, Ben Gurion University of the Negev, September 2003, p. 7.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 פרופ' ארנון סופר וסא"ל גיל שלו, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, יולי 2004, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  4. ^ 4.0 4.1 גיל ברינגר פתרון לכל פולש צדק משפט דין והלכה, מקור ראשון 15.04.2011
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 5.8 פרופ' ארנון סופר, בעקבות ועדת גולדברג – האם איבדה ישראל את הנגב הצפוני?, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, מרץ 2009, באתר אוניברסיטת חיפה
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 נטע פילוסוף אלימות כלפי נשים במגזר הבדואי אתר משרד החינוך 07.03.2010
  7. ^ ד. בן רבי, ש. עמיאל, פ. ניג'ם, ט. דולב, ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים
  8. ^ 8.0 8.1 עו"ד ראויה אבו רביעה, מודרות בעל כורחן - הנשים הערביות הבדוויות ותופעת הפוליגמיה בנגב, עדאלה
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 יוסף בן-דוד, הבדווים בישראל – היבטים חברתיים וקרקעיים, המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימוש קרקע ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2004
  10. ^ 10.0 10.1 פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, 15.01.2008, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  11. ^ קלמן ליבסקינד, נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום, אתר nrg, 16.07.2010
  12. ^ 12.0 12.1 יואב שטרן, יש לך רק אשה אחת? אתה לא גבר,07.08.2008, באתר הארץ
  13. ^ רפ"ק שלום בן-סלמון, יועץ לענייני ערבים של מפקד המחוז הדרומי, משטרת ישראל, "תופעת הפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב", 13 בספטמבר 2006.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 יהודה יפרח, גירושים מתחת לרדאר, אתר nrg, 27.07.2013
  15. ^ 15.0 15.1 ,על פי דברי פרקליטת מחוז דרום פלילי פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ישיבה מס' 21, עמוד 77 ועד 101, מיום 06.05.2008
  16. ^ החברה הבדואית בישראל בראי עולם התעסוקה
  17. ^ אהוד פראוור, לירית סרפוס, הבדואים בנגב: מדיניות, קשיים והמלצות, המועצה לביטחון לאומי, עמוד 5
  18. ^ 18.0 18.1 חזקי עזרא קשר השתיקה האלים של נשות הבדואים ערוץ 7 01.05.2012
  19. ^ עליאן אלקרינאוי וורד סלונים נבו, "נישואין פוליגמיים ומונוגמיים: השפעתם על מצבן הנפשי והחברתי של נשים בדוויות-ערביות", בתוך: רחל לב-ויזל, ג'ולי צוויקל ונורית ברק, "שמרי נפשך": בריאות נפשית בקרב נשים בדוויות בישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005, עמ' 150
  20. ^ פרוטוקול מס' 37 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, מאבק בפוליגמיה, הכנסת, 23 בפברואר 2010, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  21. ^ בועז ווליניץ, שלם וקח: ריבוי הנשים נמשך, המדינה שותקת, אתר וואלה, 23.09.2010
  22. ^ יפעת שני אבוחצירה, סדרת ניירות עבודה מספר 50, האוכלוסייה הבדווית בישראל- שימוש במרשם האוכלוסין לעומת אומדני האוכלוסייה כבסיס לחישוב מדדים דמוגרפים מרץ 2010, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  23. ^ תנועת רגבים המלצות לוועדת גולדברג
  24. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - מניעת ריבוי נישואין), התשס"ד-2004, באתר הכנסת
  25. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - איסור ריבוי ידועים בציבור), התש"ע-2010, באתר הכנסת