פופוליזם שמאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לטעויות והטייה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לטעויות והטייה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פופוליזם שמאלי, הנקרא גם פופוליזם סוציו-אקונומי או פופוליזם חברתי, הוא אוסף של מתודות פוליטיות הפונות אל רגשות קיפוח סוציו-אקונומיים בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ומציפות פחד וטינה כלפי קבוצות בעלות מאפיינים של אליטות עסקיות וכלכליות, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם". "אליטות" אלו עשויות לכלול בעלי הון, תאגידים גדולים מקומיים ובינלאומיים, גורמי משטר, ובעיקר כאלו שמקבלים מימון מגופים עסקיים ובעלי הון, וגופים פיננסיים בינלאומיים. הרטוריקה הפופוליסטית השמאלית מציגה את ה"אליטות", אותם גורמים שאינם שייכים ל"עם", כמאיימות על הרווחה הכלכלית של "העם" ועל מעמדו וערכיו, ומעודדת קיטוב באמצעות חלוקה דיכוטומית ופשטנית בין "העם" הנגזל ובין "האליטות הכלכליות" הגזלניות, ובאמצעות הנחה פשטנית ש"העם" הוא הומוגני ובעל יעד משותף, ומנגד שה"אליטות" גם הן הומוגניות ומאוחדות במטרותיהן. התנועה הפופוליסטית תציג את עצמה כנציגה האותנטית של העם, וכיחידה שנלחמת בשמו ב"אליטות" כדי להשיב את זכויותיו, לשפר את מעמדו הסוציו-אקונומי, ולבסס את זהותו.[1][2]

מאחר שפופוליזם אינו אידאולוגיה אלא רטוריקה ואוסף של מתודות פוליטיות שמטרתן לגייס תמיכה פוליטית, ההבדל בין פופוליזם שמאלי לבין שמאל כלכלי שאינו פופוליסטי לא מתמקד באידאולוגיה שעומדת בבסיסו. פופוליזם שמאלי עשוי להעלות על נס ערכי שמאל כלכלי שאינם קשורים לפופוליזם דווקא, כגון כלכלה דמוקרטית, סוציאליזם וקומוניזם, צדק חברתי, צדק חלוקתי, פרוגרסיביזם, סביבתנות, וספקנות כלפי הגלובליזציה. גם הפופוליזם השמאלי וגם הפופוליזם הימני נוטים לתמוך ברגולציה, פרוטקציוניזם והלאמה כדרכים לשמור על השוק המקומי מפני תאגידים רב-לאומיים שאותם הפופוליסטים רואים כמזיקים, והתנגדות למעורבות של מוסדות כלכליים ופיננסיים בינלאומיים בכלכלה המקומית. אולם בשונה מהפופוליזם הימני, שנוטה יותר להיות פופוליזם מדיר, הפופוליזם השמאלי נוטה יותר להיות פופוליזם מכיל[3], כלומר כזה שקורא להשוואת זכויות של "העם" המקופח והגורמים שמדכאים אותו, ולא לזכויות יתר ולעליונות של "העם". כתוצאה מכך, מפלגות שמאל פופוליסטיות נוטות לתמוך ברעיון של לאום שאינו דוחק מיעוטים תרבותיים או אתניים[4].

משטרים פופוליסטיים שמאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוניזם הוא תפיסה פוליטית שמבוססת על מורשתו של נשיא ארגנטינה לשעבר, חואן פרון. התפיסה דוגלת בהנהגה מרכזית חזקה, עם אחיזה חזקה בכוחות האופוזיציה, חופש מהשפעה זרה, וכלכלת שוק חברתית, שאיננה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מערכת כלכלית קפיטליסטית של שוק חופשי המשולבת עם מדיניות חברתית של מדינת רווחה. פרון והמפלגה החוסטיסיאליסטית שאותה הקים והנהיג נחשבים לאבות בן של הפופוליזם המודרני, שמתנהל בתוך מערכת דמוקרטית ולא בתוך מערכת טוטליטרית, והן של דמוקרטריה חלולה, שמאדירה את מנגנון הבחירות ואת שלטון העם תוך כדי שהיא מנוונת מנגנונים דמוקרטיים אחרים.[5]

התפיסה הפרוניסטית נותרה תפיסה מובילה בפוליטיקה של ארגנטינה. בכירי המפלגה בהווה כריסטינה פרננדס דה קירשנר (נשיאת ארגנטינה מ-2007 עד 2015) ובעלה נסטור קירשנר נחשבים לפופוליסטים שמאליים[6][7] והאידיאלים שהם מקדמים מכונים קירשנריזם. במהלך כהונתה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר, היא יצאה נגד סחר חופשי וכלכלת שוק. הממשל שלה התאפיין בהעלאות מיסים במטרה לממן תוכניות חברתיות כגון מלגות לאוניברסיטאות, הקצאה אוניברסלית לכל ילד (המכונה בדרך כלל AUH בארגנטינה, Asignación Universal por Hijo), ורפורמות חברתיות פרוגרסיביות כגון הכרה בנישואים חד-מיניים.

בוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של סילס זואזו נהגה בפופוליזם שמאלי והשתמשה ברטוריקה של העם נגד המדינה.[8]

גם ממשלתו של הנשיא לשעבר הסוציאליסטי אֶבוֹ מוראלס[9][10] ראש 'התנועה לקראת סוציאליזם', שקידמה הלאמה של חברות פרטיות ובינלאומיות, הגדלת השקעות הממשלה וצמצום האי-שוויון, לצד שימוש ברטוריקה שפנתה לרוב האינדיאני בבוליביה וקראה לתמוך בגידול הקוקה המסורתי,[11] ולצד פגיעה במנגנונים הדמוקרטיים של בוליביה.

ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוליזם" היא אידאולוגיה של המרכז-שמאל בברזיל, והיא בעלת דימוי פרוגרסיבי, מעמדי, ויש לה גם אלמנטים פופוליסטיים במובן של התגייסות עממית.[12]

אקוודור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפאל קוראה, נשיא אקוודור לשעבר, הדגיש את החשיבות של "שיח פופוליסטי" ושילב טכנוקרטים שיפעלו בהקשר זה למען האקוודורים "פשוטי העם". בסכסוך בין העמים הילידים לממשלה, קוראה האשים ארגונים לא-ממשלתיים זרים בניצול הילידים, והדגים כיצד השמאל הפופוליסטי סולד מגורמים, עמותות ותאגידים בינלאומיים.[13][14][15]

מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת השלטון הנוכחית, תנועת ההתחדשות הלאומית (הידועה בכינוייה "מורנה") בראשות אנדרס מנואל לופס אובראדור, היא מפלגת שמאל פופוליסטית.[16][17]

ונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאותו של הוגו צ'אווס הדגימה שילוב של 'חוכמה עממית' ומנהיגות כריזמטית עם תורה סוציאליסטית דוקטרינרית.[9]

אמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת וורן בשנת 2019

יואי לונג, המושל מתקופת השפל הגדול שהפך לסנאטור מטעם לואיזיאנה בסנאט של ארצות הברית, היה פופוליסט שמאלי מודרני אמריקאי ראשון בארצות הברית, שדגל בחלוקה מחדש של העושר.[18][19][20][21]

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא פוליטיקאית פופוליסטית שמאלית מודרנית. אוקסיו-קורטז תוארה על ידי המגזין "The Nation" כ"כוכב רוק חדש" ש"מסתער על המדינה למען פופוליסטים מורדים".[22] היא מזהה את עצמה באופן מובהק כנציגה האותנטית של "העם", אשר מוגדר על ידה כבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ומעמד הביניים הנשחק, ומדגישה את המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך של הוריה ושלה, ואת החיבור שלה לאדם הפשוט. מנגד היא יוצרת דיכוטומיה חזקה בין "העם" ובין מעמד האליטה של בעלי העוצמה הכלכלית ופליטיקאים שממומנים על ידי בעלי ההון.[23][24]

יש מחלוקת האם ברני סנדרס הסוציאל-דמוקרט ואליזבת וורן הדוגלת בקפיטליזם הכפוף לרגולציה מקיפה משתמשים ברטוריקה פופוליסטית[25].[26][27] אלו שנוטים לראות בהם פופוליסטים, נשענים על התבטאויות כדוגמת הציטוט סנדרס: "לדעתי לעולם לא יהיה שינוי אמיתי במדינה הזאת אלא אם תתרחש מהפכה פוליטית. מיליוני אנשים צריכים לקום על רגליהם ולצאת נגד האינטרסים התאגידיים, מעמד המיליארדרים, ה-1%, ולומר להם שבמדינה הזאת הכלכלה שלנו והממשלה שלנו שייכים לכולנו ולא רק לתורמים עשירים לקמפיינים פוליטיים."[28] גם סנדרס וגם וורן רצו לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2016 וב-2020, אך לא נבחרו כמועמדים לנשיאות.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Tarō Yamamoto בשנת 2020. הוא מוזכר כפופוליסט שמאלני אך ליברלי במידה מה.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, פופוליזם סוציו-אקונומי אינו נפוץ בישראל[29].

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת "Reiwa Shinsengumi", בראשותו של טארו יאמאמוטו, היא תנועה פופוליסטית יפנית. הוא ומפלגתו משתמשים בטרמינולוגיה אנטי-קפיטליסטית, אך לעיתים מתייחסים אליהם כ"פופוליסטים ליברליים" למרות המרחק האידאולוגי שלהם מרעיונות הליברליזם.

קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הפוליטית השמאלית של דרום קוריאה, המפלגה הפרוגרסיבית, דוגלת בדמוקרטיה ישירה, אנטי-נאו-ליברליזם ואנטי-אימפריאליזם. הם תומכים במדיניות חוץ עוינת ליפן.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתה של סיריזה היוונית, פודמוס הספרדית במהלך משבר החוב האירופי, התגבר הדיון על העלייה החדשה של פופוליזם שמאלי באירופה בהשוואה לעלייתו המחודשת של הפופוליזם הימני באירופה.[30][31]

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסקר לפונטיין, חבר די לינקה

מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי נחקרה באקדמיה במפורש תחת האידאולוגיה של פופוליזם שמאלי, וכונתה ככה במיוחד על ידי אקדמאים גרמנים.[32] המפלגה הוקמה לאחר איחודה מחדש של גרמניה והיא הייתה דומה לפופוליסטים ימניים בכך שהסתמכה על אנטי אליטיזם ותשומת לב תקשורתית שסיפקה הנהגה כריזמטית.[33] המפלגה התחרתה על אותו בסיס מצביעים עם הפופוליסטים הימניים במידה מסוימת, אף על פי שנשענה על מצע רציני יותר במזרח גרמניה. אולם מצב זה הוגבל על ידי תחושות נגד הגירה חופשית שביטאו חלק מהבוחרים של המפלגה, אם כי הקווים נחצו למשל על ידי אוסקר לפונטיין, שהשתמש במונח שנקשר בעבר למפלגה הנאצית, "Fremdarbeiter" ("עובדים זרים"), במסע הבחירות שלו ב-2005.[33] ה-PDS התמזג לתוך די לינקה, מפלגת השמאל הגרמנית, ב-2007.[34] די לינקה נתפסת גם כמפלגת שמאל-פופוליסטית, אך אידאולוגיה זאת אינה הבסיס של המפלגה כולה.

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיריזה, שהפכה למפלגה הגדולה ביותר מאז הבחירות בינואר 2015, תוארה כמפלגה פופוליסטית שמאלית לאחר שהמצע שלה כלל את רוב הדרישות של התנועות העממיות ביוון במהלך משבר החוב של יוון. תכונות פופוליסטיות במצע של סיריזה כוללות חשיבות גוברת של "העם" ברטוריקה שלהם ואנטגוניזם של "אנחנו העם נגד הממסד" בקמפיין הבחירות. סיריזה עצמה אינה מקבלת את התווית "פופוליסטית".[35][36]

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית (M5S), שהפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות הכלליות של 2018, תוארה לעיתים קרובות כמפלגה פופוליסטית שלא משויכת לצד פוליטי כלשהו,[37] אך לעיתים גם כתנועה פופוליסטית שמאלית; [38] למעשה "חמשת הכוכבים", המהווים התייחסות לחמישה נושאים מרכזיים עבור המפלגה, הם "משאבי מים ציבוריים", תחבורה בת קיימא, פיתוח בר קיימא, ה"זכות לגישה לאינטרנט" וסביבתנות, הצעות טיפוסיות של מפלגות שמאל-פופוליסטיות.[39] עם זאת, למרות התמיכה שלה בנושאים שמאלים פופוליסטיים קלאסיים רבים, ה-M5S הביעה לעיתים קרובות את דעות הימין נגד הגירה.[40]

בספטמבר 2019, ה-M5S הקימה ממשלה עם המפלגה הדמוקרטית האיטלקית מהמרכז-שמאל, ומפלגת השמאל חופשי ושווה (LeU), עם ג'וזפה קונטה בראשה.[41][42] הממשלה כונתה לעיתים "קבינט פופוליסטי שמאלי".[43]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הסוציאליסטית ההולנדית רצה תחת מצע פופוליסטי שמאלי לאחר שנטשה את דרכה הקומוניסטית ב-1991.[44] אף על פי שישנם אנשים שציינו כי המפלגה הפכה לפחות פופוליסטית עם השנים, היא עדיין כוללת אנטי-אליטיזם במצעי הבחירות האחרונים שלה.[45] והיא מתנגדת למה שהיא רואה כ"מדינת העל האירופית".

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבלו איגלסיאס, מנהיג פודמוס

מפלגת השמאל הפופוליסטית פודמוס השיגה 8 אחוזים מהקולות הלאומיים בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2014. בשל הימנעותה מטרמינולוגיה נייטיביסטית האופיינית לפופוליסטים מהימין, פודמוס מסוגלת למשוך מצביעי שמאל מאוכזבים מהממסד הפוליטי מבלי לקחת צד במאבק הפוליטי האזורי[46][4]. בבחירות 2015 לפרלמנט הלאומי, השיגה פודמוס 20.65% מהקולות והפכה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט אחרי המפלגה העממית השמרנית עם 28.71% ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית עם 22.02%. בפרלמנט החדש, פודמוס מחזיק ב-69 מתוך 350 מושבים ותוצאה זו סיימה את המערכת הדו-מפלגתית המסורתית בספרד.[47]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"The winds are changing: a new left populism for Europe". בית הספר לכלכלה של לונדון. Eurocrisis in the Press. 2015.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Albertazzi, Daniele; McDonnell, Duncan (2008). Twenty-First Century Populism. Palgrave MacMillan. ISBN 9780230013490.
  • Weyland, Kurt (2013). "The Threat from the Populist Left". Journal of Democracy. 24 (3): 18–32. doi:10.1353/jod.2013.0045.
  • March, Luke (2007). "From Vanguard of the Proletariat to Vox Populi: Left-Populism as a 'Shadow' of Contemporary Socialism". SAIS Review of International Affairs. 27 (1): 63–77. doi:10.1353/sais.2007.0013.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Albertazzi and McDonnell, p. 123.
  2. ^ Anthea Roberts, Nicolas Lamp, ed. (2021). Six Faces of Globalization: Who Wins, Who Loses, and Why It Matters. Harvard University Press. p. 14. ISBN 9780674245952. Right - wing populism lives on past Trump's presidency, for instance, just as left - wing populism continued to thrive after Elizabeth Warren and Bernie Sanders conceded the US Democratic primary.
  3. ^ Mudde, C.; Rovira Kaltwasser, C. (2013). "Exclusionary vs. inclusionary populism: comparing contemporary Europe and Latin America". Government and Opposition. 48 (2): 147–174. doi:10.1017/gov.2012.11free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  4. ^ 1 2 Custodi J (2020). "Nationalism and populism on the left: The case of Podemos". Nations and Nationalism. 27 (3): 705–720. doi:10.1111/nana.12663.
  5. ^ Enrique Peruzzotti, Peronism and the Birth of Modern Populism, Journal of Inter-Regional Studies: Regional and Global Perspectives (JIRS) 2, Universidad Torcuato del Tella, 2019
  6. ^ Emilio Ocampo, WHAT KIND OF POPULISM IS PERONISM?, UNIVERSIDAD DEL CEMA, ‏יוני 2020
  7. ^ By Jonathan Blitzer, Argentina’s Kirchner Era Ends, The New Yorker, ‏October 28, 2015
  8. ^ Mayorga, Rene Antonio (בינואר 1997). "Bolivia's Silent Revolution". Journal of Democracy. 8 (1): 142–156. doi:10.1353/jod.1997.0006. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 Kirk Andrew Hawkins, Venezuela's Chavismo and Populism in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press, 2010, ISBN 978-0-521-76503-9, page 84
  10. ^ Philip George, The triumph of politics : the return of the left in Venezuela, Bolivia and Ecuador, UK: Cambridge, 2011, עמ' 68-100, ISBN 9780745647487
  11. ^ Meckenzie Sarage, Boston University, The Consequences of Populism: Evo Morales and the 2019 Bolivian Crisis, ‏17.10.2022
  12. ^ Armando Boito, ed. (2021). Reform and Political Crisis in Brazil: Class Conflicts in Workers' Party Governments and the Rise of Bolsonaro Neo-fascism. BRILL. p. 75. ISBN 9789004467743. Being a variation of populism, Lulism did not organize its social base, which remained politically dispersed and was kept as a “deposit of votes” for the presidential candidates of the pt.
  13. ^ de la Torre, Carlos (2013). Populismus in Lateinamerika. Zwischen Demokratisierung und Autoritarismus (PDF) (בגרמנית). Friedrich Ebert Stiftung.
  14. ^ Carlos de la Torre (2010). Populist Seduction in Latin America. Ohio University Press. p. 173.
  15. ^ Raúl L. Madrid (2012). The Rise of Ethnic Politics in Latin America. Cambridge University Press. p. 75.
  16. ^ יואב קרני, המהפכנים ההפוכים של אמריקה הלטינית: ברזיל ומקסיקו ממחישות את כוח הפופוליזם מימין ומשמאל, באתר גלובס, ‏30.12.2018
  17. ^ Felbab-Brown, Vanda (3 ביולי 2018). "Andrés Manuel López Obrador and a new era of politics in Mexico". Brookings (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-20 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Albert Boime, ed. (2008). Art in an Age of Civil Struggle, 1848-1871. University of Chicago Press. p. 422. ISBN 9780226063423. Mount's mature views on blacks were expressed formally through his affiliation with the Democratic Party, the party of slavery. He opposed both abolition and the left-wing populism generated by Jacksonian ideals.
  19. ^ Sean Patrick Adams, ed. (2013). A Companion to the Era of Andrew Jackson. John Wiley & Sons. ISBN 9781118290835. The truth is that studies of Jacksonian radicalism have been few and far between in the last two decades (just check the dates of the books I have cited), so it is no surprise that very few people know about Paul Brown, William Mathers ...
  20. ^ Eugenio F. Biagini, ed. (2004). Liberty, Retrenchment and Reform: Popular Liberalism in the Age of Gladstone, 1860-1880. Cambridge University Press. p. 108. ISBN 9780521548861. ... which was one of the recurrent themes in European and in particular American radicalism : Jacksonian democrats were ...
  21. ^ Craig Calhoun, ed. (2012). The Roots of Radicalism: Tradition, the Public Sphere, and Early Nineteenth-Century Social Movements. University of Chicago Press. p. 266.
  22. ^ Nichols, John (15 באוגוסט 2018). "The Alexandria Ocasio-Cortez Effect". The Nation. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Margherita Rasulo, “Experience Doesn’t Pay the Bills” Exploring the Identity-Populism Nexus in Alexandria Ocasio-Cortez’s Political Activism, Iperstoria - Journal of American and English Studies No. 15: Populism and Its Languages, 2020, עמ' 119-147
  24. ^ Ross Coleman, Aaron (22 באוגוסט 2020). "Alexandria Ocasio-Cortez and the future of the left". Vox. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "What an Elizabeth Warren Presidency Would Look Like". In These Times. 7 בינואר 2020. נבדק ב-16 בינואר 2022. Sanders, like Warren, clearly appreciates that movements are the motor that drives change, and a Sanders administration, like a Warren administration, would partner with movements to achieve change. Both candidates offer a compelling vision that can inspire people, and both share the goal of orienting America closer to social democracy. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Sullivan, Sean; Costa, Robert (2 במרץ 2020). "Trump and Sanders lead competing populist movements, reshaping American politics". The Washington Post. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Lerer, Lisa; W. Herndon, Astead (18 בפברואר 2021). "When Ted Cruz and A.O.C. Agree: Yes, the Politics of GameStop Are Confusing". The New York Times. נבדק ב-4 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "Are Elizabeth Warren and Bernie Sanders the same? The debate, explained". Vox. 18 ביוני 2019. נבדק ב-16 בינואר 2022. Warren is a social democrat. Sanders is a democratic socialist. The difference between the two is best explained by how Warren and Sanders convey their skepticism toward capitalism, said Sheri Berman, a political scientist with Barnard College, who has written extensively on the history of the left. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Toril Aalberg, Frank Esser, Carsten Reinemann, ed. (2014). Populist Political Communication in Europe. Routledge. p. 211. ISBN 9781317224747. Indeed, there are some similarities between Yesh Atid and left-wing populist parties. First, the distinction between the “pure people” and the corrupt political establishment, which characterizes left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014), also exists in Yesh Atid rhetoric. The same is true for the call for material redistribution, which characterizes both left-wing populism (Alonso & Kaltwasser, 2014) and Yesh Atid.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: editors list (link)
  30. ^ Mudde, Cas (17 בפברואר 2015). "The problem with populism". The Guardian. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Zabala, Santiago (2 בדצמבר 2014). "In Europe, not all populist parties are the same". AlJazeera. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ De Lange, Sarah (בדצמבר 2005). "Political extremism in Europe". European Political Science. 4 (4): 476–488. doi:10.1057/palgrave.eps.2210056. {{cite journal}}: (עזרה)
  33. ^ 1 2 Albertazzi and McDonnell, p. 132.
  34. ^ Albertazzi and McDonnell, p. 133.
  35. ^ Stavrakaki, Yannis; Katsambekis, Giorgos (ביוני 2014). "Left-wing populism in the European periphery: the case of SYRIZA". Journal of Political Ideologies. 19 (2): 119–142. doi:10.1080/13569317.2014.909266. {{cite journal}}: (עזרה)
  36. ^ Katsourides, Yiannos (2016). Radical Left Parties in Government: The Cases of SYRIZA and AKEL. Palgrave Macmillan. pp. 103ff.
  37. ^ Donatella M. Viola (2015). "Italy". In Donatella M. Viola (ed.). Routledge Handbook of European Elections. Routledge. p. 113. ISBN 978-1-317-50363-7.
  38. ^ Italy’s Left-Wing Populists Won’t Stop the Far-Right. They’ll Strengthen It, Foreign Policy
  39. ^ Paolo Gerbaudo (2014). "Populism 2.0: Social media activism, the generic Internet user and interactive direct democracy". In Daniel Trottier; Christian Fuchs (eds.). Social Media, Politics and the State: Protests, Revolutions, Riots, Crime and Policing in the Age of Facebook, Twitter and YouTube. Routledge. pp. 76–77. ISBN 978-1-317-65548-0.
  40. ^ Quando Luigi Di Maio disse che le Ong sono taxi del mare. La polemica con Saviano, Huffington Post
  41. ^ Antonucci, Maria Cristina (21 בספטמבר 2019). "Da sinistra a destra, Conte fa (bene) il presidentissimo. Analisi di Antonucci". Formiche.net. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "Conte? Campione di trasformismo". www.iltempo.it.
  43. ^ Last ditch effort: Italy's Conte pushes for populist-left wing alliance, EuroNews
  44. ^ Andeweg, R. B.; Galen A. Irwin (2002). Governance and politics of the Netherlands. Basingstoke: Palgrave Macmillan. p. 51. ISBN 978-0333961575.
  45. ^ Otjes, Simon; Louwerse, Tom (2013). "Populists in Parliament: Comparing Left-Wing and Right-Wing Populism in the Netherlands". Political Studies. 63: 60–79. doi:10.1111/1467-9248.12089.
  46. ^ Carlos de la Torre (11 בדצמבר 2014). The Promise and Perils of Populism: Global Perspectives. University Press of Kentucky. p. 211. ISBN 978-0-8131-4687-4. {{cite book}}: (עזרה)
  47. ^ Entscheidung in Spanien: Konservative sind Wahlsieger, verlieren aber Mehrheit. Spiegel Online, 20 Demcember 2015 (German)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פופוליזם_שמאלי&oldid=37428347"